יש לי הרבה חברים. יש לי חברים למשחק כדורגל, חברים ללימודים, וחברים למשחקי מחשב. יש לי חברים שקרובים אליי יותר וכאלה שפחות. יש כאלה שהם חברים רק בבית ספר, ויש כאלה שאני מרגיש נוח לספר להם כל מה שאני חושב על המורים בבית הספר, או מה דעתי בנושאי מוזיקה וספורט. ויש את אלה.
אלה היא שונה, היא לא כמו כולם. היא הייתה החברה הראשונה שלי כשהגעתי לשכונה החדשה. היא הייתה הראשונה שפגשתי, ומיד הפכנו לצמד חמד בלתי נפרד. היא הייתה שונה, אבל בתור ילד קטן חשבתי שהיא מגניבה. נפגשנו בגיל 8, כשעברנו דירה לרמת גן. העיר הייתה מקום חדש וזר בעיניי. עד לאותו רגע חייתי ביישוב קטן בצפון.
אלה הייתה השכנה שלי, ולכן היא הייתה הראשונה שהבחנתי בה. ההורים שלי היו עסוקים בפריקת המזוודות, ובגלל שזה לא עניין אותי ולא רציתי לעזור - ברחתי מהבית ויצאתי לשוטט ברחוב החדש מתוך מטרה להכיר חברים חדשים. לפתע, הבחנתי בילדה כורעת על הדשא בבית השכן ומחזיקה ציפור. ידיה היו שותתות דם והציפור נראתה מתה.
הילדה לחשה בקול היסטרי, "תתעוררי! תתעוררי", ואני חשבתי שהילדה הזאת לא נבונה כל כך, כי הציפור נראתה מתה. כך או כך התקרבתי אל הילדה והציפור.
"היא לא תתעורר, היא מתה" אמרתי.
הילדה הרימה את ראשה לעברי, והסתכלה עליי בעיניים כחולות וגדולות, "היא לא מתה" היא הסבירה לי. "היא פשוט גוססת. צריך לעזור לה לרצות לחיות".
היא פתחה את מקור הציפור ולחצה על הבטן הרכה ומלאת הנוצות, וניסתה להזרים לתוך פיה חמצן.
זה היה המחזה המוזר ביותר שנתקלתי בו. רציתי לומר לילדה שלציפור הקטנה אין סיכוי - אבל אז נשמעו כמה השתנקויות, ועיניי הציפור נפקחו.
.
הילדה חייכה חיוך רחב, "אתה רואה?" היא הביטה בי במבט של ניצחון, "אם מאמינים במשהו, הוא מתגשם".
התרכזתי בתנועות ידיה כשהניחה את הציפור בעדינות חזרה על הדשא.
המשכתי להביט בה בעודה עוזרת לציפור לעמוד על רגליה הזעירות.
חשבתי לעצמי אז, ילד קטן בן 8, שאני זקוק לחברים חדשים, וכדאי שאנצל את המפגש המיוחד הזה, ולכן שאלתי את הילדה "את רוצה לשחק איתי כדורגל?".
הילדה נעצה בי מבט מבולבל.
"או אם את רוצה אפשר לטפס על העצים", משכתי בכתפיי, מתעלם ממבטה המבולבל.
להפתעתי עיניה הכחולות נצצו, "אני אוהבת לטפס על עצים!".
"גם אני!" התלהבתי, שמח שיש לנו משהו במשותף.."
"כן אני אוהבת לראות את השמיים הכחולים כשאני עולה לצמרת, ואז להסתכל למטה ולראות את כל האנשים מלמעלה. לא מודעים שיושב שם מישהו ועוקב אחריהם... השמיים כל כך אינסופיים..." ואני המשכתי: ואז היא הוסיפה: "ואנחנו כל כך קטנים נגד האינסופיות הזאת".
היא תפסה בידי ומשכה אותי בעקבותיה, נרגשת.
