בני אדם מצטלבים בטרמינל ליסבון, מליון קורות-חיים מכוונות לאפיקים מנוגדים, גוף גיאומטרי מרושת ומשתנה תדיר של מפגשים ושל פרידות. מיד כשראיתי את פניו בתוך פסיפס הפרצופים הזה ידעתי: האדם הזה ישנה את חיי. במהלך כל השנים של העבודה שלי פיתחתי רגישות לתחושות מעין אלו, הרחתי בדיוק של גשש בדואי זקן היכן טמונים הזדמנות וגורל, והתחושות לעולם לא הכזיבו.
האביר החדש שלי היה אדם מבוגר, בשנות השמונים בערך; גבה-קומה, קירח, עיניו שחורות ובוחנות. לגופו לבש מעיל עור ארוך, שחור ומבריק, שהשתפל לו עד לרגליים. לא היה נראה שהוא ממהר.
התחלתי לפלס את דרכי אליו, דוחף אחורה נוסעים ותיירים; אבל כשהייתי קרוב מספיק, לפתע פנה הוא אלי ברוגע צונן: "כמה זמן היית אומר שיש לנו?"
קולו היה צלול ורטוב, כל הברה נחתכת בצימוק שפתיים. הוא דיבר עברית צחה ללא כל מבטא זר.
השתהתי לכמה שניות, המום מהפנייה ומהשפה שלה, אבל הוא דירבן אותי בלעג קל: "אל נא תעמוד שם כמו גולם. הרי אתה זה שפנית אליי. מה אתה אומר, שנשב?"
במוסקבה נתקלתי באקראי באחד מצאצאיו של דוסטויבסקי. הוא היה פועל בניין רווק בפאתי העיר; תחומי עניינו היו פוליטיקה מקומית ודרכי יצור של משקאות חריפים. הייתה לנו שיחה מרתקת על האפשרות להפיק אלכוהול מאבוקדו ומפטרוזליה ביתית. ניסיתי לדלות ממנו משהו מהגדולה של סבו, רמז, נצנוץ בעין, אבל כלום. "אתה יודע", הוא אמר לי, "מפגשים כאלה קורים לי כל יומיים".
בחרנו לנו בית קפה חסר-ייחוד מתוך שלל ההצעות של הטרמינל. הוא הזמין אספרסו, ארוך מאוד ומר, ואני קפוצ'ינו עם שניים סוכר. כשהוגשו המשקאות פנה אליי: "ידידי, אני יכול לראות כשלאדם יש אש בעיניים. אני יודע לזהות כשמישהו אבוד. ואני אוהב את זה."
הוא לגם ארוכות.
"אך לדאבוני נראה לי כי למרות הנסיבות המיוחדות של מפגשנו, נאלץ לפתוח בדרך המכובדת. שמי מרטין גורדון." הוא הושיט יד ללחיצה.
"אברי אוליפנט", לחצתי, נותן את אחד משלל שמותי הבדויים.
"לעונג הוא לי. אז אמור לי, מר אוליפנט, כמה זמן אתה משער שעומד לרשותנו?"
"המטוס שלי ממריא לישראל בעוד שעה ורבע. יהיה לי לכבוד לבלות אותן איתך."
"נהדר. אם כן תן לי לשאול אותך, בתור התחלה: מה מביא אדם כמוך לסיטואציה כה מוזרה?"
הרגשתי שנתפסתי בצוואר. השורה הזאת הכתה בי לא מוכן. למה הוא התכוון? למפגש הלא צפוי שלנו? לביקורי בליסבון? לכל האש והאובדן שאמר שראה בי? או שאולי כבר ידע עליי יותר משחשף?
"גורל," עניתי סתומות.
"מאמין בגורל?" הוא גחן אלי בחיוך חסר-שיניים.
"רק בו. צירופי המקרים הם כולם רק אומנות אחת סמויה. אלוהים הוא יוצר פורה בהרבה מכל הניסיונות האנושיים הדלוחים שלנו".
הוא הרים גבה מגולחת. רק הבשר קמר, ואישון העין התרחב. "ומי הוא זה שיכול לשפוט ביניהם, בתחרות הנצחית הזאת?"
