ידיי אחזו במסגרת הכסופה ומשכתי את עצמי החוצה. המקום עומד להיהרס, ככה אימא אמרה. עזבתי את כל מה שהכרתי ועברתי דרך המסגרת הכסופה אל מקום לא ידוע. אנשים תחילו לעזוב לפני חודש, כל יום אחד, כי אז המסגרת נסגרת, ואי אפשר לעבור עד היום שלאחר מכן. אין לאף אחד תשובה למה יש מאחורי המסגרת. אבל אימא אמרה שביום שהיא הופיעה עבר דרכה מכתב, היה כתוב בו שאין סדר בעיירה שלנו, ושאנחנו צריכים לעבור משם למקום מסודר, כולם חייבים לעבור. מי שלא יעבור ימות כשיבואו להרוס את המקום. כולם אהבו את העיירה שלנו, אבל מישהו אילץ אותנו לעזוב. ואז הגיע תורי. רגליי נחתו על רצפת מתכת ונגלה אליי חדר אפור עם כיסא, שמלת הקיץ שלבשתי מקודם השתנתה לבגדים אפורים. "שבי." שמעתי קול שבקע מתוך רמקול.
התיישבתי על הכיסא הקר. "השאלה הבאה תקבע איך יראו שארית חייך," הקול אמר, "מולך, במרחק הליכה, נמצא הדבר שאת הכי רוצה, שחיכית לו כל חייך. אבל בשביל להגיע אליו, את צריכה לוותר על לעזור לאדם פצוע באמצע הדרך," הקול שתק לרגע, "מה תעשי?" הוא המשיך. "אני אעזור לאדם הפצוע." עניתי את התשובה הראשונה שעלתה לראשי, התשובה שצריכה לעלות לכל אחד. "בסדר גמור." הקול אמר, "מספר 354, הושיטי את יד שמאל קדימה." הקול פקד, צייתתי.
מכשיר ירד מהתקרה, תפס את ידי המושטת וצרב אותה, החנקתי צעקה. "בהצלחה, מספר 354." דלת נפתחה, קמתי מהכיסא בבלבול, הבטתי בידי, ברקוד נצרב בה, עם מספרים חסרי משמעות. המספר 354 נצרב מעל הברקוד. יצאתי מהחדר ועליתי במדרגות עד שהגעתי אל עוד דלת. כשהיא נפתחה נגלתה אליי עיר רגילה, מנותקת לגמרי ממה שעבר עליי בדקות האחרונות. "היי! את שם!" שמעתי קול, נער בגילי התקדם אליי בריצה, בגדיו היו אפורים כשלי.
"מה המספר שלך?" הוא שאל. "354." עניתי בהיסוס. "נעים מאוד, אני 116." הוא הושיט את ידו, הבטתי בו בבלבול, "אני צוחק, קוראים לי יותם, ולך?" הוא שאל כשחיוך פרוש על פניו. "לינה." עניתי. "טוב, לינה, את רוצה הסבר?" הוא קרא את מחשבותיי, הנהנתי. "זה מאוד פשוט, יש שני סוגים של אנשים בעיר הזאת, עבדים ואדונים. ככה הם נקראים. את עבד, כמוני." הוא התחיל ללכת, כאילו מה שאמר זה דבר רגיל, עקבתי אחריו. "בעיקרון אנחנו אמורים לנקות, או לתחזק, או לחפש עבודה. כל מה שהאדונים צריכים."
הוא הרצין ועיניו שוטטו כאילו שקע במחשבות, נזכר במצבו. הסיפור שלו נשמע בדיוני, שונה ולא בסדר, איך אפשר לחיות ככה? "בסוף היום את מקבל תשלום, תלוי כמה עבדת." הוא המשיך. "מה ההבדל בין עבדים לאדונים?" שאלתי, חייב להיות משהו גדול מאחורי כל זה. "זה סיפור אחר, אולי אחרי שנעבוד." הגענו אל שולחן שעמד באמצע הרחוב באופן מגוחך, מאחוריו ישבו שני אנשים, גבר ואישה. "מספר?" האישה שאלה בתוקפנות, "354." הבטתי בידי. עוד לא התרגלתי למקום, אני כאן רק דקות ספורות וכבר התגלתה לפניי מציאות מעוותת, בה אנשים הם מספרים, ויש עליהם ברקוד.
