בארבע לפנות בוקר, זה הפך כבר הרגל, מיכאל הקיץ באחת מהחלום החוזר חלילה. חבטת העיתון שהשליך מחלק העיתונים אל הדלת השכנה, ניתקה אותו באחת מאמו. מביטה בעיניו הכחולות בחמלה, מחבקת אותו, כריות אצבעותיה מלטפות את קרקפתו ואחר לוחשת בקול רך אל אוזנו: "מישקה, בבקשה אל תלך, הדאגות יהרגו אותי". תמיד בערב שישי לאחר ארוחת השבת. ליבו נחמץ. למרות שיודע הוא, לא הלך. במוצאי השבת יודיע לחברים המאוכזבים שנשאר. את חלקם יפגוש לאחר המלחמה בישראל.
מהרהר באימו ומשפחתו רגע ארוך. מוריד רגליו אל הרצפה באיטיות , החדר קר, הלגה עדיין ישנה בצידו, נושמת בכבדות. מעניין מי מבקר בחלומה?.
קם באחת, ניגש אל המטבחון. דצמבר. מביט מחלון המטבח. מפעיל את הקומקום החשמלי. השמיים בהירים, מלאי כוכבים, צוננים ונקיים. נכנס למקלחת, לא יחכה למים חמים. שוטף את פניו. חוטף מבט קצר עם פניו חרושי הקמטים במראה המרובעת הקטנה. אין בביתם מראות גדולות. מאז. לאחר שישתה קפה שחור יפעיל את המחשב ויכנס לאינטרנט. לא מפסיק להתפעל מהאפשרות להתחבר אל העולם מדירתם הקטנה אי שם. מתעדכן במתרחש ואחר מונה לעצמו את משימות היום שיגיח בעוד זמן קצר.
קניות במכולת השכונתית. לפני שיצא ידאג לנעול את הדלת מבחוץ.
יקנה לחם, חציו יאכלו היום ושאריתו מחר, עגבניות, מלפפונים, בצל, לבן וסוכר. למוכרת יגיד כבכל קניה "בוקר טוב טניה"
"בוקר טוב אדון מיכאל, מה שלומך? מה שלום הלגה?"
הוא יענה כהרגלו "הכל בסיידר גברת טניה, תודה , איך הפרנסה? מה שלום הילדה?"
יחליפו עוד שני משפטים שגרתיים. "שימרו על עצמכם" הדדי ופרידה. כמעט יומיומית.
חיבה גדולה ותחושת חובה גדולה יש לו לרוסים. באשר הם.
ישוב הביתה. זוגתו תהיה כבר ערה, הלומה כמדי בוקר, יושבת על כסא הפלסטיק בסלון המוחשך. יחתוך סלט ירקות פשוט ושגרתי, מלפפון, עגבנייה ובצל. ימליחו מעט. יפרוס לחם, יניח את הלבן במרכז השולחן הקטן ויקרא את הלגה לאכול. יחד יאכלו בשתיקה ויחליפו מבטי חיבה. אחר יפנה את השולחן ויכין תה. פעמיים ביום לוגמים יחד תה. בוקר ולקראת ערב. כבר שנים שאין דבר לו הוא מחכה יותר מאשר לגימת התה המשותפת. איליהם מצטרפים לשתיית התה כל בני משפחותיהם. רגעים יהיו יחד , זה עם זו, ורגעים ינדדו איש אל בית אימו ואביו ואישה אל בית אמה ואביה.
אחר כך, שוב לאחר נעילת הדלת, ילך ברגל אל קופת החולים לרכוש תרופות לשניהם. שגרה חודשית שמסתיימת עם שקית גדולה ומשימת משנה בדמות סידור הטבלאות השבועיות. הלגה, מזה שנה שטיונה מחבקה. גם בשנתה. מתעוררת פחות בזעקות אימה ובפכחונה מפויסת מעט, מחייכת יותר. מהרהר על בגידת זכרונה. האם תיקרא בגידה? עיתים מקנא בסתר על מגירותיה שננעלו ללא שוב. גם ראייתה מתרחקת.
