כלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם.
תמיד רציתי כלב, הכנתי מספר פעמים להוריי רשימה שמסבירה את כל הסיבות הקיימות ל'למה אני צריך כלב'.
תמיד ההורים החליפו פרצופים חמוצים ביניהם, פרעו את שיערי ואמרו שהם מצטערים אך הדבר לא אפשרי.
כל כך רציתי כלב, יכולתי לעשות הכל כדי שיהיה לי אחד והרצון העז הזה גרם לי להתעצבן על הוריי ולהסתגר בחדרי לאחר טריקת דלת רועשת.
הרצון העז הזה גרם לי לבכות עד שכל הנוזלים בגוף שלי התרקנו ונרדמתי.
בכל לילה חלמתי אותו חלום - חלום על הכלב שהייתי רוצה שיהיה לי:לא גדול מדי ולא קטן מדי, לא מלוכלך מדי ולא נקי מדי, כלב זהוב עם כתם חום על העין הימנית.
החלום שחזר במוחי נתן לי מוטיבציה להשיג את מטרתי וכל יום ניסיתי מחדש לשכנע את הוריי וכל יום קיבלתי תשובה שלילית.
באחד מימי השישי חזרתי מהגן ושמטתי את התיק שלי על הרצפה. דמעות הרטיבו את עיניי ומיהרתי לברז לנקות את השפשוף ממרפקי. הוריי החליפו מבטים מודאגים אך לא עשו יותר מזה.
התסכלתי במראה והתחלתי לפתח שנאה עצמית, להבין למה הילדים הנוראים שגורמים לי לסבל רב כל יום שהם נטפלים אליי. מעולם לא הרגשתי כה בודד.
באותו ערב ירדתי לארוחת הערב עם הוריי והרגשתי כעס בלתי מוסבר כלפיהם.
"דור, לא אכלת דבר!" אמרה אמא בפנים מודאגות לאחר חצי שעה שהעברתי את המזלג מצד לצד וציירתי כל מיני צורות על הפירה.
"אני לא רעב" עניתי במשיכת כתפיים. הוריי החליפו מבטים שואלים.
מעולם לא אהבתי את החלפת המבטים שהוריי נוטים לעשות, תמיד אני מרגיש כאילו יש דבר כלשהו שההורים רוצים לדבר עליו אך לא רוצים שהדבר יפול לאוזניי.
"מה קרה?" שאלה והושיטה את ידה.
"אני רוצה כלב" מלמלתי והתחלתי לדמוע ללא רצוני.
אני רוצה חבר
אמא פערה את עיניה והסתכלה על אבא, מבקשת עזרה.
"דור... דיברנו על זה..." אמר אבא וגירד את עורפו.
"אני צריך כלב" אמרתי בהתנשפות והתחלתי לבכות בקול.
הוריי שתקו, הם ידעו שאני רציתי כלב אך לעולם לא בכיתי בגלל סירובם.
מילותיי היו האחרונות שנאמרו באותו ערב ונוצר תחושה מתוחה בבית שבהחלט לא הצליחה לשפר את הרגשתי.
לפני שנכנסתי למיטתי ושקעתי בתרדמה עמוקה, ציירתי את הכלב שמופיע לי בחלומות על דף ממחברת מתמטיקה. כשסיימתי את השרטוט בהיתי בו מספר דקות בתקווה ואז קרעתי אותי לחצי והלכתי לישון על כרית רטובה.
כשהתעוררתי התפלאתי לגלות שהציור הונח בשלימותו על שולחני ושנייר דבק הדביק את חלקי הציור הקרועים. שפשפתי את עיניי והלכתי בחשש לסלון. הוריי ישבו על הספה בחיוך ועל שולחן העץ הייתה מונחת קופסא עטופה. הסתכלתי עליהם בהפתעה ונתתי לחיוך להתמרח על פניי.
בלי לקבל רשות קרעתי את העטיפה ופתחתי את הקופסא בציפייה ובחיפזון. לא היה שם כלב.
טוב... לא בדיוק...
לא ידעתי איך להגיב כשראיתי את בובת הכלב שנראתה כמעט אותו דבר כמו בציור שציירתי אתמול.
מצד אחד רציתי לצעוק על הוריי ולהגיד שאני ילד גדול וזה בכלל לא מה שרציתי. מצד שני רציתי לבכות מאושר ולאמץ את הכלב לליבי. בחרתי באפשרות השנייה.
חיבקתי את הכלבלב וניגשתי להודות להוריי, הכנסתי את הכלבלב לתיק ולאחר רבע שעה הלכתי לגן. בהפסקת האוכל רצתי לשירותים, נעלתי את עצמי בתא והוצאתי את הכלבלב מתיקי.
"אני אקרא לך כתם," לחשתי וליטפתי בעדינות את העין הימנית שלו שמוקפת בכתם חום, בדיוק כמו בשרטוט.
