תחרות איך שיר נולד שנת 2015

לֹא רָאִיתִי אֵת פָּרִיז
וְלֹא בִּקַּרְתִּי בְּסִמְטְאוֹת מַנְהֶטֶן
לֹא שִׂיחַקְתִּי בְּצַעֲצוּעֵי מְלוּכָה
וְלֹא פִּסַּלְתִּי אַרְמוֹנוֹת בְּמַתָּכוֹת יֻקְרָה
כָּזֶה אֲני - אָדָם פָּשוּט, מָלֵא עֶרֶך.

וְאָתָה שֶׁגָּדָלְתָּ בִּשְׂדוֹת הַכֶּסֶף
וְשֶׁרָקָדְתָּ בֵּין טוּרְקִיז וּתְכֶלֶת
וְשֶׁרָאִיתָ אֵת שִׁבְעַת פִּלְאֵי תֶּבֶל
תְּנַסֶּה לִשְׁבֹּר אוֹתִי
עִם אִמְרוֹת נוֹשָׁנוֹת
עַל אַרְמוֹנוֹת מִקַּרְטוֹן
וְעִם צְחוֹק מְרֻפָּט עַל בֶּגֶד שָׁחֹר
וּמִקּוֹלְךָ הַצּוֹרֵם
וּמֵעֹשְׁרֵךָ הֶעָנִי
אֵדַע שֶׁאָתָה
לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה אֲנִי.

נימוקי השופטים:
הכרת אישיותו של הכותב מתבטאת בדרך ניגודית.

בשירו מתאר את המקומות המזמינים, כמו שבעת פלאי תבל, כמו פריז, מנהטן, משחקי צעצועי מלוכה-

ואומר: "כזה אני, אדם פשוט..."

יש בו תחושות הנלחם, בעיקר כשהוא אומר: "תנסה לשבור אותי!

עם אמרות נושנות על ארמונות מקרטון."

הקרטון אומר הכל. היה ארמון. התפרק לכלום.

"צחוק מרפט" היא של הכותב. מרוב עושרו של העשיר - עני הוא.

הכוונה היא העני (שהוא עשיר) חסרי יכולת יצירה, ואינו מכיר את מחשבות הכותב, ובכלל מחשבות אנשים. גם אינו מעוניין בהם. העשיר מזמין עוד ועוד ומתמלא בכסף, גם אם אינו זקוק לו.

"לעולם לא תהיה אני" אומר הכותב

הנער שכתב את שיר "ארמונות קרטון" מרחיב את עולמו ומתעשר ביצירתו. במילים הוא חושף חוויות, חלומות, תחושות, רגשות, ומתפתח בכתיבתו.

"היה גאה גאה בעני זה".

זו ברכתנו לכותב.

על כל אלה בחרנו את השיר למקום הראשון.

תספור,
כל נשימה שאתה לוקח ,היא כמות הנשימות שאותן אני צריכה להחסיר.
תספור,
כל צחוק שמתגלגל בין שפתייך, הוא כמות הדמעות שזולגות לתוך שפתיי.
תספור,
כל פעימה שהלב שלך דופק, היא כמות הדפיקות שהגוף שלי צריך לספוג.
תספור,
כל צעד שאתה לוקח רחוק ממני, הוא כמות הצעדים שאני לוקחת לתוך עצמי.
תספור,
כל שקר שאתה מטביע אותי בו, הוא כמות השקרים שאכסה את עצמי בהם לפנייך.
תספור,
תספור,
תספור אותי,
כל הימים שעוברים ושכחת אותי, הם כמות השניות הנצחיות בהן אני שוכחת את עצמי.
תספור אותי,
תספור,
תספור,
כבר לא נשאר לך מה לספור יותר,
כי כל ספירה בה אתה סופר אותי, היא כמות המילים בהן אני נגמרת.

נימוקי השופטים:
שיר מקצבי בו הקצב מבטא פעימות לב, קצרות וארוכות, פעימות הזמן, פעימות השכחה והשקר, הוא מחדיר היטב את התחושה שהאהוב המאעזב בונה את חייו בנפרד, ובכך מכלה חייה של האוהבת ההולכת והנמוגה.

