החדר הזה הוא שלימד אותי לא להאמין עוד באלוהים. חדר אחד. אלוהים אחד. אמונה אחת. לפעמים לומדים בו, בחדר הזה. לפעמים נחים. לפעמים בוכים בו ולפעמים צוחקים, נזכרים. רוב הזמן הוא ריק ודומם. ומלא קולות מן העבר. תמונות מכל עבר ואת מביטה בי. חדר "עזוב ובלי כוחות ממש כמו חוף שנחל עזבו..." ובוודאי, יימצא מי שישאל- מה לחדר ולאלוהים? מה לחדר ולאמונה? ועבורי זה חדר שנעזב. חדר שייתכן וקיים בהמוני בתים בארץ ובעולם, חדר חי וקיים ונושם אצלי בבית. חדר ריק, בו הרִיק ממלא את חדרי ליבי שלי בשממת שמחה שאבדה לי. החדר הזה שהביא באכזריות למותה ולאיבודה של תמימותי, לאובדנה של שמחתי בחלקי בעולם הזה, שמחה שהייתה נטועה בי כל חיי, עד החדר הזה. החדר, שהביאני בריקנותו המוחלטת והסופית כל כך לאבד את עצמי מרוב כאב, לנסות להיאחז ולחוש, אף כי האדמה נשמטת תחת רגליי בכל יום מחדש.
מאז שהכל קרה התחלתי לצלם אותו. צילמתי את המדפים בארון, את השולחן, את החפצים על המדפים. צילמתי את השינויים. ומסתבר שהזמן והכאב נותנים אותותיהם לא רק בזוויות עיני, בחיוכי ובמבטי המשתקף בעינֵי המתבונן בי באמת, הזמן והכאב ניבטים מכל עבר גם בחדר הזה. העזוב. הזמן נתן אותותיו והוא לא כשהיה עוד. את עוד פה לרגע ניבטת מכל עבר, חלקים ניכרים את סידרת בו וארגנת כפי שחלמת, כפי שרצית תמיד. תכננת את החדר הזה מרגע שנבנה. ראית אותו בהתהוותו וחלמת על הרגע שיהיה מוכן. חשבת על הצבעים, על הריהוט, על מתלה התכשיטים, עיצבת שלט לדלת. והכל נותר כשהיה והכל כבר השתנה. ואין לי דבר מכל אלה רק סימני שאלה תלויים על הנברשת המרצדת, שבחרת בעצמך, עם כל משב רוח קל.
החדר כאחד האדם, מתחלף לו עם חילופי הזמנים. בבוקר מוקדם הוא מואר וריח זריחה נושב לתוכו, ואוויר נקי חודר מבעד לענן המרחף מעליו ממרום גובהו. בזריחה, נצבעו בחלונו ענני נוצה ורודים כמריחת מכחול על שמי התכלת המוארים. ואור יקרות נכנס אל החדר והשתקף במראה. בצהרי היום, הוא מאיר בקרני שמש שחודרות ומשתקפות מעיני דיירי הקבע בחדר הזה- בובות, תמונות, מחשב נוצץ...אותן קרני שמש המאפשרות להבחין באניצי אבק מרחף בחלל החדר, מפה לשם ולשום מקום. בעת בין ערביים יורדת עליו תוגת הערב של בין הזמנים, של עכשיו וכבר אחר כך, בין פה לשם בינו לבין שאר חדרי הבית.
חדר מתמלא, חדר מתרוקן, מה מהותו בעצם? בית בזעיר אנפין של בעליו? דגם מוקטן של חיינו? אכן, רצית גם וילון, רצית להחליף את הכיסא הזמני ולא הספקת. נותר בעינו המחסור בווילון, נותר בעינו הכיסא ההוא שלא מתאים לך ולחדר שלך. נותר בעינו החדר כולו ואין מי שייגע, ואין מי שיזיז, ואין צורך לסדר...
לאחרונה, הפכתי אותו לחדר של הכביסה הנקייה. היא נערמת על מיטתך, משנה את מהותו של החדר הזה. שהרי כביסה נקייה מעידה על חיים ותנועה בבית. לובשים, מחליפים, מכבסים ושוב משתמשים. כביסה נקייה יש לה ריח נקי. אבל, כשהיא נערמת ערימות ערימות היא הופכת למטרד ויזואלי. כזה שבא לך כבר להיפטר ממנו. מטרד שנערם ללא הופכין. כך אני משנה את החדר שקימט לי את הלב והכביסה הנקייה. כך הוא לא כל כך נראה שלך עוד וכך הוא מתרחק מנבכי ליבי הכואב. החסר כל כך.