השתכנע לצאת עם שושנה לנסיעה הארוכה לירושלים רק לאחר ששוכנע שהלגה תיוותר תחת עינה הפקוחה של עובדת סוציאלית. כמובן טרם צאתו, יכין את הכדורים ויבדוק שיודעת לא לתת להלגה להסתובב לבד בחוץ. כבר אספה לא פעם, משוטטת אבודה ברחבי העיר. לא יצא את חיפה, את שכונתו הצופה אל המפרץ, מזה עשרות שנים. נצמד לשגרת יומיום בטוחה. אחר הצהרים תגיע שושנה לביקור הכנה לקראת נסיעתם מחר. לאחרונה ממתין לביקוריה.
שושנה הגיעה אליהם הביתה לפני כחודשיים. שרית, העובדת הסוציאלית שמלווה אותם מזה מספר שנים, חייכנית ומלאה מרץ, הציגה את התוכנית להנצחת הסיפורים מהמלחמה ההיא. המליצה בחום ואמרה: " אתה לא מדבר עם אף אחד, קצת חברה לא תזיק, וזה למטרה טובה. הסיפורים ינציחו את אהוביכם ואת הקהילה בה חייתם. שיבצתי לך סטודנטית נהדרת. קוראים לה שושנה והיא תבוא פעם בשבוע לשעתיים"
שבוע לאחר מכן הגיעה.
שושנה נכנסה. מיכאל הביט בה בתדהמה. מעולם לא היה קרוב כל כך לאדם שחור. ראה כאלה רק בסרטים ובשנים האחרונות גם מסתובבים בשכונה ובמהדורות החדשות, מעולם לא במרחק נגיעה. הדבר הראשון שרצה לעשות הוא לגעת בשיערה. נראה כבעל חיים משלו. גוש שחור ומקורזל שנראה כמולבש על קרקפתה.
מבטו נדד אל עיניה הגדולות והמבוישות. הבחין, כי עמוק בעיניה, עצבות לא ברורה ובו ברגע ידע כי אין בה סכנה.
"תשתי תה?"
"כן" שתתה במבוכה ואספה בידה, כמו ממלאת הוראה נעלמה, עוגייה, דמוית עיגול, לבנבנה עטויה שכבת סוכר מצלחת זכוכית עגולה ודהויה. שתתה מהכוס שההבילה הבל רב אל חלל המטבחון הקר וכרסמה. הלגה קרבה, מלמלה דבר מה ונמוגה אל כסאה בקצה הסלון. מעולם לא דיברה עם איש על אודותיה, אבדותיה. רק על אוזנו דיברה. ולעיתים בשנתה.
"ספרי לי מי את?"
שושנה סיפרה. לומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטה. גרה בפרויקט "דירות פתוחות" בשכונה ליד, יחד עם שלוש חברות ללימודים. גרה באשקלון ובחרה לעבוד , מרצונה , עם אנשים מבוגרים. משם הגיעה לתוכנית. רצתה לדבר על מבנה המפגשים ומה יעשו בהם, אך למיכאל שאלות אחרות.
"ספרי לי על המשפחה שלך"
"טוב. אני גרה, כשאיני לומדת, עם אימא ושני האחים שלי. עלינו במבצע משה, שמעת על המבצע?. זה קרה בשנת 1984"
"איפה אבא שלך?"
"אבא מת במסע יחד עם ארבעה מהאחים שלי, אבל אני לא זוכרת כלום מזה הייתי ממש קטנה, בת שנתיים"
"מה אימך עושה?"
"אימא עובדת בניקיון במתנ"ס. היא כבר מבוגרת"
הספיקה לספר לו על התוכנית ועל תהליך התיעוד של משפחתו וקהילתו. ממנו הצליחה להבין רק שהוא והלגה יחד מאז המלחמה ההיא ושהם ניצולים יחידים ממשפחותיהם. אין להם ילדים. הלגה סובלת מאלצהיימר. נפרדו לשלום וקבעו את המפגשים הבאים.
