היא יודעת, אבל לא תמיד מצליחה להימנע ובסוף משום מה מתעכבת, למעשה, כמעט תמיד הוא מחכה לה.
יותר ממחצית מחייו בילה בלחכות לה, בהתחלה חיכה שתסכים לצאת איתו, שעות על גבי שעות היה יושב מחוץ למשרד בסוף כל יום העבודה, ואז נתקל בה, כאילו במקרה, ככה עד ששמה אליו, ואז הייתה יוצאת משורת החברות ומתקדמת לעברו במיוחד, אז העז לשאול בפעם הראשונה אם תהיה מוכנה לצאת איתו, היא הסכימה.
בפעם הראשונה שיצאו חיכה לה למטה על יד תיבת הדואר, חיכה וחיכה ואפילו חשב שאולי התחרטה ובכלל לא תבוא, חשב ללכת אבל אז חשב שאולי היא התחרטה שהתחרטה והוא עשוי להתחרט כל חייו שהלך, אז הוא נשאר שם עד שהגיעה סוף סוף בשמלה ורודה בהירה עם כתפיים מוגבהות ופרח תקוע בשיער, והוא שכח הכל.
אפילו ביום החתונה חיכה לה, התעכבה כי איבדה את הסיכה שקיבלה במיוחד מסבתה המנוחה והזעיקה את כל העולם ואשתו לסייע בחיפושים, באו השכנות, ובאו שתי דודות, ואמא שלה ואחותה הקטנה וכולן סרקו את הבית לאורכו ולרוחבו, הרימו בגדים, הפכו ארונות, פתחו חלונות הציצו תחת לספות ועשו כל שביכולתן לגרום לכלה להפסיק לבכות...
בסוף נמצאה הסיכה בדיוק במקום שבו הניחה אותה לילה קודם בשביל לא לשכוח, במגירה של המדף הקטן מול המראה, והיא יצאה אליו בעיכוב גדול ובעיניים קטנות ונפוחות, שבוע לא התראו ושכבר התראו היא הייתה בוכה והוא היה כועס, כך נראית התמונה הראשונה של אלבום החתונה שלהם.
אחר כך למד לחכות ברכב, ראה שהפעולה הזאת מייעלת במקצת את זמני ההמתנה, בחלוף השנים, כשהשתכנע סוף סוף לרכוש את הטלפון הסלולרי הראשון שלו מצא בו נחמה גדולה שהנעימה אפילו את זמני ההמתנה במכונית, היה מתקשר לילדיו, אחר כך לנכדיו, לחבר שהתאלמן, מצא שזה דווקא נעים לשמור על קשר, מצא שזמני ההמתנה הפכו יותר ויותר יקרים אמנם אבל פחות ופחות מייגעים, ובכל זאת, במחצית הראשונה של הנסיעה היה עושה לה פרצוף, רק כדי שתדע כמה זה מפריע לו, כדי שתרגיש קצת לא בסדר, קצת פחות מושלמת ממה שהיא באמת, ואולי רק בשביל שתניח עליו יד מתנצלת, שתלטף את מעט השערות שעוד נותרו, שתגיד מילות חיבה, שתקרא לו מנחמצ'קה שלי, כמו פעם, והוא היה מפשיר לאיטו.
אבל היום הוא באמת לא רצה לאחר, את הכרטיסים להצגה רכש מזמן, במעט הכסף שנותר להם לפנאי, הזהיר אותה פעם אחר פעם לבל תאחר, תכיני את כל הבגדים הוא אמר לה, תכיני מראש, חישבי על כל הדברים שאתה נזכרת בהם ברגע האחרון, בלי סירים על הגז, בלי טלפון אחרון ששכחת, הפעם אנחנו יוצאים בזמן. ואפילו הגדיל ואמר לה שההצגה מתחילה בשמונה, על אף ששיקר בחצי השעה לפחות, כי יותר משמנחם שנא לאחר, שנא להגיע בחושך ולהזיז אנשים, שנא לבקש סליחה ולהתחכך בברכיי היושבים, כל כך שנא שכמעט ולא היה יוצא לתיאטרון, ורק כשהייתה ממש מבקשת, היה מוכן בשבילה לעשות מאמץ והיא מצידה הייתה מתאמצת מאד לצאת בזמן.
כל כך הזהיר אותה, כל כך דאג לסגור את כל הקצוות, עד שמצאו את עצמם בחוץ רק בחמש דקות איחור מהזמן שנקבע ליציאה מהבית.
ובכל זאת דקות ארוכות סירבה המכונית הישנה להתניע, סיבוב ועוד סיבוב של המפתחות המשקשקים, רעש המנוע המשתנק וכלום.
כעס נוראי הציף את לחייו, הוא שונא לאחר. הוא שונא להגיד סליחה בחושך, הוא שונא את עצמו שלא הקשיב לרחשי ליבו עוד בבוקר, כשהרגיש שמשהו לא בסדר, הוא שונא שהדברים לא הולכים כמתוכנן, שתיקה, הוא מחזיק את ההגה בשתי ידיו ושותק.