הכביסה מגלגלת בו ימים, ישנה בו לילות, סופחת את אניצי האבק ההם ולפעמים מגיעה גם לארון, אם לא השתמשו בה כבר קודם לכן מחוסר ברירה. את כל כך מסודרת. והכביסה הזו היא אנטיתזה למראה שאת רצית לחדר הזה ואנטיתזה לאהבתך הגדולה לסדר. זה מקל עליי מעט. מרחיק את ריקנותו המהדהדת של החדר בכל הבית. חדר מלא שאון כביסה. חדר של תנועה, כביסה באה והולכת. חדר ככל החדרים וגם כבר לא.
לפעמים, בלילות חסרי שינה וחסרי מנוחה, אני מהלכת בין חדרים, מכסה נשמות יקרות שלי שישנות, מתבוננת. או אז, לרגע מערומי הכביסה נראים לי כמוך, מכורבלת וישנה וכשמתרגלות עיני לחשיכה אני מנפנפת במהירות את המראה הזה ומחליפה אותו בכביסת הבית הדוממת. בלילה, בלילה, אפשר להתבלבל בו בחדר הזה, ולחשוב לרגע שהוא ככל חדרי הבית האחרים, מלא בנשימה, במנוחה וברוגע. ואני ניצבת בדלת, כעמוד המלח ההוא, ניצבת דוממת, ניצב בי הכאב לנצח. נים לא נים בעיני, אני מדליקה את האור ואניצי האבק ההוא, דיירי קבע, מרקדים לקראתי כמהתלים בי.
החדר הזה בהיותו צפון/ מזרחי מחליף עונות בדייקנות של זמן. בבוקר חורפי וגשום יכולה להפציע בו לרגע השמש הזורחת מעבר להרים ואולי אפילו קשת לרגע. ענני גשם נישאים אל מול חלונו, חולפים מעליי ואני מצלמת אותם. תופסת רגע של זריחה. נאחזת ברגעי תחילתו של יום, רגעים חפים מכל מהומה. בקיץ, הוא בכיוון הנכון, קריר ונעים כל היום ורוחות צפוניות מחדירות משבי אוויר נעימים, מרטיטים. ואני מצלמת, שמי תכלת נקיים ועיר ירוקה פרושה תחתם. החלון בחדר הזה מציב אל מולי את חלוף הזמן. באופן מוחלט, נוכח ובלתי ניתן לשינוי.
ואני מתמוטטת וקמה לומדת לנשום שוב, כבר כמעט שנתיים בחדר הזה. החדר שהיה שלך. ומי שאומר לכם ש"הזמן עושה את שלו" אומר ולא יודע מה הוא אומר... הזמן אכן עושה את שלו. הזמן מחדד את הכאב. הזמן מעצים את הגעגועים שהופכים לכיסופים עזים שבאים והולכים כמו גאות ושפל. הזמן מבליט ומותיר אותך מאחור. מנציח את הרגע ההוא שעוד הצטלמנו יחד. מותיר אותך כשהיית בתמונה כשכל חברותייך גדלות. הזמן הוא אויב אכזר לכאב ולצער. הוא חולף. ועולם כמנהגו נוהג. ורק את כבר לא. ואנחנו כבר לא. ואני כבר לא עוד אני-עצמי. ואת נותרת כנציב דומם של עצמך. מביטה בי בעינייך המחייכות מן התמונה שאני הכי אוהבת, אותה בחרנו יחד למסגר. ואת בתוך מסגרת. ואני פה בחוץ, בלעדייך.
בלילה האחרון שלך בחדר הזה, ישנו יחד במיטה. את קדחת מחום ואני קירבתי אותך אליי , ונתתי תרופה, ונרדמתי רצוצה מעייפות, ונגעתי לך במצח לבדוק שוב את החום, וקדחת, והתכרבלת לידי, נערה בת 16 מתכרבלת אליי כתינוקת קטנה שלי. על מיטת הנוער הצפה שלך שבחרת בעצמך, חיבקתי אותך, ובדקתי שוב חום שלא ירד. והיינו שתינו גמורות מעייפות וחיכיתי לבוקר שיבוא וכשהוא האיר מהחלון המזרחי, בחדר שלך, הזמנו אמבולנס כי ברור היה שאת צריכה להגיע לבית החולים. שם הכניסו אותנו לחדר ההוא, נטול האור והצבעים, החדר ההוא שהיה החדר שלך, החדר שלנו, חמישה חודשים תמימים כשעברת השתלת מח עצם שנייה ולא כל כך מוצלחת. ומשם העבירו אותך לחדר האחרון בחייך.