"הבה ננסה זאת כאן, על השולחן הזה. תביא אתה סיטואציה מספר, כל דבר שתבחר מן הספרות הבדויה. ואני אספר לך מקרה ממשי שקרה לי, בשר ודם. ונראה דברי מי יקום."
"נהדר," אמר. הוא נראה כמהרהר, ואז ירה: "אני בוחר את 'ביבר הפלא', מאת דור תמיר. מכיר את תמיר?"
ליבי ניתר החוצה משלוותו כמו נם מאזעקה באישון ליל. נורות אדומות הקיפו את מוחי כציפורים זועקות. מדוע בחר דווקא בדור, מכל הסופרים שבעולם? ניסיתי להסתיר את התרגשותי, לשמור על פרצוף חלק. לא לחשוף בקלות כזאת את קלפיי.
"דור תמיר הוא סופר ישראלי שפעל לפני כעשור," עניתי בקול רגוע. "הוא היה מצליח מאוד, חיבר רבי-מכר וזכה בפרסים, אבל אז נעלם באופן פתאומי מהזירה הציבורית. 'ביבר הפלא' מגולל את סיפורו של קרקס נודד שמורכב מעיוותים תפלצתיים: חצי-אישה חצי-נעל, גיבן שהוא גב מכל הצדדים, ילד שלא סיים להשתלשל כראוי מן הרוח אל הגוף. את כולם מכנס מוג'ו, שהוא מטפורה לאלוהים – רעיון שחוק נורא לדעתי. בהתחלה המופע מזעזע את כולם, אבל לאט לאט הוא מתחיל לנצח בתחרויות וזוכה בפרסים כי כולם רואים דרכו את הפגמים שלהם עצמם, ומחליטים פה אחד לתקן את העולם ובא לציון גואל."
הוא הביט בי, מחוייך.
"אוהב את דור תמיר?"
"לדעתי הוא קיצ'י להחריד."
"אתה מאוד מזכיר אותו, אתה יודע. בצורת החשיבה והכל."
"אתה חושב?"
"אני חושב."
היה לנו רגע קצר של שתיקה קוסמית מהממת, ואז פרצנו שנינו בצחוק משתפך.
"בסדר, בסדר," אמרתי לו, מושיט יד, "דור תמיר, נעים להכיר".
"זיהיתי לפי הפרצוף שלך."
"עם כל הזיפים וההזנחה האלה, קיוויתי שאוכל להסתתר."
"הו לא, לא סופר דגול כמוך. לכבוד הוא לי לפגוש."
בקילקני, אירלנד, התחלתי לראות בכל יום באוטובוס בחורה שחורת-שיער מביטה בי בריכוז. ההתעניינות שלה בי הייתה מוחלטת, אך לא הסגירה שום רגש מצידה: לא אהבה או טרוניה או זיכרון. כשקלטה שאני מביט בה עשתה עצמה כמתממת וירדה מן האוטובוס בתחנה הראשונה.
לאחר זמן שמתי לב שאני נתקל בה גם במכולת, על הגשר, במוזיאונים השונים. תמיד בוהה בי באותו שקט ננעץ. רדפתי אחריה, והיא מיהרה להימלט; אולם כשתפסתי אותה סוף-סוף ותבעתי ממנה את האמת, היא השיבה: "אתה פרוייקט ציור. החזות שלך מרתקת, מהייחודיות שראיתי בחיי. אני מנסה ללמוד אותך".
"אתה יודע, דור, אני אדם חובב ספרות. אני משתדל להתעדכן בזירה העברית, הגרמנית, הצרפתית, הספרדית. אבל על שאלה אחת הקריאה לא ענתה לי, גם כל המחקרים לא יחסו לה מילה: למה? מה, בדיוק, גורם לכם לעשות את זה? מה מקנן בתוך ליבו של סופר כשהוא נוטל את הקולמוס בין ידיו?"
"כסף," שלפתי בלי קושי. "הכל תאוות ממון פשוטה". אבל המבט שלו המשיך לעדור בי לעומק, מנער את התשובה שלי כמו קש.