לאחר המפגש, עשתה דרכה ברגל לדירה, ראשה טרוד בעבודה סמינריונית שצריכה הייתה להגיש ועדיין לא סיימה. "מחר", הרהרה, "אדבר עם המרצה שתתן לי דחייה". עוד כהנה וכהנה טרדות לימודים התרוצצו. מרחק נגיעה מהדלת תחשוב על הקור בדירתם של מיכאל והלגה ועל הלובן הזוהר מעורו והמספר הכחול אפור על זרועו.
בערב תצלצל לאימה לשאול לשלומה. "הכול בסדר יפה שלי, איך בבית הספר? "
בעל גוף היה מינקותו. הכול דיברו אודות מישקה הקטן שבורך בכוח רב וראשו נראה למרחוק נישא מעל כל בני גילו. ינק ביטחון רב בבית. סקרן היה לטבע האנושי ויכולתו לעמוד על טיבם של בני האדם העניקה לו כבוד רב בעיר ובקהילה. נעים היה לכל הסובבים, אך תמיד הריח סכנה עוד טרם התקרבה ולעיתים טרם נוצרה. הצילו החוש פעמים רבות. הספיק לו מבט מהיר בעיני אדם, שיפוט מהיר. מזהה קלגסים.
הגיעו לקיבוץ לאחר המלחמה ועזבוהו מיד לאחר שהבין שהמקלחת משותפת. מאז ולתמיד נמנע מלהביט בגוף ערום. לא בגופו ולא בגופה של הלגה, לא ביצירות אמנות ולא בשיטוטיו באינטרנט. מראות הגופים הערומים שהפכו תוך זמן קצר לערמות גופות עירומות עקרו את יכולתו להביט בלי להיות שם שוב. כשכבר מעיף בהיסח הדעת, מבט חטוף אל חזהו, כתפיו, בטנו, שיער ערוותו ורגליו, מישהו מהעומדים עירומים בצינה ההיא עולה לראשו.
שושנה כותבת. מיכאל מספר. על השכונה. על אמו ואביו. על אחיותיו ואחיו. על ארוחות ליל שבת. הקהילה. על שנשאר שם למרות שידע כי צרה גדולה בפתח.
מדבר מהר. מעת לעת, עוצרת אותו, כדי לעשות סדר כרונולוגי. שושנה נמנעת ככל האפשר מלהפריע לשטף המידע. מדי פעם תשאל שאלת הבהרה. ציירה לעצמה את עץ המשפחה של מיכאל.
לאחר כל מפגש נפתחות עוד מגירות. תמונות, ריחות ושיחות של לפני מציפים את מיכאל. געגועים. חלומותיו, טרם הגעת שליח העיתון בבוקר, מלאים יותר וחיים יותר. מתייצבים גם כאלו שנשתכחו ובאו כמבקשים לא לפספס את ההזדמנות להיכתב ולהיזכר.
נכנס לאינטרנט לקרוא על מבצע משה ועל אתיופיה. נפעם מסיפור המסע הרגלי בסודן ונזכר במסעותיו הרגליים שלו.
למד ל"שחק בזה", כך קרא לגלישה ברשת, כששלחו סטודנט שקיבל איזו מלגה כדי ללמד קשישים לגלוש ולהשתמש במיילים. את הסטודנט הראשון שהגיע ביקש להחליף. מבט אחד בעיניו הספיק לו לדעת שאין הוא רוצה אותו בקרבתו. חושיו התריעו כי סכנה אורבת.
שושנה בוכה כמעט כל פעם בדרכה לדירתה לאחר מפגש ותמיד במפגשי ההדרכה של הפרויקט. מלוות התוכנית פוגשת אותה בנפרד כדי לעבד את הקשיים. "שושנה מדווחת על עצב רב שמרגישה בגלל סיפוריו של מיכאל" תכתוב המלווה בדוח. בערבי חמישי, באירועים משפחתיים תביט סביב, תנסה לדמיין העלמם של כולם ותגזור על עצמה תחושת בדידות קיומית. בערבי שישי כשתצא לבלות עם חברותיה, תשתה לשוכרה ותרקוד בעוצמה שלא הייתה מוכרת לה בעבר.
