אמא מאת ירדן סויסה

אמא, אמרת שזה לא ייקח הרבה זמן. אמא, אמרת שזה רק טיול קטן ועד הערב כבר נחזור הביתה. אבל אמא, כבר מאוחר ועוד לא חזרנו, אמא, המקום הזה מוזר כל כך.

אף פעם לא נסענו ברכבת, אבל לא חשבתי שזה כל כך צפוף, פעם סיפרת לי שלכל נוסע יש מקום לשבת, וכולם מחייכים ומדברים ביניהם. אבל פה כולם עומדים. אף אחד לא מחייך. כולם שותקים.

אמא, אפילו הילדים שותקים, ורק את נתת לי את המחברת והפחם הקטן וביקשת שאצייר בשקט. אבל אמא, אני לא רוצה להיות בשקט. מתי נצא מפה? מתי הנסיעה תיגמר?

בדיוק כשנראה שהרכבת לעולם לא תעצור – זה קורה, ואנשים במדים פותחים לנו את הדלת. אמא, למה את כל כך לבנה? האם אלו אנשים רעים?

את מביטה בי ותופסת בידי. וכשאנחנו יוצאים עם האנשים האחרים אני רואה שהשמיים שחורים, והשלג אפור ומלוכלך. אמא, לאן הגענו?

אדם נמוך ומוזר עומד מולנו ומצביע לשני כיוונים שונים, ויש פה שני טורים. אמא, לאן אנחנו הולכים? את אומרת לי לחכות והאיש מצביע לשמאל. את מתכופפת ונושקת לי על המצח, את אומרת שאת אוהבת אותי ואז נעמדת.

אני תופסת את הרגל שלך ובוכה. אמא, אל תעזבי אותי.

אמא, הם לוקחים אותך ואישה ניגשת ומחבקת אותי. מי היא? היא מכירה אותך? אמא, האישה בוכה ואומרת לי להמשיך להיאבק, לא לוותר לעולם. אבל אני בכלל לא מבינה, לאן הלכת, אמא?

מובילים אותי עם אנשים אחרים ימינה ואני מתרחקת ממך. אמא- אני צריכה אותך.

הם מובילים אותנו לבתים קטנטנים ואומרים שאנחנו צריכים להיות יחד, כל כך הרבה אנשים בחדר כל כך קטן.

.....

אמא אני הולכת בשלג הקפוא, הנעליים שלי אינם, הבגדים שלי ישנים ולא מחממים. עברה שנה והאישה שאז ביקשה ממני להיאבק הולכת לצידי עכשיו.

ברחנו. הצטרפנו לאנשים שחיים ביערות. אבל אמא, כל כך חשוך וקר, וכבר קשה לי ללכת. כשקבוצה של אנשים במדים מסתערים, אני לא יודעת להבחין האם אלו שלקחו אותך ממני או האם הם הטובים.

האישה נעמדת לפניי ומגוננת עליי, אני שומעת רעש חד וכואב, והאישה שוכבת לרגלי, השלג האפור עכשיו אדום. בנשימתה האחרונה היא מבקשת שלא אפסיק להילחם, כמו שביקשה ממני פעם, שאברח ולא אתייאש.

אז אני רצה. מסתלקת. בורחת. אנשים רודפים אחריי ואני מצליחה לעמוד רק בקושי, מנצלת כל שבריר של כוח שנשאר בי.

אני מצליחה לברוח וכבר אין רעשים. אבל קשה לי, אמא. אני כבר בקושי יכולה ללכת. נמאס לי ללכת.

אני מתגעגעת אליך, אמא. אני רוצה לראות אותך.

הקור והרוח מקפיאים אותי ואני נופלת על השלג הקר והאפור. אמא, האם גם השלג הזה יהפוך לאדום בקרוב, או שרק יעטוף אותי כמו שמיכה קרה? תמיד ידעת את כל התשובות לשאלות.

אמא, אני מצטערת – כבר אין לי כוח להילחם.

אמא, תסלחי לי – התכוונתי להגיע רחוק יותר.

אמא, העיניים שלי נעצמות ואני יכולה לראות אותך עכשיו.

אמא – חזרתי אליך.

הסיוט נגמר.