"כל פעימה שהלב שלך דופק, היא כמות הדפיקות שהגוף שלי צריך לספוג"

הדימוי חדשני- האהוב הנוטש יונק את חיותו מן השורש הכלה של האהובה הננטשת הסופרת את פעימות סופה.

"כבר לא נשאר לך מה לספור יותר,

כי כל ספירה בה אתה סופר אותי, היא כמות המילים בהן אני נגמרת"

שיר המצליח להשרות את האווירה הטרגית של אהבה נואשת.

השיר מעיד על עולם פנימי עשיר ורגיש של נערה מתבגרת

לה נאחל אהבות שנחות ומאושרות.

על כל אלה בחרנו את השיר למקום השני.

ריח עשן נישא באוויר
אימא מזילה דמעה
למה את בוכה, אימא?
למה את עצובה?

כי ריח העשן חודר לי ללב
ורומז לי שעלי להיפרד
מעוד דודה
מעוד אח

פרחים נשרפים תחת שמי הלילה
פרחים נשרפים וגשם חזק ניתך
יש עשן כבד באוויר וקשה לי לנשום
כי אני יודעת שאין מי שיזכור

ספרי לי מה זה העשן הזה
שמערפל את עיניי האנשים
מה זה העשן הזה
שממנו כולם חוששים

העשן הגדול, השחור והחונק
הוא יד אלוהים הקוטפת פרחים
בעולמינו חשוף ובודד
אך בגן עדן פורחים ורדים ונרקיסים

פרחים נשרפים...

ריח עשן נישא באוויר
אימא מזילה דמעה
למה את בוכה, אימא?
למה את עצובה?

אני עצובה כי אני לא זוכרת איך להיות שמחה
אני בוכה כי אני לא זוכרת איך לצחוק
פרחים נשרפים תחת שמי הלילה
איך אפשר שלא לבכות

פרחים נשרפים...

נימוקי השופטים:
השיר עוסק בנושא השואה. נושא טעון וכבד שגם מבוגרים מתקשים להתמודד אתו על אחת כמה וכמה בני נוער.

הכותב\ת מתליח להעביר באמצעות דיאלוג בין ילד לאמו ושימוש בדימויים של שריפת פרחים את האובדן הנורא. הן האובדן הכללי והן האובדן האישי.

פרחים נשרפים תחת שמי הלילה

פרחים נשרפים וגשם חזק ניתך

יש עשן כבד באוויר וקשה לי לנשום

כי אני יודעת שאין מי שיזכור"

הכותב\ת מתמודד מול עצבונה של אמו, וכדרכו של ילד הוא מבקש לדעת על העשן השחור.

ספרי לי מה זה העשן השחור"...

האם משיבה

"העשן הגדול השחור והחונק

הוא יד אלוהים הקוטפת פרחים

בעולמינו חשוף ובודד

אך בגן עדן פורחים ורדים ונרקיסים"

והוא ממשיך לשאול

"למה את בוכה אמא

למה את עצובה"

ותשובתה שהיא גם תשובתו של הכותב

"אני עצובה כי אני לא זוכרת איך להיות שמחה

אני בוכה כי אני לא זוכרת איך לצחוק"..

על האומץ לעסוק בנושא השואה והיכולת להעביר את חווית האובדן מבלי להיגרר לדימויים שחוקים של כאב ואבלות בחרנו את השיר במקום השלישי.

ראיתי אותך מביט בי מתוך חלון
של אוטובוס,
מכונית
או מטוס קרב שחוצה את השמיים.
היו לך תלתלים שחורים, עיניים ירוקות וחיוך מתוק.

עיניך היו בוהות
גופך רעד

הייתי ילדה קטנה
עכשיו
שובל שמלת הכלה שלי
מתגלגל לחלוק של קשישה.
היינו נותנים ידיים, דוחפים עגלה עם שניים
ונדחפנו לסחרחרה
של סבל הזמן.