מיכאל מספר גם את סיפוריה של הלגה, ככל שזוכר. בעבר, טרם התפוגג זיכרונה סיפרה לו הרבה.
שושנה מתעניינת אצל מיכאל על אודות היכרותם, ובינה לבינה בכיצד מצאו לאחר כל הזוועות מקום לאהוב.
כשפגש את הלגה נותר ממנו אך שלד גבוה, עטוי בשר מדולדל. ראה אותה כשנקבצו על האוניה בדרך. מבט אחד בעיניה הספיק. הוא ידע. ניגש אליה חייך חיוך קטן, חפן את פניה בשתי ידיו ואמר, יותר מששאל :"נתחתן" מאז הם יחד. מספר ועיניו אורות. מאז ולתמיד תביט שושנה בגברים ותהרהר מי מהם ידע ויחפון את פניה כך ויקשור גורלם לתמיד.
לפני שבועיים שאל מיכאל את שושנה על אביה ואחיה ועל המסע בסודן. סיפרה לו את שיודעת ואמרה כי בירושלים יש אנדרטה לזכר הנספים. שאלה האם היה ב"יש ושם". מעולם לא היה ואף פעם לא חשב לנסוע לשם.
"אולי נסע יחד?" אמרה שושנה בחשש.
הרהר דקות ארוכות ולאחר התנה "רק אם נבקר גם באנדרטה שלכם"
"רעיון נפלא" אמרה מלוות התוכנית והתגייסה לסייע בגיוס מי שתישאר באותו יום, מחר, לשמור על הלגה.
שושנה מכינה, הערב, למחר את הסיפור של מיכאל והלגה. סוכם שתמסור את החומרים ב"יש ושם" למי שאמון על איסוף הסיפורים מניצולים. מלאת התרגשות מכינה את תיקה וכן כריכים, עוגיות. תה בתרמוס ושתי כוסות יביא מיכאל.סיכמו ביניהם שתאסוף אותו מביתו בשעה שמונה ויצאו בתחבורה הציבורית לכיוון ירושלים.
לקראת ערב נזכר לפתע כי אין ברשותו כיפה. לא הייתה כזו על ראשו מאז בחרותו. תידרש לו מחר ב"יד ושם". יוכל לרכוש לו אחת בחנות קטנה בהדר. מרחק שני רחובות מביתו.
לא יוצא בדרך כלל מביתו בשעות החשיכה. האפילה משחררת קלגסות. תמיד אמר להלגה "אנשים קלים להפוך גסי לב כמעט כולם".
אז, במלחמה ההיא קלגסות נכחה בכל שעות היממה ועיתים גברה בשעות היום. הייתה סיבה לגאווה.
לאחר שתיית התה נעל את הבית, יצא וצעד במהירות לכיוון החנות. נצמד למקורות אור. מתכנן ככל האפשר את המסלול הבטוח. לאחר הקנייה, שמח ומרוצה יצא אל ביתו.
בפניה לרחוב ליד הבית השיגוהו. איך לא שם לב? שלושה היו. דיברו ביניהם עברית ורוסית. מילים קצרות. "קח את הארנק" "תחזיק לו את הידיים". התנגד ככל שיכל. הכו בו והטילוהו על האספלט. נטלו הכיפה ועשרה שקלים. מפגש קצר. שנים לא הריח את ריח זיעת פחד המוות.
מיכאל שוכב על האספלט, מריח את ריח הרחוב הקר. גופו דואב, דמעות שוטפות את עיניו. שומע את איש מגן דוד אדום מדווח על "קשיש, ניצול שואה, יש לו מספר על היד, פצוע קשה". יודע כי לא ישוב אל ביתו יותר. לא יישתה יותר תה עם הלגה.
