זה קרה כשהייתי בת 13. זה היה נורא. כל האדום המצמרר ההוא. הדם שלי...
אתם מוכרחים להבין. עד אז הייתי אלה. תמיד, מאז שנולדתי. ואז, פתאום, כבר לא הייתי.
אין בי דבר מיוחד כעת, ידעתי. הורי יחזרו אל העוני בו חיו לפני שנולדתי, ואני אצטרף בחוסר אונים לשורת האלות לשעבר. אהיה חסרת תועלת, עלובה. הורי ישתדלו להחביא אותנו. להכחיש שאי פעם הייתי אלה. מפני שעתה הייתי כלי משומש שנזרק לפח, ואנשים לא רואים סיבה להיות חביבים לשכאלה. למען בטחוני, עדיף לנו להסתיר את הצורה בה העברנו את 13 השנים האחרונות.
זה היה מעליב. הם התנהגו אומנם בכבוד בסיסי, אך נראה על פניהם שהם להוטים שנסתלק. האנשים איתם חייתי מאז ומעולם, הם ששירתו אותי ושיחקו איתי. חשבתי שמצאתי חן בעיניהם, אך כנראה רק את האלה הם אהבו. כעת הם צריכים שנלך כדי להכין את הבית לכלי הקיבול החדש שלה, שיגיע בקרוב.
כשיצאנו לרחוב עם חפצינו המועטים- בעיקר דברים של הורי, אני חוייבתי להשאיר את שלי לאלה- הבטתי בו. זה היה שונה כל כך מעשרים וחמש הפעמים היחידות שיצאתי אליו. אז הייתי לבושה בהידור רב, ונשאו אותי בכורסה מוגבהת, שלא אפצע חס וחלילה. כי בפעם הראשונה שיורד דם, האלה נוטשת. ואת נשארת לבד, בת אדם עלובה שיש לזלזל בה, מפני שאם לאלה אין שימוש בה, כנראה לאף אחד אין. שמעתי פעם על ילדה-אלה שדיממה מסיבה כלשהי בגיל 3. אמרו שזה מפני שהאלה התחרטה על שנכנסה אליה. ובכן, נראה שכעת התחרטה גם לגבי.
איני מבינה את האלה הזו כלל וכלל, למרות שחייתה בי שנים ארוכות. מדוע היא עוברת מילדה לילדה? היא מעדיפה ילדות, האם זה העניין? ובכן, אם היא אלה חזקה כל כך כמו שמספרים עליה, היא אמורה להיות מסוגלת להשאיר מישהי כילדה לזמן רב מהרגיל, לא כן? אני משוכנעת שאילו הייתי אני האלה- דבר אירוני כל כך להגיד, אך בעצם מעולם לא הייתי היא, זו היא שהייתה אני- לא הייתי הורסת את חייהן של ילדות רבות כל כך, נותנת להן להתרגל לחיי פאר נוחים ואז מותירה אותן לגורלן לאחר שהשלכתי אותן ככלי שאין בו חפץ. כפי שקרה לי...
הקצו לנו דירה פצפונת בשכונה קטנה, צפופה וענייה. אתם מוכרחים להבין. הורגלתי לגור בבית שגודלו כגודל השכונה כולה, שמנתה כשמונים דירות זהות לשלנו. ידעתי שאסור לי להתלונן, אלא להודות על שנות החסד בהן היה לי כל שרציתי. אבל בכל פעם שחשבתי על שמונים הדירות, חשבתי על הדיירים שבהן, שינעצו בי עיניים ויקללו, ויפגעו. ממש פחדתי. לא ידעתי איך אסתדר. ולא יכולתי להוציא מהראש את הילדה שהייתה אלה, וכחודש לאחר החלפתה מצאו אותה מתה, ובגופה סימנים שהעידו על סקילה באבנים. הייתי מוכרחה להסתתר או לברוח, אבל לא היה לי איך או לאן. נאלצתי לקוות שיתעלמו ממני.
בשבועות הראשונים לא העזתי לצאת מהבית. אומנם זה לא היה שונה במיוחד ממה שהורגלתי אליו, אבל הפריע לי בכל זאת, למרות שהסיבה הייתה עקרונית דומה. כאלָה אסור היה לי לצאת מהבית כדי שלא אפצע ואדמם, וכעת לא יכולתי לצאת מפחד שיפצעו אותי. מעולם לא היה מישהו מעוניין לפגוע בי, וכעת היה לי קשה מאוד להתרגל לכך, למרות שזה זמן רב ידעתי שיבוא יום וכך זה יהיה.