"אהבה," עניתי. "בשביל שיעריצו אותנו ויחשבו שאנחנו הכי טובים בעולם. אנחנו מנסים להיות כמה שיותר נוצצים, ולפחות לכמה שעות אנשים רוצים בנו." ומכיוון שהתקרבתי כבר אל האמת, התקשיתי לשמור על קול יציב. אך הוא המשיך לחפור.
נאנחתי. כנראה שלא הייתה לי ברירה. "למען האמת, כשאני חוקר זאת עד לעומק, אני חושב שפשוט הייתי מאוהב. בשלג על הדשא, בשיער אשה מתרחק, אבל בעצם בהכל, בעולם כולו. היה כזה יופי ממוסס שֶקרן אליי מבין חריצי ההוויה, מעניק, רב-גוני, נוגע-נעלם, שלא יכולתי עוד לשתוק. בהווי היומיומי לא הרגשתי אותו, אבל לפעמים הייתה תזכורת, הכי קטנה – מפגש לא צפוי עם חבר, כיתוב גרפיטי שגורם לך לחשוב שנית, הנוף הפנימי של אוטובוס ירושלמי בדמדומים – ופתאום נוחת עליך כל היופי האיום והנפלא הזה של הכל, של מה שזה, של להיות –" קולי נשבר.
"מרתק," אמר גורדון.
"אז אתה חייב לשיר את זה, אתה מבין, אתה חייב לספר, כדי שגם אחרים יוכלו לראות שם. אבל מעבר לכך, אתה חייב לעשות לדבר הזה עצמו שירות, לצנזר אותו, לכהן בשם האמת שראית. זה מה שהביא אותי לכתוב."
"כהן-דת של הפיקנטי וצירופי המקרים," הוא השתעשע. "אני חושב שאני אוהב את הדת החדשה שאתה מייסד כאן."
בג'נבה ראיתי טרנזיט עמוסה עד גדותיה בבלונים, משרוקיות וחומרי צביעה.
בדובאי ראיתי איש עם קעקע על כל גופו שתיאר את עלילות שחרזדה בשלמות.
בשטרסבורג, צרפת, עבדתי אצל גאון אקספרסוניסטי שמעולם לא גמר את יצירותיו. הן עמדו כפיגורטים מושלמים של יופי, מלבד גוש לבן לא-גמור במרכז. אם מאכילה את ילדיה, מבע עדין של חמלה ודאגה, רק העיניים ותכולת הכפית נותרו בלבן. צבוֹעים בלילה, מראה פלצות, אך החיוך המפורסם נשאר ללא צבע. הוא לא היה חותם על יצירותיו, סירב לקבל עליהם יותר מכמה יורו, ולמרות שהיה מן המוכשרים שהכרתי – מעולם לא הגיע לדרגה כלשהי של פרסום. כשהרהבתי עוז ושאלתי אותו לפשר כל אלו, הוא ענה: "אני מנסה לשמר את כאב-הלב. "
במשך זמן קצר פסקנו מלדבר, לגמנו מן המשקאות. ניצלתי את ההזדמנות בכדי לשאול את מה שסיקרן אותי: "ובמה כבודו עוסק?"
"אני? אני אוצֵר."
"אוצר במוזיאון? מה אתה מציג שם?"
"חפצי ערך."
"חפצי ערך מאיזה סוג?"
"מן הסוג הסנטימנטלי."
הייתה שתיקה ארוכה וזרה ופניו לא הסגירו דבר. השתעלתי ושאלתי: "כמו מה למשל?"
"הו, כל דבר שהיה יקר למישהו פעם וקרוב לליבו. יש לנו פסל קטן של כלב שערכו הכספי אפסי. הוא ניתן לילדה קנדית על ידי אִמהּ לילה לפני שזו נרצחה על-ידי שודדים. יש לנו את מכתב האהבה הראשון שאחד בשם ג'וני כתב לאליזבת כשהיו בני שש עשרה, לפני שזו דחתה אותו לטובת הבולי הכיתתי. הוא המשיך לדייק את המכתב כל חייו, לגרוע אות או להוסיף תיאור, בתקווה שאולי איכשהו אי-שם היא עוד שומעת ואולי עוד תחזור. יש לנו מכונה לא-מתפקדת שמפריחה בועות של אור, שממציא הולנדי בשם דה-וריס עמל כל חייו לפתח. ובגדול, כל מה שהיה יקר למישהו, כל פריט שהיווה עבור איזשהו אדם את המוקד והכוסף של הכל, נמצא אצלנו בגלריה."