יחד מצאנו עץ אלון גדול וגבוה והתחלנו לטפס עליו.
"אגב לא שאלתי איך קוראים לך" אמרתי בעודי מטפס על ענף.
"אלה, ולך?".
."ירדן, אבל כולם קוראים לי ג'ורדן"
"בסדר ירדן, מה החלום הכי גדול שלך? "
הבטתי בה מופתע משום שבחיים שלי לא נתקלתי במישהו ישיר כל כך, אבל גם קמת מאוכזב כי היא התעלמה מהכינוי שלי.
"קוראים לי ג'ורדן", ניסיתי לתקן אותה.
אבל היא כבר לא הקשיבה. היא טיפסה על ענף נוסף. "אני רוצה להיות משוררת" היא אמרה. "לכתוב שירים".
הבטתי למעלה והבחנתי שאנחנו כבר מגיעים לצמרת, "זמר. אני רוצה להיות זמר. ואני בטוח אהיה מפורסם בכל העולם".
היא צחקה והושיטה לי יד ומשכה אותי לענפים שבין צמרת העץ. התיישבנו עליהם שנינו והבטנו על השמיים הכחולים שמעלינו. הופתעתי עד כמה דומים הם לגוון העיניים הצוחקות של אלה היושבת לידי.
. "לפחות עד שיחשיך"."אני חושב שאני רוצה להישאר פה, עוד הרבה זמן"
"גם אני" השיבה לי אלה בקול נמוך.
"תראה" היא הצביעה על הומלס ששכב על ספסל ברחוב, והושיט לאנשים כוס ריקה בתחנונים לכסף. בגדיו היו מרושלים ומטולאים והוא חבש כובע קרוע על ראשו. "אני כל כך מרחמת עליו. הלוואי שלאנשים היה יותר אכפת והם היו עוזרים לו".
"כשאהיה גדולה ועשירה אתרום את כל כספי ואציל את כל העניים!" הוסיפה אלה בטון החלטי.
הבטתי בעיניה שהפכו מעט עצובות ורציתי לשמח אותה.
"רוצה לראות קסם?" שאלתי. אלה הנהנה בהתלהבות.
מאותו יום הפכנו לחברים הכי טובים.
אלה הייתה שונה מהבנות האחרות שהכרתי. כשכול הבנות האחרות רצו ללכת לקניון לקנות בגדים, אלה רצתה ללכת להתרים בגדים לעניים. אלה לא התעניינה באיפור, במסיבות. אלה התעניינה בלעזור לחיות, ולאלו הנמצאים במצוקה.
ככה גדלנו. ולמרות שאני הייתי כמו כולם, ואלה הייתה שונה מכולם, היינו החברים הכי טובים.
עברו כמה שנים עד שהגענו לתיכון. עד אז הצלחתי לרכוש חברים, להיות קפטן בנבחרת הכדורגל, ללמוד גיטרה ולהקים עם חבריי להקה.
ואלה? טוב היא נשארה פחות או יותר אותו הדבר. אלה ואני למדנו בבתי ספר שונים, גם ביסודי וגם בחטיבה, כך שהיינו נפגשים רק אחרי שעות הלימודים.
ביום הראשון ללימודים בתיכון כשהלכתי במסדרון יחד עם צחי חברי הטוב, חשתי ביטחון בעצמי. בדיוק חזרתי מחופשת סקי באיטליה עם ההורים, והרגשתי חזק ובוגר. הייתי בן 16 , והרגשתי שאני כבר לא ילד קטן.
"תהיה לנו שנה אדירה" אמר צחי חברי הטוב. "חכה ותראה".
הנהנתי אליו חזרה, מרוצה מעצמי ומדבריו של צחי.
התבוננתי בתלמידים האחרים שהלכו במסדרון, עם תיקים על הגב, או באלה שפטפטו עם חבריהם.
הצלצול נשמע, ונכנסנו לכיתה.