"את יכולה להתחיל לנקות." הגבר שרבט משהו במחברתו והחווה בראשו אל ערמת מטאטים. לקחתי מטאטא אחד ויאה, והתחלתי לעבוד. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי כאילו אין לי ברירה, כאילו אין לי זכות לערער על היחס אליי, על העובדה הלא הוגנת שאני לא יודעת איפה אני ומה קורא כאן. הרגשתי כמו מספר קטן ולא חשוב, 354.
אחרי שעות ארוכות בהן השמש צרבה את גופי, עצרו אותנו.
החושך כבר הספיק לרדת וכולנו התאספנו במן מגרש כדורסל ישן. חיפשתי בעיניי את יותם, אבל מצאתי רק מאות פרצופים עם אותה ההבעה, מן עצב כזה, כולם הקרינו הרגשה של מבוי סתום, כאילו כולם הולכים בלי מטרה. לאט- לאט כולם התחילו להסתדר בשורות, כמו במסדר צבאי. רק אז שמתי לב לכך שבין ה"עבדים" יש ילדים בני עשר, ואפילו קטנים יותר, ואנשים מבוגרים מכדי לעבוד עבודה פיזית קשה. אנשים בחליפות שחורות התחילו לעבור בשורות ולסרוק את הברקודים, הם חילקו כסף שהוציאו מתיק שחור. כשהם הגיעו אליי גבר תפס בידי באגרסיביות וסרק את הברקוד שלי, כשהאישה הוציאה 10 שקלים מהתיק. "זהו?" הופתעתי, "עבדתי כל היום-" נקטעתי, איש מבוגר שעמד לידי הניח את ידו על כתפי ונד בראשו בעצב, המבט שלו אמר שאין טעם להתווכח.
הגבר והאישה המשיכו לחלק פרוטות לשאר האנשים בשורה, כשהם סיימו התפזרנו. "לינה!" שמעתי קול קורא לי, יותם. "אני לא מבינה אותך," אמרתי כשזרמנו עם כולם אל מחוץ למגרש הכדורסל, "כשפגשתי אותך נראית שמח, אבל כל מה שעברתי היום-" הוא קטע אותי, "איך היית מרגישה אם הייתי ניגש אלייך בפרצוף עצוב ומספר לך כמה נורא לחיות כאן?" הבנתי את הכוונה שלו, החיוך שלו היום בבוקר נתן לי הרגשה טובה. "אמרת שתסביר לי על ההבדל." הזכרתי לו, הייתי נואשת להבין מה קורה סביבי, הרגשתי בודדה ולא מודעת.
הגענו חזרה אל האזור המלא יותר של העיר ונעצרנו, "מה את רואה?" הוא שאל אותי, הסתכלתי סביבי, הכל נראה כמו עיר רגילה, כמה חנויות, בתי קפה, אנשים ברחובות. אם לא מחשיבים את מה שעברתי היום, החיים כאן רגילים לגמרי. קבוצה של אנשים בחליפות התקרבה אלינו, הם הלכו מהר וציפיתי שהם יעקפו אותנו, אבל הם נכנסו בנו, כאילו בכלל לא עמדנו שם, והם אפילו לא הסתובבו ואמרו סליחה, הם המשיכו ללכת.
"ההבדל הכי בולט ביננו לבינם הוא העיניים. שלנו פקוחות, שלהם סגורות." הוא הסביר, הסתכלתי סביבי שוב, לא הבנתי את הכוונה שלו, אף אחד לא התהלך בעיניים סגורות. "יש להם מטרה מול העיניים, הם כל- כך נחושים להגיע אליה, את יכולה אפילו לראות אותה מרחפת מעליהם, לוחשת להם להתקדם, מדרבנת אותם. והם לא רואים כלום חוץ ממנה, העיניים שלהם סגורות. לא איכפת להם את מי הם דורסים, העיקר להגיע אליה, להצליח. הם אפילו לא בטוחים שהם יצליחו להגיע אליה," נזכרתי בשאלה ששאלו אותי בתחילת היום, ועכשיו הבנתי את הקשר שלה לחיים החדשים שלי.