"אני חייב לציין שזה רעיון מעניין מאוד."
"כן, אתה מבין, מרתק אותי הנושא של אהבה. של אותם עצמים בודדים שהמשמעות של חיים שלמים מתנקזת אל תוכם. של המצב המוזר בו אדם משקיע וגם מוותר על כל חייו בשביל העצם, כי משמעות החיים נשאבה אל תוכו כל-כולה. זה תחום המומחיות שלי."
"ואיפה המוזיאון שלך ממוקם?"
"בכל מקום. זה מוזיאון נודד. הפריטים ארוזים בתוך מזוודות ואנחנו נוסעים איתם לכל אתר בגלובוס, ממש כמו קרקס."
הנהנתי בהערכה. מוזיאון לאהבה, מונמנט אחרון לדברים המקדושים לחיינו, כדי ימשיכו לחיות גם אחרי שאנו לא שם. נודד כדי להביא את בשורתנו לכל באי העולם. הרעיון הזה היה מלהיב.
במילאן, איטליה שתיתי בבית קפה שעל קירותיו מבחוץ רוססה המילה "אהבה" בתשעים ושמונה שפות. אחר כבוד נטלתי ספריי אדום והוספתי את המילה העברית. לאחר מכן סופר לי שזהו אחד המקומות האלימים ביותר במגף, מקום בילוי מועדף הן על השוטרים והן על אנשי המאפיה וממילא זירה מתמדת למלחמה. אבל המלצריות החינניות היו מקסימות, וקפה מתוק כמו שם לא טעמתי בשום מקום.
"למה הפסקת לכתוב?", הוא הצליף בי פתאום. היססתי לרגע, מתגונן, אבל כבר הכנסתי אותו חצי דרך. מכאן כבר אין מנוס.
"כי זה לא היה זה," נאנחתי. "כי זה לא באמת נגע בעצם. מכרתי וזכיתי בפרסים, אבל לבד בלילה ידעתי כמה אני משקר. מעצם זה שהיו לטקסטים גוף, עלילה, תיאור במילים מוחשיות – דבר לא יכל להשתוות לעין הבדולח הסמויה. הן היו ממש ליד, כי הייתה בהן איזו אמת, אבל הן תמיד רק התקרבו – והחטיאו מימין. זה הפספוס הכי כואב, אתה מבין? לכתוב ולזייף משמעו לירוק לאמת בפנים. להכניס פוחלץ שלה במקומה ולהאליל אותו. ואז הבנתי שככל שאני מצליח יותר, אני רק בוגד עמוק יותר. אז החלטתי שאני מפסיק."
"אבל אתה לא יכול," הוא קבע במתק.
"לשלושה חודשים אכן יכלתי. עבדתי כשרברב בביוב העירוני ושיקעתי את הראש בבוץ וניסיתי בכל כוחי לשכוח. אבל לא יכולתי לשכוח. בבואות בתוך שלולית המשיכו להקסים וכלבים קטנים בחורף המשיכו לקרוץ לי ואני רק הנדתי ראשי לשלילה בעצב. בלילות הייתי קם בזיעה לבנה וממשש את עצמי – האם זה עוד אני שם? הלב הגדול פעם בי, אך עשיתי את עצמי חרש.
ואז, לילה אחד על המרפסת, על שני טוניק-אנד-גי'ן ויותר מדי אור ירח, הבטתי לגורל בעיניים ואמרתי לו: בסדר. אני מרים את הכפפה הזאת. אני אכתוב את הסיפור האחד הזה שאומר בצורה המושלמת את הכל.