אילו ידעת לצלול עמוק
ולשמור אוויר מתחת למים לזמן
היית לומד ממני לשלות פנינים ממעמקי הים
וזעת דייג בזריחה לא הייתה ניגרת מפניך עוד.

הייתי שרה לך שיר בשוכבנו על הסלע
ואתה
היית עוטף אותי ברשת דייגים שקופה.

נימוקי השופטים:
מה יש בשיר הזה, מה מיוחד, שאלנו את עצמנו. וחשנו שהשיר נושא עמו מקוריות. בשיר זה עולם שלם: תיאור תקופת חיים שלמה.

תחילת השיר:

"היא רואה אותו מביט מחלון אוטובוס, מכונית או מטוס קרב שחוצה שמיים". במבט ראיה רחבה. זו התחלה שאין לדעת מה המשכו.

הכותבת עובר לילדות. במילים מזעריות היא כלה, ואחר כך קשישה - בקלות היא תארה חיים שלמים.

"שובל שמלת הכלה שלי

מתגלגל לחלוק של קשישה"

וחוזר- כיצד היו אוהבים, וכיצד הגיעה לסבל הזמן?

תהליך החיים עובר ממקום למקום. הקורא משלים את ההמשך.

חשיבות השיר, בו היא מבטאת את עצמה:

היא שולה פנינים ממעמקי הים. רוצה ללמד את אהובה.

השיר אומר: "אתה צריך להשתנות. אתה צריך ללכת בדרכי."

ובסוף: הייתי שרה לך שיר בשוכבנו על הסלע."

הסלע הוא קשה. גם ההקשר בניהם כבד כסלע.

עדיין קיוותה שיעטוף אותה ברשת דייגים שקופה - מבקשת שיהיה פתוח אליה.

כאן הפנינים הוא שיא ההתקרבות - שאיננה.

על כל אלה בחרנו את השיר למקום הראשון.

כמו באינספור הציורים שאת מציירת
הם נושרים מן העץ ונובלים
ואת רוצה אל הטבע לצלוח
אל נהר שמימיו פראיים
וריחו הנישא עם הרוח
שידבק בעורך הנעים
כי יבשו דמעות עם הרוח
ונותרו
עלים

נימוקי השופטים:
השיר מתחיל עם תחושה נוגה של עצב סגרירי, שמשרה השלכת - נשירת העלית והנבילה.
"כמו באינספור הציורים שאת מציירת
הם נושרים מהעץ ונובלים"

ממשיך עם הרצון לפרוץ את המגבלות חוקי הטבע
"את רוצה אל הטבע לצלוח
אל נהר שמימיו פראיים"
והרצון להתאחד אתו
"וריחו הנישא עם הרוח
שידבק בעורך הנעים"

ולבסוף ההשלמה עם המציאות.
"כי יבשו דמעות עם הרוח
ונותרו עלים"

הדימוי של ניגוד שבין הרצון לפרוץ אל הטבע החי והסוער מול המציאות של עלים נובלים גורם לנו להזיל דמעה, שהיא אולי היורה של החורף הממשמש ובא.

על כל אלה בחרנו את השיר למקום השני.

כּוֹעֶסֶת.
עוֹקֶבֶת.
לֹא מָרְפָּה.
תְמוּנַתְכֶם חֲתוּמָה בְּתָאֲרִיך,
בְּקָרוֹב חוּפָּה.

בְּנוֹף לֹא מוּכָּר, מוּל פָּנִים אֲחֵרוֹת,
הַעֵינָיִים לוֹבְשׁוֹת הִינוּמָה שֶׁל דְמָעוֹת.
חָשַׁבְתִי שֶׁסָלַחְתִי, שֶהַרֶגֶשׁ מֵת,
בִּפְנִים הַכֹּל חַי,
חַי וּבוֹעֵט.