והימים עברו עלי בתוך הבית.
באחד מהם נכנס אבי הביתה, והודיע שמצאו את כלי הקיבול החדש של האלה. לא ידעתי מה להרגיש. בעיקר ריחמתי על הילדה.
בשעה קבועה בכל בוקר החלה ההמולה ברחוב הצר, כשהדיירים יצאו מבתיהם ליום חדש. אני ישבתי בפינת הבית והאזנתי, ונחרדתי. כל כך הרבה מהם! המשמעות הייתה שגם אם להרבה לא יהיה אכפת מעובדת קיומי- כפי שקיוויתי מאוד- עדיין יוותרו מספיק כדי לפגוע בי. היה ברור מאליו שיגיע הרגע ולמישהו יהיה משעמם, ואני אהיה השעשוע הנגיש ביותר. זה הפחיד אותי עד מוות.
באחד הבקרים, כשההמולה בדיוק החלה, ניגשה אלי אמי וחיבקה אותי בעידוד. היא הייתה אדם טוב, אמי. פשוטה מאוד. והיא העריצה אותי, מה שכעת היה מוזר, כי לא היה על מה.
"את מפחדת מהם נורא?" שאלה אמי בשקט.
הנהנתי בין זרועותיה.
"יהיה בסדר, מתוקה. עוד כמה חודשים כולם ימקדו את תשומת ליבם בתינוקת החדשה ויישכחו שאי פעם האלה הייתה בילדה אחרת. את רק צריכה לתת לתינוקת קצת זמן להיהפך חמודה יותר."
זה לא עובד כך, כמובן, אבל ידעתי שהיא מנסה לעודד אותי, ולכן לא התווכחתי. חוץ מזה, גם אני רציתי להאמין בכך.
ישבנו עוד קצת, היא מנסה לעודד ואני שותקת, ואז היא כבר הייתה מוכרחה לרוץ לעבודה שסידרו לה.
הבטתי בה בצאתה וחשבתי על הדבר השני שמטריד אותי, זה שלא סיפרתי לה עליו. מפני שלא יכלה להבין, מפני שלא ידעתי אם זה מוזר או נורמאלי, ולא היה לי את מי לשאול. זה היה הדבר:
כשהאלה נטשה אותי, לא הרגשתי שונה.
תמיד כשדמיינתי את זה חשבתי שהאלה תותיר אותי מאחוריה כיצור חסר אונים שמתגעגע לזמנים בהם האלה הואילה בטובה להיות עמו, או שאולי יימחקו כל זכרונותי מהזמנים האלו.
אבל לא ציפיתי שכלום לא יישתנה. זה בלבל אותי. לא ידעתי מה לחשוב.
ולכן עצרתי, והלכתי לעשות משהו אחר.
כשעבר חודש מאז נטישתי וגירושי, חגגתי את העובדה שגורלי לא היה כמו זה של הילדה שנמצאה מתה.
כחודש לאחר מכן, ביום הולדתי, עליתי אל הגג. הרחובות היו עמוסים חוגגים. לא לכבודי, כמובן. אתם מבינים, מוציאים אותנו האלות מהבית פעמיים בשנה, ביום הולדתנו וביום ההולדת של הילדה-אלה הקודמת. אני לא יודעת למה זה כך. ביום ההוא על הגג, זה נראה כדרך נוספת להשפיל אותי. זה היה כמו לומר, 'שימי לב. אומנם לך יש יום הולדת, אבל אנחנו חוגגים דווקא לזו שנטשה אותך.' אז ישבתי על הגג וחיבקתי את עצמי, מתגעגעת לימים בהם החגיגות נערכו לכבודי וכועסת על כל דבר הקשור באלה האיומה הזו, כלומר על הכל וכולם.
ביום שלמחרת יצאתי החוצה.
לא תכננתי לצאת. אבל כל כך כעסתי על העולם, וכל כך נמאס לי מלהיות כלואה בבית, שבשעה מוקדמת מאוד פשוט קמתי והלכתי. הסתובבתי ברחוב, מוגנת בידי השינה שאפפה את הבתים סביבי, ומתחתי את שרירי סוף סוף. השהייה בבית האלה הייתה נוחה יותר, מפני שהבית היה גדול ומרווח, לא כמו החדרון שהוקצה לנו כאן.
בכל מקרה, הייתי שקועה בזכרונות עצובים על המקום שהתרגלתי שהיה ביתי, כשלפתע קלטתי שאיני לבד. אפילו לא קרוב ללבד. שישה גברים היו שם, בני עשרים בערך. ואני הייתי ביניהם.