כבר למחרת ארזתי תיק-צד קטן ועליתי על רכבת לבן-גוריון. ידעתי שאין בכוחי לכתוב את הסיפור הנצחי הזה לבד. משהו שאומר את הכל יצטרך לכלול בתוכו את הכל, את כל הגוונים שהבורא ניאות להעניק. קבעתי: אני אטייל בעולם כולו, אחרוש את הגלובוס, אלקט חוויות, אאסוף מראות פואטיים, אקבץ מפגשי-פתע, אכנס חיבורים של המקרה, עד שיהיה בידי די חומר לכתוב את הסיפור האחד והיחיד.
הייתי ברומא, באיסלנד, בקונגו. טיילתי על ההימליה ומאצ'ו-פיצ'ו והאלפים. ראיתי את שאון האדם בהונג-קונג ואת דממתו במנזרי יפן; ראיתי נופים טבעיים שמסממים את הנפש ונופים אנושיים שאין מילה לתארם. הכל נכתב במחברות האלה – " הגשתי לו את התיק לראות – "שלוש-עשרה מחברות עבות-כרס של יופי אלוהי צרוף. כל צירופי-המקרים, תפניות-הגורל, הסיטואציות החורגות, מראות משונים שראיתי, צלילים חוצניים שקלטו אוזניי, סיפורים לא-יאמנו ששמעתי מנוודים ופורעי-חוק ואשפיות סבתא. הכל מתועד."
"בראבו," אמר, מוחה כפיים בקלילות; "באמת סיפור יוצא מן הכלל."
"וזהו זה עכשיו," הוצאתי אוויר. "המחברת האחרונה מלאה. רק שש שורות נותרו: המפגש הזה שלנו ימלא אותם. אחרי תשע שנים ושלוש-עשרה מחברות, אני מוכן לחזור הביתה, וסוף-כל-סוף לכתוב."
הוא סימן בידיו שאגיש לו את התיק, ואז עלעל במחברות כמו פילולוג בכיר.
"בגלאטי, רומניה," הוא הקריא, "נכנסתי לתומי לגלריה וגיליתי שם הופעת מחול. בסוף ההופעה אמרה המנחה, 'יש לנו ישראלי בקהל', ולמרבה הבושה הזמינה אותי ללמד ריקוד הורה. עשיתי מה שיכלתי עם רגליי המגושמות וזיכרוני הבוגד, אבל הרומנים התלהבו ודרשו להמשיך עוד שוב ושוב."
"באיטוהאיה, תאילנד," הקראתי אני, "פגשתי אשה עם צלקת נוראה על חצי פרצוף. החצי השני היה היופי הנדיר ביותר שאי פעם שבה ליבי. היא משכה ודחתה אותי, הקסימה ופילצה. היא הייתה נפחית-זכוכית וגרה לבדה בדירת מרפסת. לילה אחד היא עשתה לי סיור של כל העיר התחתית, ודיברנו על כל משפחתה וחלומותיה ועתידה של העיר. רק על הצלקת לא העזתי לשאול."
"אבל אמור לי, מר תמיר," הוא חתך, "האם אתה באמת חושב שהסיפור שלך קיים כאן? שכל המילים הללו ששרבטת באמת מצטרפות יחד לאיזה משהו גדול?"
"זאת כל המטרה," אמרתי..
"כך הבנתי, אבל עדיין לא ענית על שאלתי."
הוא המשיך לעלעל.
באזרבאיז'אן התיידדתי עם אשה צעירה שהייתה מגדת-עתידות. לאחר שידולים רבים היא הסכימה להכניס אותי אל אחותה, מגדת-העבר. זו כבר הייתה הרבה יותר מרשימה; במקום דיבורים עמומים אודות צומת דרכים מתקרבת או אסון, היא גילתה בדייקנות אכזרית כל זיכרון ילדות שנשכח לי, כל כאב שהודחק, כל מצב-עניניים אובייקטיבי אותו פירשתי לפני נוחותי. החוויה הייתה מטלטלת, מעין התגלות.
אולם היחידה שהחוויה איתה הייתה באמת מיסטית, שהייתה משהו שהתקרב לנס, הייתה אמם הזקנה, מגדת ההווה.
