כמה שבועות אחרי ההלוויה של אבא שלי, אני מתיישבת על המדרגות בכניסה של אולם הספורט במגרש בבית ספר שלי, ומנדנדת את רגליי. למרות שחלפו כבר כמה שבועות, אני עדיין לא מעכלת את העובדה שאבי איננו עוד.
בנות חולפות על פניי ומציעות לי לשחק עימן, אך אני מסרבת לכולן. אני בוהה בבנים שמתרוצצים במגרש ובועטים בכדור, אבל הראש שלי לא באמת שם.
"תראו את המוזרה הזאת... מה היא חושבת לעצמה שהיא עושה עם הרגליים שלה?!" אני שומעת מישהי לא מוכרת אומרת, וחבורת הבנות שמקיפות אותה מצחקקות.
אבל אני מתעלמת מהן. מחשבותיי מרחפות הרחק, הרחק משם...
כשאבי נפטר, הוא הותיר אחריו צוואה. למרבה הפתעתינו, אבי כבר חש בכך שזמנו קצר והוא הספיק לארגן אחריו רשימה מסוימת.
אמי קיבלה את החלק של אבי בבית, אחותי הגדולה קיבלה את הכסף והחסכונות שנותרו בבנק, אחי קיבל את המכונית השחורה והיקרה, ואחיי הקטנים קיבלו כול מיני חפצים קטנים ומיוחדים שאבי אסף ממסעותיו השונים בעולם. ואילו אני- אני קיבלתי מפתח קטן, וחתיכה של קלף צהוב.
"מה זה?" שאלתי נדהמת את אמי.
"אני לא יודעת ליבי, תפתחי ותגלי".
פרשתי לפניי את הקלף, ולעיני נחשפה מפה, וסימון של איקס גדול היה ממוקם באמצע.
הפכתי את הקלף ושם באותיות שחורות היה רשום: "לעפיפונית הקטנה שלי, האוצר היקר מכול, מחכה לך שתגלי אותו".
וזהו, זה כול מה שהוא העניק לי אחרי מותו...
"תעזבו אותי!" אני שומעת יללה של מישהו, "בבקשה תעזבו אותי!".
מחשבותיי מתנתקות לרגע ואני שבה למציאות. אני מתרוממת מהמדרגות, ומגלה מעגל של חמישה בנים, מקיפים מישהו ששוכב על הרצפה, בכניסה למגרש.
הילד בתוך המעגל, נראה כבן 12, בן גילי. הוא שכוב על הרצפה, מובס, עיניו מתרוצצות ממקום למקום. אני מגיעה אליו, סוקרת את הפנים החבולות שלו, ואת שפתיו, שדם זולג מהם.
הבנים שמקיפים אותו, בועטים בו שוב ופניהם נדמים כמטורפות.
"תפסיקו!" הוא מתחנן.
אבל הבנים ממשיכים בשלהם. משום מה זה מצחיק אותם, הם ממשיכם לבעוט בו ועכשיו הם גם משלחים בו את אגרופיהם.
אט אט מתאספים עוד ילדים, כמוני, ומתבוננים במתרחש. לתדהמתי, חלקם נראו משועשעים ומבודרים, אולם אף אחד לא נראה כאילו הוא מעוניין לעזור.
"תעזבו אותי!" הילד כבר זועק.
אך הילדים במעגל רק ממשיכים ללעוג לתחינותיו.
אני מביטה במתרחש, ונושכת את שפתיי. מישהו צריך לעשות משהו. אבא שלי תמיד לימד אותי, שאם אף אחד לא עושה משהו – אני זו שצריכה לעשות אותו.
"תעזבו אותו מיד!" אני מפתיעה את הילדים, ואף את עצמי.
אני פוסעת בביטחון לכיוון המעגל. "הוא לא עשה לכם כלום! תעזבו אותו!".
"ליבי מאייר" מקניט אותי עמית, אחד מהבנים שמתגלה לפתע כמוכר ומזהה אותי.