התלמידים בכיתה היו ברובם מוכרים, כאלה שהכרתי מהשנים הקודמות, ולכן החלקתי איתם כיפים ועם חלקם גם כמה הלצות. סיפרתי להם על חופשת הסקי והם התלהבו. הם גם סיפרו לי על החופשה שלהם, ואז המורה נכנס לכיתה ודרש שקט.
עברו כמה רגעים, ואז ראיתי אותה מחליקה בשקט לתוך הכיתה. את התלמידה החדשה. השיער השחור, הבגדים הלא תואמים, והעיניים הכחולות שנצצו כמו השמיים בגוון כחול קורן.
אני לא מאמין" פלטתי והנחתי את ראשי בין שתי ידיי, כשראיתי כיצד אלה, מתעלמת מהעיניים הסקרניות, מתיישבת בשולחן שהכי קרוב למורה.
""מה?" שאל צחי בסקרנות, "אתה מכיר אותה"?
יותר מידי טוב. חשבתי לעצמי בזמן שאלה הוציאה דף מהתיק שלה והחלה לקשקש עליו במרץ, עוד לפני שהמורה הספיק לפתוח את פיו.
השיעור עבר, ויצאנו להפסקה. ניסיתי לחפש את אלה בעיניי אך היא נעלמה. כעבור כמה רגעים מצאתי אותה.
המסדרון כולו דמם, כשמיקה, הנערה הכי מקובלת אצלנו בחטיבה, החזיקה בידה דף וקראה אותו. השקט שהשתרר במסדרון היה מהפנט - ואז החלו פרצי הלעג והצחוק.
אלה עמדה מול מיקה בפנים סמוקות, נסערת כולה, בעוד מיקה מקריאה מהדף. הדף שזיהיתי שאלה כתבה בו בתחילת השיעור.
"וברגע שהבנת שבזבזת זמן על שטויות
מחפש אחר משמעות, מה להיות
נזכר בימים שבהם הייתם ילדים
מחפש אחריה בין הזיקנה לנעורים.
".*ואתה שואל, מבקש, תנו לי עוד זמן...
.תפסיקי" אמרה אלה בקול שקט אך דורש"
אבל מיקה רק צחקה. "מה זה, את מנסה להיות המשוררת החדשה של המאה"?
ואז אלה הסתערה עליה. כמה תלמידים מיהרו לאלה, והחלו לדחוף אותה ולהלום בה ולהרחיק אותה ממיקה שבינתיים פרצה בצרחות היסטריות. "תרחיקו ממני את הילדה המוזרה הזאת! משוגעת!" היא צעקה.
אלה הרימה את ראשה, והמבטים שלנו הצטלבו.
היא הסתכלה עליי בתחינה. אבל אני הסבתי את הראש. ידעתי שאם אתערב ואגונן על אלה, המעמד החברתי שלי ייהרס. מיקה תשנא אותי לנצח, ותגרום לכולם לשנוא אותי. כל כך התאמצתי להיות מקובל בחטיבה וביסודי, וקיוויתי שזה יהיה כך גם בתיכון. והנה עכשיו אלה... למה אלה הייתה חייבת להצטרף לתיכון הזה ? מה לא היה לה טוב בתיכון הקודם?!
סובבתי את גבי והלכתי.
חשבתי שמיקה עשתה דבר מגעיל כשהקריאה את השיר של אלה, אבל לא הייתי מסוגל לעזור לאלה.. ושנאתי את עצמי שהפקרתי את החברה הכי טובה שלי......
למחרת אלה לא הגיעה לבית הספר. וגם לא ביום שלאחר מכן. כעבור שבוע אימא שלי פנתה אליי, "ירדן, אתה לא רוצה להיפרד מאלה?".
להיפרד?" הבטתי בה מבולבל."