"שימו לב, חבר'ה." אמר אחד, "הנה דבר מה שישעשע אתכם." חבריו הביטו בו בחוסר הבנה. לפגוע בילדה קטנה? "אינכם מזהים אותה?" הוא שאל בתסכול קל, "זוהי הילדה-אלה הקטנה. ובכן, הייתה, עד שאלתנו הכריזה שאין בה צורך יותר." חיוך מזלזל עלה על פניו כשהביט בי. על פני חבריו עלו הבעות של הבנה. כמובן, ילדה-אלה זה דבר שונה לגמרי מילדה.
"לא," אמרתי, "בבקשה, אתם מוכרחים להבין. אני לא ביקשתי את זה. אני לא ביקשתי שהאלה המזורגגת תיכנס אלי, לעזאזל!"
"איך העזת לקלל את האלה?" אמר אחד מהם באיום.
"טוב, היא הרסה את חיי." עניתי. מה עוד יכולתי לענות?
"את משקרת! היא לא הורסת לאף אחד את החיים, אף פעם. היא מדהימה."
"כן? תראה מה קורה כאן. ילדה קטנה עומדת לחטוף מבריונים."
הוא השפיל את מבטו. עצרתי את נשמתי וקיוויתי. אלא שאז הביט בי שוב, וצעק, "את קיללת את האלה." זה היה האות לחבריו להתנפל עלי, והאות בשבילי לרוץ. לא ידעתי שאני מסוגלת להתקדם מהר כל כך, מעולם לא ניסיתי. אבל בהחלט שמחתי לגלות זאת.
באופן אירוני, בכל הזמן שהייתי מחוץ לבית, כשהתקיפו אותי ורדפו אחרי, ואפילו כשמעדתי על פח אשפה ויד פתאומית גררה אותי בכוח אל תוך בית, לא דיממתי כלל.
"מה שמך?" שאלה הנערה, עדיין אוחזת בכוח בפרק ידי.
"אין לי שם," עניתי, וזו הייתה האמת. אסור לתת שם לתינוקת הנולדת בתקופת חיפוש לפני שהיא מגיעה לבדיקה ומוחלט שהיא אינה האלה. במקרה שהיא כן, אין לה צורך בשם. כל חיי קראו לי 'האלָה', אבל כעת זה נראה לי, מסיבות ברורות, לא מתאים.
לפני שאמרתי זאת הנערה נראתה כעומדת להחביא אותי מפני הגברים, אך כעת רק עמדה והביטה בי בבהלה. היא שמטה את ידי. "בבקשה תגידי לי שאביך נטש או מת לפני לידתך ואמך מתה בלידה וזו הסיבה שאין לך שם." קולה היה מתחנן.
"אני לא יודעת עד כמה אני מצטערת על כך," עניתי, "אבל לא, מצטערת."
"אוי לא..." היא מלמלה. "אז את אמורה להיות..."
"כן," אמרתי. "זו אני." לא היה לי אכפת להודות בכך בפניה, מפני שהייתה צעירה כל כך, ונראתה מלאת חשש כל כך.
"... המחליפה שלי."
"מה?" לא היה הגיוני שהיא הילדה-אלה שקדמה לי, מפני שנראתה כמעט בגילי.
היא נאנחה. "אני האלה." אמרה בפשטות. "בגלגול הזה בחרתי לא להתגלות, ובמבחנים נמצאה הדומה לי ביותר. זו היית את."
הרגשתי את לבי נעצר לרגע. "...מ-מה?" מחשבותיי געשו. היא בוודאי הוזה, או משוגעת. היא מוכרחה להיות. זה לא הגיוני. אבל היה במחשבות האלו היסוס. הרי באמת לא הרגשתי שונה לאחר הדימום, למרות שחשבתי שאני אמורה להרגיש. ומעולם לא חשתי רבת עוצמה במיוחד, לא כמו שאלה אמורה להיות.
"את... זה אמיתי?"
"אני חוששת שכן. מצטערת." היא נראתה אוהדת, וסקרנית לדעת מה תהיה תגובתי.
הלטתי פני בידי. התברר לי זה עתה כי כל חיי חייתי בשקר, ובעצם מעולם לא הייתי מי שחשבתי שאני. זה היה מוזר. למען האמת, זה הפריע לי הרבה פחות משציפיתי. אחרי הכל, החיים האלו כבר היו מאחורי.