"ומה פתאום את מגוננת על ה"ילד העני?"" הוא מביט בבוז בילד ששוכב על הרצפה, מקופל מכאבים.
"תעזבו אותו מיד!" קולי מלא בזעם. אני נועצת בעמית את המבט הכי קשוח שיכולתי להשוות לפני, "הוא לא עשה לכם כלום! למה אתם כל כך אכזריים כלפיו?".
"משום ש..." אני רואה את עמית שתמיד היה זריז בלשונו מנסה למצוא תשובה.
הוא נכשל בכך. כולם פתאום נראים מופתעים ונבוכים מהתקיפה הפתאומית שלי.
"משום שמה...?" אני דורשת.
"משום שהוא עני ומסכן ואין לו כסף לשלם לנו!" משיב הילד בגבוה בחבורה בלהט.
"זאת סיבה מטופשת!" אני משלבת את ידיי בלעג, "לכו לרדוף אחרי כדור במקום סתם להציק לילדים בלי סיבה!" או שאני מחייגת לביטחון.
עמית מסמן לחבריו לעזוב. הם רצים למגרש חזרה. גם שאר הילדים שצופים בנו רואים ש"האקשן" נגמר, וחוזרים לעיסוקים שלהם.
אני מתבוננת בילד הכנוע על הרצפה. כשהמבטים שלנו מצטלבים, יש לו ניצוץ בעיניים של הכרת תודה. ואז הוא משפיל שוב את מבטו ומוחה בלשונו את הדם שמרוח על שפתותיו.
"תודה לך.." הוא ממלמל.
"הם יכולים להיות כל כך מטומטמים לפעמים, שלא לומר חיות אדם!" אני אומרת.
הוא מצליח לחייך מעט, מסיט את הפוני הרטוב מזיעה שלו ממצחו "אני תום, דרך אגב".
אני מושיטה לו את ידי, "אני ליבי".
"שלום ליבי, תודה שהצלת אותי".
"בשמחה" אני מחייכת אליו, והוא מחזיר לי חיוך. הוא מציע לי לבוא לשחק איתו טניס, ואני נענית להזמנתו.
כשאנחנו הולכים לכיוון שולחן הטניס שממוקם קרוב לכיתה שלנו, הוא מתחיל לספר לי שאביו הוא שלימד אותו טניס שולחן על שולחן טניס שהיה במרפסת ביתם, לפני שנכנסו למשבר כלכלי עמוק.
הוא מרכין את ראשו, "רז לא שיקר. אני באמת נורא עני. זה בטח מצחיק לצחוק על ילדים כמוני שנראים מוזנחים ככה לא?" הוא אומר ומושך בחולצתו הדהוהה.
אני מרגישה שאני חייבת לספר לו גם סוד, אז אני אומרת לו שעדיף להיות עני מאשר להיות חסר אבא.
"אהבתי את אבא שלי מאוד" אני אומרת, "הייתי מעדיפה להיות הילדה הכי ענייה בעולם, ובלבד שאבי ישוב ויחזור...".
"מתי אביך נפטר?" הוא שואל בעצב.
"לפני שישה שבועות" אני עונה. הגרון שלי נהיה יבש פתאום.
"ו.. הוא השאיר לך משהו בעקבותיו?".
"רק מפתח ומפה מטופשת" אני מושכת בכתפיי ברוגז. כעסתי על אבא שלי, שלי הוא נתן מפתח ומפה, ולאחיי הוא הביא דברים מוחשיים ויקרים. זה גרם לי לחשוב, שהאם הייתי הבת הפחות אהובה עליו?.
"מפה?" תום משתהה. "איזה מפה?".
"מפה עם איקס מסומן עליה באמצע" אני משיבה ומושכת בכתפי.
לפתע עיניו של תום מנצנצות, "כמו מפת אוצר?".