"ואנחנו," הוא לקח נשימה עמוקה, "אנחנו אולי שמים לב למה שקורה סביבנו, אנחנו מודעים לכיעור, כי אנחנו חיים אותו. אבל אין לנו מטרה, אין לנו על מה לחלום, אז אין לנו לאן או איך להתקדם מאיפה שאנחנו עכשיו." העיניים שלו נצצו לרגע ואז החשיכו, וראיתי בהן ילד קטן שפעם היה לו חלום, ומישהו ניפץ אותו. "לפני חודש אנשים התחילו לצאת מהתמונה שבמוזיאון, ראש העיר אמר שהם תושבים חדשים שהיו זקוקים לעזרה שלנו. לפני חודש המצב שלנו היה טוב, היינו יכולים להתקדם בחיים שלנו.
אבל אז שאלו אותנו שאלה, חילקו לנו מספרים. זה כאילו בשנייה הכול נהרס. מישהו החליט, מישהו קבע מציאות, מישהו חילק תפקידים. ועכשיו אנחנו בבור והם צופים בנו מלמעלה. וסוגרים עיניים." שתקנו. עמדנו באמצע הרחוב, הבטתי באדונים ולרגע ראיתי מטרות מרחפות מעל הראשים שלהם, וראיתי איך העיניים שלהם ממוקדות בהן. ואיך הפגיעה באחרים היא נזק משני בשבילם. וחשבתי על מי שמחר יעבור דרך המסגרת, ועל התשובה שלו. אולי הוא יהיה מספר 355, ואולי הוא יקבל מטרה לרדוף אחריה.
"איפה אנחנו ישנים?" שאלתי את יותם בזמן שעוד כמונו, עוד עבדים, התאספו ברחוב. "טוב, יש כמה צריפים, אבל הילדים והמבוגרים ישנים שם, אנחנו לוקחים מזרנים וישנים בחורשה," הוא עצר לרגע, "מתחת לכיפת השמיים, ככה הכי טוב." הוא שכנע את עצמו.
הלכנו לצריפים ולקחנו מזרנים, ומשם לחורשה, שהייתה בעצם מדשאה ענקית. מיקמתי את המזרון שלי בין יותם לנערה אחרת. יד ימין שלה הייתה חבושה, "מה קרה לך?" שאלתי. "תאונת עבודה." היא ענתה בשקט. "ועבדת היום?" פי נפער. היא הנהנה, "אני צריכה כסף." היא לא המשיכה,
אין לאן להמשיך. נשכבתי על המזרון, כולם כבר נרדמנו אבל אני בהיתי בשמיים וחשבתי. בעיירה שלי, בתמונה, הכול היה טוב, כולם היו שווים והתייחסו אחד לשני באכפתיות. זעזע אותי לחשוב שלאנשים איכפת רק מהמטרה שלהם. לאן המקום הזה הדרדר? איך מישהו יכול פשוט להחליט שלאחד מגיע לחלום ושלני לא. שאחד עובד בשביל השני, שהוא פחות ממנו. איך זה שילדים בגיל של אח שלי הקטן עובדים קשה כמו גברים בגיל של אבא שלי, או עובדים בכלל.
הכול כאן מעוות, איך האנשים האלה מתמודדים עם הידיעה שהחיים שלהם חסרי משמעות? איזו משמעות תהיה למטרה שלהם אם כל- כך הרבה נפגעים בדרך אליה. נרדמתי כשאני מנסה למצוא דרך לפקוח לאנשים את העיניים.
התעוררנו עם הזריחה, יותם ניער אותי קצת ואמר שצריך ללכת לעבוד. "לא." מלמלתי, הוא חייך כאילו שהצחקתי אותו. "בואי לינה, צריך ללכת." הוא אמר שוב, נעמדתי. "לא!" עכשיו כבר צעקתי, זה משך את תשומת הלב של חלק מהנערים. "אולי זה בגלל שעברתי כאן רק יום אחד, אבל מפריע לי שזה כל מה שמגיע לנו. אותה שגרה מעוותת ומכוערת בכל יום." עכשיו כולם הסתכלו עליי במבטים משונים, כאילו אני חייזר.
"תסתכלו על הידיים שלכם! אתם מספר! ככה הם רואים אתכם! זה לא מפריע למישהו?" היה שקט לרגע, "היא חדשה. את תתרגלי." מישהו אמר. זה כמו בסרטים, כעס שהצטבר בגיבור של הסרט מתפרץ החוצה בנאום על צדק שסוחף אחריו המונים להוביל לשינוי. "אני לא רוצה להתרגל! יש עליכם ברקוד! אתם יודעים איפה משתמשים בברקודים? בסופר. אז אתם רק מוצר? שאפשר לקחת מהמדף ולשים בעגלה, ולזרוק כשכבר לא צריך?" שוב היה שקט. "מה את מציעה לעשות?" הילדה עם היד החבושה שאלה. "בואו." היו התלחשויות, חלקם חשבו שאני משוגעת, אבל אני הלכתי לכיוון העיר.