מוֹחֶלֶת.
שׁוֹכָחָת.
אוֹתִי וִּמִמְךָ.
הַשְׁפִיוּת פָּגָה תוֹקַף,
וְאִיתָה הַשִׂמְחָה.

בְּנוֹף לֹא מוּכָּר, מוּל פָּנִים אֲחֵרוֹת,
הַעֵינָיִים לוֹבְשׁוֹת הִינוּמָה שֶׁל דְמָעוֹת.
חָשַׁבְתִי שֶׁסָלַחְתִי, שֶהַרֶגֶשׁ מֵת,
בִּפְנִים הַכֹּל חַי,
חַי וּבוֹעֵט.

הָיִיתָ הַבַּיִת שֶׁלֹא הָיָה לִי.
עַכְשָׁיו הוּא צָבוּעַ לָבָן - שָׁחוֹר.
כְּשֶתִשָׁבַע לָה בִּשְׁבוּעַת הַנֵצָח-
הָאִם תִזְכּוֹר?

נימוקי השופטים:
יופיו וייחודו של השיר הינומת דמעות טמון באותה מזיגה מעורבת, סעורת נפש ודעת שהכותבת שרויה בה.

לפנינו מעין שיר אכזבה מר לכאורה, שבו הכותבת פונה בגוף ראשון אל אהובה לשעבר שביכר אחרת על פניה.

בשעה שהאחרת מתכסה בהינומת כלה, הרי שהיא הכלה מתעטפת בהינומת דמעות, ולתוך הינומה זו חודרת ממילא בסערה גדולה תחושותיה הכאובות:
"בנוף לא מוכר, מול פנים אחרות,
העיניים לבושות הינומה של דמעות.
חשבתי שסלחתי, שהרגיש מת,
בפנים הכל חי,
חי ובועט".

שורות אלה שבות ומופיעות פעם נוספת, בסוף השיר.

כלת הדמעות, בניגוד לכלה אמיתית, דורשת במפגיע את הרגש של אהוב לשעבר, שעזבה.

ולדידה הדבר לא בא על סיומו, אלא בזיקה לזיכרון עצמו

"שתשבע לה בשבועת הנצח -

האם תזכור?"

אם כך לא שכחה, אבל גם לא נקם או כעס, אלא הכרה ברורה במצב, שמותיר עדיין שביבי תקוה ("האם תזכור"), ומאידך אותה הינומה חלופית, היא המענה למצב בהיותה למרות הדמעות - הינומה.

על כל אלה בחרנו את השיר במקום השלישי.

באיזמיר, נוהגים לשתות תה מר.
לוגמים אותו בקול יניקה רמה
כשבפה טמונה קוביית סוכר.
התה עובר דרך הסדקים
וממיס אותה.

כך אני רוצה לחיות את חיי,
עם קוביית סוכר בפי.
החיים יעברו דרכה.
המר יומתק
והמתוק ימתק שבעתיים.

נימוקי שופטים:
צבעוניות יפה וקומפקטית מאוד מצויה בשיר אזמיר.

השיר יוצר נוכחות כפולה:
לכתוב ולקורא כאחת.

מתיקות הסוכר ממומסת בתוך תה מר.

בשיר עצמו זה הופך להיות אקט סמלי לחיים עצמם.
שבהם "המר יומתק
והמתוק יומתק שבעתיים".

אותה עיר טורקית עתיקת יומין ואקזוטית, טומנת בחובה, את שאיפתה המלאה של הכותבת.

לראות בתה המר, הנלגם בקול יניקה רמה (כלומר, בנוכחות תמידית, אקטיבית)

אבל שתהיה לו משמעות מתוקה, אופטימית. שתמיס מרירות של חיים.

קומפקטיות זו בשיר מחזקת את משמעותו מבלי לגלוש לשורות בלתי נחוצות, אלא ההפך מכך, זה נעשה במינמליזם קסום, המצייר לנגד עיני הקורא את התמונה השירית, כמציאות לכל דבר, ומכאן גם קסמו היפה של השיר אזמיר.

על כל אלה בחרנו להעניק לשיר ציון לשבח.