"אז... מה שלומך?" היא הדהימה אותי. זה היה בערך הדבר הכי מוזר להגיד ברגע כזה. אומנם המשמעות של המשפט מתאימה גם כאן, אבל זהו משפט יומיומי כל כך, שלא מתאים לרגעים דרמטיים שכאלו. השימוש בו הצחיק אותי.
"את לא טובה במיוחד בתקשורת עם אנשים, נכון?"
"אני מתאמצת ללמוד, אבל זה לא קל כמו שזה נראה. וכשאני נכנסת לילדה, היא עדיין לא יודעת לדבר, ולא מועילה לי בנושא הזה. למה, אמרתי משהו לא בסדר?"
"את לא אמורה להיות בעלת יכולות על אנושיות?"
"תקשורת בין בני אדם זה מעבר ליכולותי. רק בני אדם יכולים לעשות זאת."
התחלתי לצחוק, והיא הצטרפה אלי. הצחוק שלה היה נעים.
"אני עדיין לא מבינה," אמרתי לאחר כמה שניות. "למה התחבאת?"
"אה, בקשר לזה. את מבינה, פשוט נמאס לי. כל ההערצה הזו, שנים על גבי שנים. אולי את מתגעגעת לזה, אבל אני רציתי לנסות קצת שקט, רק לסיבוב אחד."
"אני מדברת עכשיו עם אלה או ילדה? איך זה עובד, בעצם?"
"אלו שתינו. זה מין... זה מסובך. יש לי את כל הזכרונות של האלה, יחד עם התחושות שלי כילדה. וכל זה ישאר בי אם האלה תעזוב, אבל לא תהיה לי העוצמה שיש בי כעת. למרות שהיא מוגבלת, כמו שהבנת. הייתי שמחה גם לכוח חזק יותר של ראיית העתיד. יכולתי כך להתכונן לבואך..."
"חכי," קטעתי אותה. "למה אמרת 'אם'?"
"טוב לי פה. אני יכולה למנוע דימום, ולא לעזוב."
שתקנו לרגע. חשבתי על כל הבנות שעזבה.
"מדוע את עוברת מילדה לילדה? זה ממרר את חייהן לאחר עזיבתך, כפי שאת אולי יודעת."
"קשה לי להישאר זמן רב באותו המקום. את מבינה, זו הפעם הראשונה שבאמת טוב לי איפה שהוא, מפני שכעת זה שונה: אני חופשייה להיות ילדה. כשחייתי בארמון המפואר כל הילדות ההן לא באמת היו מאושרות, לא רשאיות לחוות את הילדות. ובאשר אליהן- כשאני עוזבת, אני תמיד משאירה אצלן כוחות מסויימים, שמגוננים עליהן."
"אבל... נערה נרצחה..."
"היא התאבדה, כנראה. כלומר, נתנה להם להרוג אותה. לא יודעת למה, אין לזה קשר אלי."
"את באמת דואגת להן?"
היא הנהנה.
ולפתע רציתי שהיא תהיה חברתי.
- חודש לאחר מכן -
"אני עדיין חייבת לך מתנת יום הולדת, נכון? אז הנה!" האלה המקסימה שלי הניחה על שולחן הסלון קופסה קטנה.
גיחכתי. "יופי של איחור אופנתי." התיישבתי לידה על הספה.
"את לא פותחת את המתנה?"
"אני חושבת שאשאיר אותה לאחר כך," חייכתי. "שיהיה לי למה לצפות."
"בטוחה?" התחנן קולה.
"את כל כך אנושית, אלה. בואי נצא לגינה, נעים בחוץ." המבט המתוסכל שלה גרם לי לרצות לצחוק. אז צחקתי.
התסכול שעל פניה הפך בן רגע לצחוק גדול, ושתינו המשכנו לצחוק גם בהגיענו לגינה הפורחת והיפה, מהסוג שרק אלות מצליחות לגדל. צחקנו על דברים שאינם מצחיקים, ועל דברים המצחיקים רק אותנו, ועל העובדה ששתינו כאן ביחד, ואיש לא מעריץ אותנו או רוצה להכותנו.
כשנרגענו לבסוף הבטתי בה, וחשבתי כמה מזל יש לי שיש לי אותה, וכמה אנו מוצלחות יחד. כי כל אחת מאיתנו היא היחידה שמבינה את השנייה, והיחידה שהשנייה יכולה להיות אמיתית וצוחקת איתה.
בלעדייה עדיין הייתי תקועה בפינת ביתי, שונאת את העולם.
אתם מוכרחים להבין. הייתי מאושרת יותר מאי פעם.