"כן..." אני מופתעת לראות את העניין שהוא מפגין לגביי המפה.
"אוצר.. אוצר אמיתי...? אוצר של מטבעות זהב, תכשיטים, ואבנים יקרות...?" עיניו ממשיכות לנצנץ באור.
אני מהנהנת בראשי לחיוב.
"תארי לך !" הוא קורא באושר, ולפתע פתאום כבר לא נראה הילד המסכן שהוכה נמרצות כמה דקות לפני כן.
"אם נמצא את האוצר הזה, נהיה עשירים! ואיזו נקמה מצוינת אני יכול להכין לילדים האלה... ".
"אסור לנקום..." אני מניעה את ראשי לשלילה, אומרת את מה שאבי תמיד חינך אותי. אסור לנקום!
"את לא חושבת שמגיע להם עונש שהם מתעללים בי כך רק משום שאני חייב להם קצת כסף?".
"אם יראו אותך שמח בחלקך, זאת תהיי הנקמה הכי טובה". אני עונה.
"רוצה למצוא את האוצר ליבי?" עיניו נוצצות שוב בהתלהבות. למרות שאין לי שום חשק מיוחד אני משיבה לו בחיוך ובהתלהבות. לא מסוגלת לסרב למבטו המאושר.
באותו היום כשהפעמון מצלצל לסיום הלימודים, שנינו חומקים במהירות מהכיתה, וממהרים אל שער בית הספר. בדרך אנו עוקפים גדודים של תלמידים שמפטפטים בנחת עם חבריהם, או מחכים להוריהם שיבואו לאסוף אותם.
אנחנו מגיעים לשער בית הספר.
"מה התחנה הראשונה שלנו?" שואל תום בהתלהבות.
אני מוציאה את המפה המצהיבה מכיסי, ומתבוננת בסימונים הכתובים בה. יש קו שממלא את כול הדף עד לאיקס המוכסף, והקו עוצר בתחנות מסוימות.
"מסומן פה שצריך ללכת ללוקר מספר 12" אני מקמטת את מצחי. "לוקר מספר 12 בבית ספר שלי...".
תום מעווה את פרצופו בעצב, אך נראה משועשע, "צריך לחזור עכשיו לבית ספר...?! שוב?!".
שנינו צוחקים.
כשאנחנו מסתובבים וחוזרים אל בית הספר אני מתחילה למלמל לעצמי, "לוקר מספר 12 היה הלוקר שלי כשהייתי בכיתה ג', אני לא מבינה, מדוע התחנה הראשונה נמצאת בלוקר שלי.. מה אנחנו מחפשים תום?".
"אנחנו מחפשים רמזים שמובילים אותנו לאוצר" מסביר לי תום, "ככה זה תמיד בסיפורי ההרפתקאות".
"אבל למה דווקא בלוקר שלי מכיתה ג'?" אני תוהה.
לתום אין תשובה, והוא מושך בכתפיו.
שנינו חולפים על פני תלמידים מכיתות אחרות שהתבוננו בנו מופתעים על המרץ שלנו לחזור שוב לבית הספר בסיום הלימודים, ועולים במהירות אל הקומה שבה מצויים כיתות ג' והלוקרים. שנינו כבר מלאי התלהבות וחדורי מטרה.
הם לא יודעים שאנחנו מחפשים אוצר. הם לא יודעים עד כמה תום נואש למצוא את אוצר, לקבל כסף ולהשיב לעצמו את כבודו האבוד. הם לא יודעים כמה אני הפכתי בו רגע לסקרנית על מנת לגלות מהו הדבר המסתורי שאבי הוריש לי.
אנחנו מגיעים לשכבה ג' וללוקרים שם.
"מי אמר שהצופן פתיחה של הלוקר הוא אותו צופן פתיחה שהיה לך פעם..?" שואל תום את השאלה המתבקשת כשאנחנו נעמדים אל מול הארונות הכחולים עם מנעולי הכסף הכבדים הסוגרים אותם.