פתאום כאילו משום מקום מזדחלת לה יד חמה על העורף הקשה, היא, שעשתה את כל המאמצים היום לצאת באמת בזמן, היא שבזכותה חייו הם רכבת הרים סוערת, חמישים שנות עליות ומורדות, פיתולים מפתיעים, כעס ושמחה, ששנים שלמות העביר בלחכות לה, אותה הוא אוהב, הוא לא יאכזב אותה היום.
אז הוא עושה ניסיון נוסף, במקרה הכי גרוע משם כבר יחזרו עם גרר או מונית - מניע!
הם נוסעים להיכל התרבות, מרחק עשרים דקות נסיעה מהדירה הקטנה שלהם, היא מפצירה בו, מנחמצ'קה שלי, סע לאט, סוער בחוץ, זה לא נורא כבר אם ממש נאחר, במקרה הכי גרוע נשב בבית הקפה הסמוך ונזמין שוקו חם כמו שאתה אוהב, העיקר מנחמצ'קה, שקצת יצאנו, לאן נגיע זה כבר פחות חשוב, לא?
הוא מהנהן, כוס שוקו חם בלילה כזה זאת אפשרות לא רעה בכלל, אבל הוא ינסה להגיע בזמן, היום יש להם סיכוי טוב, יש עוד זמן שההצגה תתחיל, הוא אמר לה בשמונה, ההצגה לא תתחיל לפני רבע לתשע, בטח ביום סוער כזה, הם מחכים הרבה זמן להצגה הזאת, קנו כרטיסים וסימנו בטוש אדום את התאריך על גבי הלוח שקיבלו מחברת הביטוח, הוא לא יאכזב אותה היום.
הגשם שוטף, ניתך על המכונית הישנה בחוזקה, המגבים עולים ויורדים בקצב מסחרר, מנחם גוחן מעט קדימה שיוכל לראות טוב יותר, ועדיין רואה רק טשטוש פנסים אדומים וכתומים, המכונית הקטנה שטה בנתיב, גלגליה מתנגדים לעוצמת הגשם והשלוליות, הוא מרגיש עייף, בשנים האחרונות הוא מרגיש איך בכל פעם הוא אומר לעצמו זאת כנראה הפעם האחרונה שאני עושה כזה דבר, בחורף הבא כבר כנראה לא יינהג, בטח לא בלילה או במזג אוויר משוגע כזה, יוותר על התענוג המפוקפק הזה ויסתייעו במונית.
אין חניה, הוא מבקש להוריד אותה קרוב יותר וללכת לחנות, אני איתך היא אומרת לו, אם אתה יכול להירטב קצת, אז גם אני. אבל הילדה.. הוא עונה לה, בשום אופן, אנחנו נלך יחד, היא חותמת את השיחה.
הוא חונה רחוק, הם לובשים את המעילים במכונית, מתמתחים כמו שאנשים בגילם יכולים להתמתח, מסתכלים זה בזה ואז ביחד יוצאים וסוגרים את הדלתות, הוא נועל והם רצים כמה שאנשים בגילם עוד יכולים לרוץ, רצים למבואה ומצטופפים עם עוד עשרות אנשים רטובים יותר ורטובים פחות.
מתחת לקורת הגג, הוא נזכר ששכח את הכרטיסים במכונית. חכי לי, חכי כאן, אני כבר חוזר, אמר וכבר נעלם לתוך הרחוב הרטוב, כמעט ענתה לו אבל חשבה שוב, היא לא רוצה להרגיז אותו סתם אז החליטה לא להתווכח, וממילא פחדה מאד להחליק עם נעליים כמו שלה, קודם כמעט החליקה לתוך שלולית, אם כך היא תחכה לו כאן.
היא מחכה,
הגשם נחלש וכמעט שפסק, הוא מאט צעדיו, כאב חד מפלח את גופו פתאום, שולח זרמים קטועים לכל עבר, בוודאי מהריצה, הוא חושב לעצמו, מנסה להחזיר את הנשימה ומוצא שהוא מתקשה לנשום עמוק, בגיל שלי כבר לא רצים, הוא אומר בלחש, הנשימה קשה עליו, שולח יד אל החזה, הלב.
הוא צריך אותה, אבל היא מחכה לו שם, תחת פיסת הגג, רק בחלוף הדקות תלך לראות מה מעכב כל כך את מנחמצ'קה שלה, האיש שלה, שלא התעכב מעולם.
דקות ארוכות עוד יעברו עד שהיא תגלה שלאף אחד כבר לא יהיה אכפת אם היא לא תמצא את הסיכה, אף אחד כבר לא יחמיץ לה פנים שתתעכב או כשתבקש לבדוק אם שכחה את הסיר על הגז, אף אחד לא ישלח לה יותר חיוך ממזרי, אף אחד לא יחכה לה כבר בשום מקום.
אבל בינתיים היא מחכה.