"כן," השיבה אימא שלי, "אלה ומשפחתה עוברים דירה"
אבל אמא שלי לא הספיקה לקבל תשובה. פתחתי את דלת הבית והסתערתי החוצה.
ראיתי את המשאית הלבנה ואת הוריה של אלה, מעלים ארגזים פנימה.
"חכי רגע!" קראתי, נסער ורצתי לאלה שיצאה החוצה, גם היא עם ארגז גדול שכיסה חצי מהפרצוף שלה. "עצרי!".
אבל היא לא עצרה.
"עבר שבוע ג'ורדן" היא אמרה . ובפעם הראשונה בחיים שלי שמעתי כעס בקולה. הילדה שהפכה לנערה בעלת שלווה פנימית, הייתה כועסת כעת. השינוי הזה בה בעת הפחיד אותי וגרם לי רגשות אשמה. זה בגללי.
"אני מצטער" קראתי. אבל היא התעלמה.
רצתי אחריה ולקחתי את הארגז מידיה.
"מה אתה עושה?".
אני יודע שלא הייתי בסדר, אבל אם תתני לי הזדמנות לתקן.."
אבל אז הפסקתי לדבר כשראיתי את הדמעות שבעיניה. "אני חייבת ללכת – ".
"אבל – ".
."אלה בואי!" גברת כהן קראה, "תיפרדי יפה, ובואי לעזור"
"אני ממהרת" אמרה לי אלה ולקחה ממני את הארגז.
זה בגללי? זה בגלל מיקה? זה בגלל..." התחלתי לגמגם.
אלה נעמדה במקומה. דמעות החלו לזלוג על פניה "זה בגלל שבעל הבית מגרש אותנו. אין לנו מספיק כסף לשלם לו. אבא בחובות כלכליים. מכרנו כל מה שיש..." היא ניסתה להסדיר את נשימתה, אבל הצלחתי עדיין לשמוע את יבבותיה שניסתה להחניק.
!"למה מעולם לא סיפרת לי? הייתי יכול לעזור"
אבל היא רק הניעה את ראשה לשלילה. "היית מרחם עליי. וזה הדבר האחרון שרציתי".
שתקתי. לא ידעתי איך להגיב.
אלה!" קראה גברת כהן שוב.
אלה שלפה משהו מהכיס ושמה לי אותו בידיים רועדות. "זה השיר שכתבתי. הייתי רוצה לתת לך אותו... חשבתי שזה ימצא חן בעינייך" ואז היא חיבקה אותי חזק.
"האם נתראה שוב?" שאלתי מנסה להסוות את הכאב בקולי. "גברים לא בוכים", ניסיתי לומר לעצמי.
אבל אלה הנידה בראשה לשלילה. "אנחנו לא נהיה החברים הכי טובים יותר. הפרידה הזו טובה לנו. אנחנו שונים מידי".
וידעתי שהיא צודקת. אבל זה כאב מידי. אלה עזבה אותי ורצה עם הארגז להוריה ולמשאית, ואני נשארתי עם הדף ביד...
אני בן 20. אני זמר מפורסם ומבוקש. הגשמתי את החלום שרציתי. אבל גם עכשיו כשאני עומד על הבמה, כשהאורות מבזיקים ומהבהבים בעיניי והקהל שואג ומריע - אני חש בסחרחורת שמציפה אותי. אני עדיין רועד. אחרי כל כך הרבה זמן אני עדיין מתרגש בכל פעם מחדש כשאני עומד על הבמה, מחזיק בגיטרה, מנגן ושר.
אני שר את השיר שהפך אותי למפורסם כל כך. השיר שאלה השאירה לי לפני ארבע שנים:
כשהזמן נופל לך בין האצבעות
הדקות מתמוססות, השניות חולפות
ואתה מחפש איך להשיג דברים
לרוץ במירוץ, ולהינות מהחיים
ואתה שואל, מבקש, תנו לי עוד זמן..