יותם והנערה הלכו אחריי, ולאט- לאט עוד נערים הצטרפו. הייתה לי תכנית, טוב, לא תכנית, מטרה. נעמדנו ברחוב הראשי, בינתיים גם הילדים והמבוגרים הצטרפו. כיסינו את כל הרוחב של הרחוב, מקצה של מדרכה אחד, לקצה של השנייה. ככה שאי אפשר לעבור בלי לשים לב אלינו, לא ברגל ולא עם מכונית. "מה עכשיו?" מישהו שאל. "עכשיו מחכים. לכל האדונים שיבואו. אין להם ברירה, הם חייבים לראות אותנו עכשיו." אמרתי כשאני מדגישה בבוז את המילה 'אדונים'. והם אכן הגיעו, חלק במדרכה, וחלק במכונית. והם פשוט נעמדו מולנו, עצרו והסתכלו, כאילו שאנחנו מופע בקרקס. אבל אז הם פשוט המשיכו ללכת, חלפו על פנינו, הם יצאו מהמכוניות ועברו אותנו, כאילו אנחנו כלום.
"היי!" צעקתי. "אנחנו כאן! תסתכלו! תפקחו את העיניים!" המשכתי לצעוק ולנער אדונים שעברו על פניי, וגם השאר עשו את זה, חלקם דחפו את האדונים או תפשו אותם ולא נתנו להם ללכת. אבל האדונים השתחררו מהם והמשיכו לעקוב אחרי המטרה שלהם. והעבדים התחילו להתייאש, הם התחילו לקחת מטאטים ולנקות, או שהם הלכו למסעדות בהם הם שוטפים כלים. "אני מצטער." יותם הניח את ידו על כתפי כשאני צופה בנעשה בתדהמה. "לא." לחשתי ודמעות הצטברו בעיניי.
אבל אז שמתי לב למשהו, חמישה אנשים, אדונים, שנעצרו באמצע הרחוב והסתכלו סביבם, ראיתי איך המטרה המרחפת מעל ראשם נעלמת, ראיתי את העיניים שלהם נפקחות. "מה אתם עושים?" אחד מהם שאל. "עובדים," עבד ענה לו, "אתה צריך משהו?" הוא המשיך, "למה אתה שואל את זה?" מישהי אחרת שאלה. "זה התפקיד שלי." העבד ענה במבט משונה. "תראה לי את היד שלך, מה זה? מספר?" אדון אחר שאל, נשמתי לרווחה. נכון, חמישה זה לא הרבה, אבל זה משהו, זאת התחלה.
"היום פקחנו עיניים לחמישה אנשים, והם יפקחו עיניים לאנשים אחרים," אמרתי ליותם, "ואולי זה ייקח זמן, הרבה זמן, אבל משהו מתחיל להשתנות." חייכתי אליו, הוא חייך חזרה. "סליחה," שמעתי קול קטן, של ילד, "את יודעת איפה בית הספר?" הסתובבתי, הוא עמד שם, מסתכל עליי. אריאל, אח שלי הקטן. "אריאל?" הוא כנראה עבר היום דרך המסגרת. "את יודעת איך קוראים לי?" הוא שאל. חיכיתי שהוא יזהה אותי, בכל רגע הוא יקפוץ עליי בחיבוק. אבל זה לא קרה, ואז שמתי לב שהוא לא מסתכל עליי, הוא מסתכל על מטרה.
"אריאל, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" שאלתי בהיסוס. "ממציא," הוא אמר, רציתי שזה יהיה סתם חלום של ילד קטן, אבל הוא אמר את זה ברצינות כזאת שצמררה אותי. "בשביל זה אני צריך ללמוד, ולקבל ציונים טובים. את יודעת איפה בית הספר?" הוא שאל שוב. "אריאל, זאת אני לינה, תפקח את העיניים!" התחננתי, דמעות עמדו בעיניי. "את יודעת איפה בית הספר?" הוא המשיך לשאול. "אריאל!" אחזתי בכתפיו, הכרחתי אותו להביט בי. הוא הסתכל עליי לרגע. "אני צריך ללכת." הוא אמר והתנתק ממני. אבל ראיתי שהוא זיהה אותי.