זמן רב הוא ישב שם, מקריא מן המחברות בחיתוך מילים ובמונוטוניות של שדרן רדיו ותיק, לא חושף שום צל של התרשמות או כוונה להפסיק. קולו היה כשיר-ערש, מנדנד את הכרתי קדימה ואחורה ברכות, וכל המילים שכתבתי הציפו לי את התודעה וריפדו אותה במחול עדין. הרגשתי הרגשה נעימה של צניחה, והרגשתי שאני מרפה; פיסות הצליל רקדו והשתלבו, עברו והתעברו, נהיות אווריריות וגדולות יותר ופחות ופחות קיימות, עד שכמעט תפסתי, כמעט ראיתי מבין העננים את האור, הסיפור השלם שכולן מרכיבות, והוא היה ברור כמו עין השמש ומאיר שבעתיים, והושטתי את ידי כדי לגעת...
כרוז צעקני העירני באחת. "נוסע אחרון לטיסה 117 לתל-אביב, דור תמיר, נא להגיע מיד לשער שלוש. אני חוזרת, נוסע אחרון –"
קמתי נחפז, מביט סביבי בתמהון. מר גורדון נעמד גם הוא לעומתי. "אני מציע", אמר בקולו חסר-הרטט, "שתמהר."
הוא הגיש לי את תיק-הצד. "נעמת לי מאוד," אמר. לחצתי את ידו ברפרוף, כל עצמותי אמרו לחץ. התחלתי לשאוט לכיוון השער. בכוחות אחרונים עברתי את השומרים ועליתי על המטוס.
ישבתי בכיסאי, נַח ומרוצה. הגעתי בזמן, והטיסה עומדת להמריא. עוד טיסה אחרונה, עוד אחת אחרונה לכל המסע הזה. היעד – הביתה. רגלי המטוס התחילו לנוע, ועד מהרה הוא נסק לרקיעים, בדיוק בעת שהשמש עלתה על הארץ. נשטפתי באור העדין והחם. הגיע הזמן לסיים את הסיפור.
הושטתי את ידי אל תיק-הצד, כבר מתחבט בראשי אחר ניסוח למפגשי עם מרטין גורדון. מה בדיוק היה שם? מי בדיוק הוא היה? ומה במפגש היה אמור להיות כה הרה-גורל?
לקחתי את תיק-הצד לידי ופתחתי את הרוכסן. טעיתי. חייב להיות שטעיתי. אולי התיק התחלף? אולי אני עוד חולם?
בתוך התיק, במקומן הקבוע של שלוש-עשרה המחברות, נחו שתי אבני משקולת גדולות. שחורות, מלכולכות, עם כיתוב בלתי קריא בגרמנית. מלבדן התיק היה ריק. אפילו את העט הוא לא השאיר לי. הבטתי מהחלון, על האדמה המתרחקת, על המהירות בה אנו עוזבים כל יעד אפשרי.
"עצרו את המטוס! עצרו אותו! חזרו!" הדיילות מיהרו אליי אך לא היה בהן כדי להושיע. סיפרתי להן שכוייסתי, שכוסייתי על-ידי נבל שפל, והן רק הציעו שאתקשר לרשויות החוק בפורטוגל לכשאנחת. אבל איך פורטוגל תעזור לי? גם מרטין ודאי עלה על מטוס. הוא יכול להיות בכל העולם עכשיו, בכל מקום שהוא, ואין לי שמץ התחלה איך לחפש.
אלף חוויות. אלף אתרים. מליון מליון מילים וחלום אחד שעף ברוח. באמת חלום טיפשי, חסר סיכוי מלכתחילה. הם לא יחזרו אליי יותר. הם כבר לא שלי עוד. פיסות חיים שהייתי, שהיו עורי ודמי. אבודות כעת לעד.
פריט נוסף הצטרף למוזיאון הנודד של מרטין גורדון.
הבטתי אל עין השמש, מבעד עדשת החלון והעננים. המטוס המשיך להתקדם מול כדור הארץ חרף יגוני. חמש שעות בתוך המטוס הזה נתנו לי זמן לנשום.
שלוש עשרה מחברות כתובות עד תום נגמרו, כריכה עבה נסגרת כעת. אך אולי במסע אל תוך האופק, דף חדש מתחיל.