החדר בטיפול נמרץ. החדר הקר והמנוכר הזה ששנאתי כל כך. החדר בו חיברו אותך למכונת הנשמה ורגע לפני, רגע בטרם עת, עוד הספקת לבקש ולתת לי נשיקה ולומר שנתראה עוד מעט כשתקומי ותרגישי יותר טוב. אני חזרתי לבד מהחדר הארור ההוא בטיפול נמרץ אל חדרך שריקנות, דיירת קבע, שוכנת בו כעת. אני חזרתי לבד- נטולת ילדה שנתתי לה חיים, ונטולת אלוהים ואמונה. כי גם הוא עזב אותי בחדר ההוא, עזב אותי ולקח אותך ממני. ואני חזרתי לבד אל החדר שלך שהותרת שומם מיופייך, מצחוקך, משמחת החיים שלך, שומם כל כך מנעורייך שפעפעו בך למרות הכל, שומם כל כך מהחלומות והתקוות. ומלא כל כך ממך וממי שהיית. חדר שומם ומלא. חדר ריק וקיים. חדר שלם וחסר כל כך. ונותרה בו כבשה אחת ורודה שיצרת בעצמך והיא מתבוננת בי כל העת בעיניה המחייכות.
בהתחלה, לא נגעתי. אפילו לנקות פחדתי שמא אזיז דבר מה ולא אוכל להחזירו בדיוק למקומו. בחלל הריק של החדר אניצי האבק חגגו במחולות פרועים באין מפריע. ואז צילמתי ואז ניקיתי אותו כי התמונה שלך העלתה שכבת אבק. והחזרתי בחרדת קודש כל פריט למקומו המקורי וצילמתי שוב. ואז הפעם ההיא שעשיתי סדר בחרדה גדולה- נוגעת לך בנבכי נשמתך, מילים שכתבת, מכתבים ששמרת וברכות ליום ההולדת. יומני זיכרונות אישיים וקראתי אותם ברגשי אשם מתפוררים אל מול חסרונך. קראתי וחשבתי על הנערה שהיית. על החיים השלמים כל כך שאיבדת. על איך שקרה מה שחששת ממנו יותר מכל- לא החשש מהמוות שלך- החשש המעצב שלי. זה היה הפחד הגדול שלך ואפילו אמרת לי זאת- אני פוחדת למות כי אתם תהיו עצובים כל כך...ואכן אני אדם עצוב. אשה קרועה פנימה. הקריעה ההיא שקרע הרב בחולצתי, נותרה בי עד היום והכאב הזה הממלא כל נים מנימי מסרב להיכנע לזמן החולף.
ובחדרי הלב, אני כבר לא מאמינה יותר באלוהים כי אין לו מקום. נותרתי עם חדרי לב שוממי שמחה ומלאי געגוע עצום ואינסופי הממלאים את כולי לא נותר בי מקום לאמונה. כאב עמום המלווה אותי בכל נשימה בכל רגע בו אני חיה. חדר שלימד אותי דבר מה על סופה של תמימות, על החיים האלה, על תחילתם ועל סופם. חדר חלומות מנופצים, וחיים שהסתיימו בטרם עת. החדר של הילדה שלי היקרה, ילדה בת 16 שגופה נכנע למחלת הלוקמיה שקיננה בה וסירבה לעזוב. ולמרחמים- קחו את רחמיכם למחוז אחר. אני לקחתי את האמונה שלי לאמונה המחזקת בבני אדם. כאלה שחיים וזקוקים לחלום. אני שם ולא "במשבצת של המסכנה" כדבריה של הילדה שלי ביום הולדתה ה- 16 חודש לפני פטירתה. וחלומות של אחרים ממלאים אותי בנתינה. חדר אחד ריק ומלא גם יחד.
ואנחנו נישאר לעולם - בית. ארבעה חדרים וחדר.