נזכרתי בשאלה, הייתי חייבת לעשות הכול כדי להעיר אותו, כדי לנפץ את החלום שלו. "אריאל, מולך, במרחק הליכה, נמצא הדבר שאתה הכי רוצה, שחיכית לו כל חייך. אבל בשביל להגיע אליו, אתה צריך לוותר על לעזור לאדם פצוע באמצע הדרך," דקלמתי, "מה תעשה?" שאלתי אותו, מפחדת לשמוע את התשובה. "אני ארוץ אל הדבר הזה." הוא אמר, זאת תשובה מתאימה לילד קטן, בשבילו זה יכול להיות גם ממתק. אבל זאת לא תשובה שמתאימה לאריאל, פשוט לא היה לו זמן לחשוב על התשובה הזאת, בחדר המפחיד ההוא. "לא, אריאל, תחשוב. מה אבא היה רוצה שתעשה. לעזור לאדם הפצוע, נכון?" הוא רק הסתכל עליי במבט ריקני, כאילו הוא לא זוכר כלום.
"מספר 354," גבר ואישה לבושים בשחור נעמדו מולי, "ראש העיר רוצה לפגוש אותך." האישה אמרה. הסתכלתי אל יותם, הוא היה מבולבל כמוני. אבל אז ראיתי בזה הזדמנות, לדבר עם המקור של כל זה. "תדאג לאריאל." אמרתי ליותם ועקבתי אחרי הגבר והאישה אל בניין גבוה. כשנכנסנו לבניין כל מה שראיתי היה אנשים לבושים בשחור, ויכולתי לשמוע את המטרות שלהם נכנסות להם לראש ומספרות להם שהם חייבים להצליח.
עלינו במעלית לקומה 35. הקומה האחרונה. המעלית נפתחה ישר בחדר של ראש העיר, לא היה מסדרון. יצאתי מהמעלית אבל הגבר והאישה נשארו בה, היא נסגרה בקול חבטה שהדהד בחדר הגדול. "מספר 354." הוא אמר. "לינה." תיקנתי אותו. "שמעתי שאת אחראית להצגה הקטנה של היום בבוקר." הוא היה צעיר אבל הזקן גרם לו להיראות מבוגר, העיניים שלו היו עייפות. "מה קורה למי שנכשל? למי שלא מגיע למטרה שלו?" לא הגבתי למה שהוא אמר, העברתי את הנושא ממני, אליו. "זה לא הנושא-" קטעתי אותו, "הוא הופך להיות מספר?" הצעתי, הפנים שלו הסגירו שצדקתי. "למה זה כל- כך חשוב לך?" הוא שאל. "מעולם הם לא ניסו להתקומם. כולם חושבים כמוך, אבל אף אחד לא אומר כלום. הם השלימו עם העובדה שהם חלשים מכדי להתחרות בעולם הזה, צריך להיות חזק כדי להצליח. התשובה שלהם לשאלה אומרת שהם לא חזקים מספיק. ושום דבר שתעשי לא ישנה את מה שהאדונים חושבים. המטרות שלהם חזקות מידי. זה מאוחר מידי לנסות לפקוח להם את העיניים." הוא אמר, אבל בקולו לא היה כעס, אני שמעתי ייאוש.
"אתה גם רוצה לשנות את זה נכון? הבנת שטעית. למה אתה ממשיך למספר אנשים?" הבטתי ישירות לעיניו, ואני בטוחה שכל גופי רעד. "האדונים, הם כל- כך רגילים לחיים שלהם. הם לא ייתנו לי לשנות את זה. זה כבר לא בידיים שלי." הוא לא חזק יותר מכל העבדים, הוא ויתר על כל ניסיון שפר את המצב. "אז אין שום דבר שאפשר לעשות?" השאלה נשארה עומדת באוויר. שתקנו.
התעוררתי עם הזריחה, יותם אמר שצריך לצאת לעבודה. החזרנו את המזרנים לצריף ויצאנו אל הרחוב. ניגשנו אל השולחן שעמד ברחוב באופן מגוחך ומאחוריו ישבו גבר ואישה. "מספר?" האישה שאלה בתוקפנות. "354." עניתי, הגבר שרבט משהו במחברתו ואני הלכתי לקחת מטאטא.