כשהעבר דופק בדלת, והעתיד מחכה
לרגע בו הבטחת לו כי אתה תשתנה
והיא עוד יושבת ולך ממתינה
ולפעמים אתה שוכח - שההווה הוא מתנה...
בית 2
וברגע שהבנת שבזבזת זמן על שטויות
מחפש אחר משמעות, מה להיות
נזכר בימים שבהם הייתם ילדים
מחפש אחריה בין השנים שחלפו, לנעורים
ואתה שואל, מבקש, תנו לי עוד זמן"
לפתע אני רואה דמות מוכרת מפלסת את דרכה בין כל המעריצים המריעים והשואגים. הדמות נראית לי מוכרת
בית 3
והימים הופכים לשבועות ולחודשים
תראה איך חולפות השנים, איך רגעים נעלמים
ולפני שהספקת לשים לב היא נעלמת -
ומותירה אותך כואב
הקהל החל להשתולל ולשאוג יחד איתי את הפזמון. אך אני איבדתי את זה. עקבתי אחרי הדמות שנראתה לי מוכרת כל כך
ואתה מספר לעצמך סיפורים
שאם היו נותנים לך זמן - החיים היו יפים
היית הופך לגיבור
ומציל את העולם
איפה אתה עכשיו בנאדם??
וזיהיתי. זיהיתי את השיער השחור. את החיוך הלבן והמבריק. והעיניים הכחולות והנוצצות
איפה אתה בן אדם? אמרו שפתיה יחד עם השיר.
הייתי צריך להחזיק את עצמי כדי לא לעצור את ההופעה ולרוץ לאלה שאחרי ארבע שנים השתנתה. גבוהה יותר. שיערה היה שחור יותר. אבל הניצוץ הכחול בעיניים לא השתנה.
בסוף ההופעה כשאני וחברי הלהקה הנוספים ארגנו את הכלים מישהו דפק על הדלת. אלה נכנסה פנימה בזהירות.
איך הרשו לך להיכנס?" רצתי לחבק אותה.
"אני מבינה ששכחת מי אני ומה אני מסוגלת לעשות" היא חייכה.
ואז היא לקחה אותי ביד ומשכה אותי החוצה ושנינו עמדנו על הבמה הריקה.
שאלות רבות התרוצצו בראשי. מי היא עכשיו? מה עבר עליה במשך הארבע השנים שעברו?!
"אני מתגעגע לחברות שלנו" אמרתי בסוף. "כולם כאן צבועים. התהילה, הפרסום, הכסף, הם משנים את האנשים. אני מתגעגע למי שהכיר אותי באמת" התוודיתי.
.אני גם מתגעגעת" אמרה אלה. ואז היא הכניסה את ידה לכיס ושלפה משם דף. "אתמול עברתי בשכונה הישנה וראיתי את עץ האלון שטיפסנו עליו שהיינו קטנים" היא אמרה לי בשקט. היא דחפה לי את הדף לידיים והבחנתי שזה היה שיר נוסף.
היא אמרה."השמיים כל כך אינסופיים"
"ואנחנו כל כך קטנים נגד האינסופיות הזאת" השלמתי אותה. נזכר בנו בתור ילדים קטנים. איך היינו נטולי דאגות. מאושרים מהרגע.
היא סגרה את האצבעות שלי על הדף. "אני צריכה ללכת"."
"ניפגש שוב?" שאלתי, בקול מלא תקווה?
האם היא סלחה לי? אחרי כל השנים האלה?? מבין עכשיו עד כמה הפרידה ממנה הייתה לי קשה.
היא סובבה אליי את הגב והתחילה ללכת, ואז לפתע היא נעצרה, הסתובבה אליי, וכשעיניה הכחולות כגוון השמיים, נצצו באור הבמה, היא חייכה: "החיים מלאים הפתעות".
אלה הלכה והשאירה אותי עומד על הבמה, לבד,
ואז האורות כבו.