"אתה תהיה החבר שלי". חיבקתי אותו בעדינות, מפחד להכאיב לו באחיזתי.
התחושה הזו, שיש לך חבר עודדה אותי ונתנה לי אומץ לחייך, לזקוף את ראשי ולא לשמוט אותו עד סוף היום. התעלמתי מכל המבטים השואלים, הלחשושים וההקנטות של הילדים בכיתה א'. היה לי חבר סוף סוף, והוא היה שם לצידי ותמך בי.
במהלך שלוש שנים הייתי מסתיר את כתם בתיק, במהלך שלוש השנים הצלחתי לשנות את חיי ולא להיות יותר ה'ילד השקט חסר החברים'.
כתם ואני עבדנו יחד כדי לשפר את הביטחון שלי וכאשר התחלתי לבלוט בכיתה א' החלו ילדים בכיתה להתחבר אליי. הבאתי לביתי חברים בפעם הראשונה והתרגשתי מהמחשבה שיש לי חברים שהם לא כתם. אף חבר בכיתתי לא ידע על כתם ואף אחד לא תפס את מקומו של כתם, כתם היה החבר הכי טוב ונאמן שהיה לי אי פעם.
עשינו הכל ביחד- ישנו מחובקים יחד, אכלנו יחד, התלבשנו יחד, צחצנו שיניים יחד, ראינו טלוויזיה יחד, קראנו יחד, שיחקנו יחד, נסענו יחד לטיולים עם הוריי, התקלחנו יחד, חגגנו יום הולדת יחד, הסתפרנו יחד, התלכלכנו יחד, שיחקנו משחקי מחשב יחד...
הוא היחיד שהכיר אותי כל כך טוב -הכי טוב מכולם. הוא היה לצידי בכל רגע בחיים ולא עזב אותי לשנייה (גם לא בשביל לעבור כביסה), הוא ידע את כל הסודות שלי ולא אמר אותם לאיש, הוא ידע כל מה שחשבתי וכל מה שהרגשתי אי פעם, הוא תמיד היה לצידי כשהייתי מתעורר באימה מסיוטים ומפחד לחזור לישון, הוא תמיד ידע מה לומר בכל מצב למרות שהיה טיפוס יחסית שקט, הוא היחיד שהיה מצליח לשמח אותי כשהייתי עצוב.
מעולם לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי את כתם.
לפעמים זה הרגיש שלי יש רק אותו ולו יש רק אותי. הכל הרגיש מושלם באותה תקופה - בהחלט התקופה המאושרת בחיי. ואז... התחלתי לקלוט את המבטים שאמא שלי נועצת בי ובכתם, ההורים שלי היו מדברים בעזרת העיניים ובחרתי להתעלם מהפרצופים המודאגים. יום אחד אמא נכנסה לחדרי וביקשה לדבר איתי.
"מה קרה?" שאלתי והנחתי את כתם לידי.
"דור... אני חושבת שאתה צריך להיפטר מהבובה שלך" אמרה וגירדה את עורפה במבוכה. זעם הציף אותי והצמדתי את כתם חזק אל בטני.
"כתם נשאר אצלי!" עניתי בתוקפנות.
"דור אתה יותר מדי גדול לבובות... חוץ מזה אתה כבר לא צריך את הב...את כתם... שבוע הבא נעביר את כתם לילדים שצריכים אותו" אמרה אמא בזהירות.
"אני צריך את כתם! את לא מבינה כלום! צאי לי מהחדר עכשיו!" צעקתי עליה.
"אתה לא תרים עליי את הטון! זה לא בריא בשבילך כל העניין עם הבובה!" החזירה אמא בצעקה ואז הנמיכה את הטון שלה לשקט יותר, "אני יודעת כמה את אוהב את כתם אבל זה הזמן להיפרד... אתה לא יכול להישאר איתו לתמיד" אמרה אמא והשפילה את מבטה העצוב.
שתקתי בכעס ואמא יצאה מהחדר בהקלה.
"אל תדאג כתם, אני לא אעזוב אותך. אני לא אתן אותך לעולם, אני מבטיח" אמרתי ודמעות נזלו על לחיי.
נכנעתי,
נתתי אותו לאמא ומאז לא ראיתי אותו לעולם.
כואב לי לחשוב עליו אבל ידעתי שכמו שכתם היה חבר נאמן בשבילי, כך יהיה בשביל מישהו אחר.
אמא צדקה. אני לא יכול לשמור אותו לעד, זה יהיה אנוכי מצידי.
למרות הניסיונות שלי להדוף את הגעגועים העזים שהרגשתי הרשתי לעצמי לחלום על כתם לפני השינה: לא גדול מדי ולא קטן מדי, לא מלוכלך מדי ולא נקי מדי, כלב זהוב עם כתם חום על העין הימנית.