"הלוקר הזה לא בשימוש מאז שאני השתמשתי בו. שים לב שבצד השני הוצבו הלוקרים החדשים שהגיעו לבית הספר בשנה שאחרי. סביר להניח שהדברים שלי מכיתה ג' עוד נמצאים בו..".
כשאני מסובבת את המנעול, לפי צירוף המספרים : 9,5,36, המנעול אכן נפתח. שנינו מביטים אל תוך פנים הלוקר. איכשהוא, אני כלל לא מופתעת כשאני רואה שהספרים והמחברות שלי מכיתה ג', עדיין נמצאים בפנים.
"איזה סירחון" מעיר תום כשאני שולפת באיטיות את הספרים שנמצאים בפנים.
"סירחון של שלוש שנים" אני צוחקת.
אני אפילו לא יודעת מה אני מחפשת, אך אני מתחילה לחטט בין המחברות והספרים על מנת למצוא משהו. תום עוזר לי לרוקן את הלוקר.
"אז המפה הזאת" אומר תום בזמן שהוא הופך את הספרים שלי, ומנסה לבדוק האם יש שמוסתר ביניהם, "מובילה אותנו אל שלוש מקומות ושם אנחנו צריכים למצוא רמזים כדי לדעת לאן הולכים למקום הבא?".
"כנראה". אני כבר מתחילה להתייאש אחרי שכבר בדקתי והפכתי בין הספרים והמחברות שוב ושוב.
"וחבורת הילדים האמיצה מצליחה להגיע לאי הבודד שם התיבה הייתה טמונה בחול על יד שני הדקלים המרשרשים ברוח.." מקריא תום מתוך מחברת בעלת כריכה אדומה.
הלב שלי מתחיל לפעום, "מה אתה עושה?".
"את כתבת את זה?" תום נשמע מתרשם.
"לא!" אני אומרת בתוקף, ולוקחת במהירות את המחברת מתוך ידיו.
"אבל כתוב שם מחברת הסיפורים של ליבי מאייר...".
אני לוקחת את המחברת ומדפדפת בה. זיכרונות מתחילים להציף אותי כשאני בוהה באותיות המקושקשות על פני הדפים הלבנים. כמה אהבתי לשרבט במחברת האדומה הזו כול מיני סיפורים ורעיונות שעלו לי לראש בזמן שיעורים משעממים..
לפתע פתאום צונח מהמחברת, דף קטן מקומט, וצהוב.
תום מרים את הדף, ומתחיל להקריא: עפיפונית קטנה שלי, עברת את התחנה הראשונה של החיפוש בעקבות האוצר, בהצלחה מרובה! אני כל כך גאה בך! האם המחברת הזאת אינה גורמת לך לחוש צמרמורת? האם אינך רוצה פתאום להמשיך לכתוב בה את הרעיונות שנמצאים לך כעת בראש...?
תום מתבונן בי בסקרנות גלויה על גופי הרועד כבר. אני משפילה את ראשי כדי שלא יראה גם את הדמעות הזולגות מתוך עיניי. אני נזכרת בחיוך החם של אבא שלי, בעיניים הטובות שלו, ובגאווה שלו, כול פעם כשאני מספרת לו סיפור חדש שעלה בראשי ושאותו אני רוצה לכתוב.
הרמז הבא נמצא במכולת של שוקי – בהצלחה בלמצוא אותו! ועפיפונית אל תשכחי את דבריי – תמיד תרדפי אחרי החלום שלך.. ושמרי את המחברת הזאת – אולי היא תהיה שימושית מתי שהוא...".
"קדימה למכולת של שוקי.." אני חותכת את המתח בדיבורי. תום מביט בי בעניין, מבקש הסבר, אך אני נמנעת מלהגיב. אני מתחילה ללכת ותום בעקבותיי.
את המחברת בעלת הכריכה האדומה אני אוחזת בחוזקה ביד ימין.
