יוסף לוין מאס בחייו. הוא שכב גלמוד במיטתו באור חיוור של שחר מוקדם, צנוף בסדינים הסתורים, וחשש להירדם. כשעיניו בוהות בתקרה, הרהר במרירות במצבו. הוא ידע שבאם יעצום את עיניו, ישובו החזיונות לפקוד אותו. הוא שנא את החזיונות. החזיונות, אותן תמונות שחלפו מול עפעפיו הסגורים ואיפשרו לו לחזות את העתיד להתרחש, הביאו לו רק צער וכאב. בגלל יכולתו לראות את הנולד איבד את משפחתו וחבריו. הוא לא מצא נחמה בהון הרב שיכולתו המוזרה איפשרה לו לצבור כיוון שהשיג אותו באמצעים שבעיניו לא היו כשרים, כסף שהרוויח שלא בזכות יכולותיו או כישרונותיו הטבעיים. ממונו הרב, הבית הגדול, מכונית הפאר, צוות העובדים שכלל עוזרת, טבחית וגנן, כל אלה לא הביאו לו שמחה או גאווה. חוץ ממנו והצוות היה הבית הגדול שומם מאדם, ובבריכת השחייה הגדולה טבלו רק עלים שנשרו מהעצים. מכיוון שיוסף ידע את שעתיד להתרחש, חש שנידון לחיות חיים משמימים לפי מתווה שהיה ידוע מראש ולא ניתן לשינוי. ימיו התנהלו כפי שחזה מראש, ללא חריגות ומבלי שיוכל לשנות את מהלך הדברים הצפוי. מיום ליום תיעב את חייו עוד יותר, את בדידותו בימים ואת לילותיו הטרופים. לעולם לא יחווה הפתעות, חשב בעצב והתמלא ברחמים עצמיים.
הוא לא זכר מתי החל לצפות את העתיד. זה קרה הרבה לאחר שסיים את שירותו הצבאי ואת לימודיו באוניברסיטה, מספר שנים לאחר שהתחתן. בתחילה החל לראות את העומד לקרות כחלומות או "חזיונות" שראה מבעד לעפעפיו הסגורים ממש לפני היקיצה. בפעמים הראשונות בעיקר היה מופתע כש"צפה" בשעת בוקר מוקדמת בדיוק איזה מהלכים ינקוט יריבו במשחק השחמט עוד לפני שהתיישבו לשחק באותו ערב, כשידע מה צפון במעטפה החתומה עוד לפני ששליח הדואר התדפק על דלת המשרד, או כשעל צלחת ארוחת הבוקר שהכינה לו אישתו המתין לו קלי שרוף למחצה – בדיוק כמו שראה בחזיונו. בשבועות הראשונים חשב שזוהי מין בדיחה והיה בודק בזהירות את סביבותיו לראות באם מישהו צופה בו וממתין לתגובתו. בתחילה אף נהנה מאד מיכולתו החדשה: הוא עבד כיועץ השקעות זוטר בחברה קטנה והצלחתו בחיזוי עליית ערכן של מניות מסוימות גרמה לעלייה מהירה במעמדו בחברה. כשקצב המאורעות ש"חזה" החל לגבור, כאשר ידע מראש את רוב העומד להתרחש בכל יום, כאשר צפה בתאונות שאירעו בדיוק במקום ובזמן אותם צפה מראש, הבין שמשהו מוזר מאד קורה לו. להפתעתו נוכח שהעולם הסובב אותו אינו ער לתחושת ה"דז'ה וו" שהוא חווה שוב ושוב. לאט לאט הסכין עם כך שבאם מדובר בבדיחה, היא בהחלט פרטית מאד ואיננה מצחיקה כלל. הוא למד את מצבו בעניין וכשאנשים החלו להתעניין בכשרון הפיננסי שהפגין, כששותפיו לעבודה חקרו אותו על האופן בו הוא בוחר את השקעותיו, אף שיתף אותם בעובר עליו. הוא הסביר לאשתו, לחבריו ולשותפיו בעבודה כיצד הוא "רואה" את העתיד לקרות. באותם ימים האמין שהכוח המוזר שניחן בו יביא לו ולסובבים אותו ברכה והצלחה. לאכזבתו הוא שב ונתקל בתגובות של חוסר אמון ובלגלוג, ואף בהתבדחויות על חשבונו – "אם אתה יכול לחזות את העתיד, מדוע אינך מנחש את מספרי הלוטו?" "למה שלא תנבא את תוצאות משחק הכדורגל בשבת הקרובה?" היו השאלות והתגובות שחזרו על עצמן. הסבריו על כך שבעיניו ניצול יכולתו המוזרה לזכייה בהגרלות נחשב למעשה רמייה נתקלו בחוסר אמון. הוא זכר באיבה את אחד מחבריו לשעבר שטפח על גבו בשעת מסיבה ואמר בקול רם לכל הסובבים אותם "אם צדקו חז"ל שהרואה את הנולד הוא חכם, יש לנו פה ממש גאון!" וגל הצחוק שפרץ סביבו היה כמדקרות סכין. שוב ושוב חזר על ההסברים - שאין לו שליטה על סוג ואופי הדברים אותם הוא "רואה" ושהוא לא יכול לבחור מה יתגלה לו או "לנוע" במרחב הזמן – למעשה, סיפר לשואלים, הוא אף מרגיש תחושה עזה של בחילה בזמן שפוקדים אותו החזיונות – אך הוא הרגיש שאיש מהשומעים אינו מאמין לו. למורת רוחה של אשתו הוא החל להדיר רגליו מאירועים חברתיים וממסיבות. בהמשך, כשרגשות הבוז והרחמים שלא הוסוו היטב הופיעו גם בשיחותיו עם אשתו ושני ילדיו ואף הפכו לחוסר סבלנות מופגן כלפי תיאוריו המוזרים, פסק לחלוטין לשתף אחרים בחוויותיו. הוא התרכז בעבודתו, הגדיל את ערכם של תיקי ההשקעות של כל לקוחותיו (וכן את ערך השקעותיו שלו) והמשיך להתקדם במהירות עד שהגיע לעמוד בראש החברה.
מאז חלף זמן רב ועתה חש שידיעתו את כל העומד להתרחש בחייו היא קללה שהביאה לו רק צער ומכאוב. בכל יום שחלף חש שהכוח הנבואי המוזר שניתן לו מבודד אותו יותר מהסובבים אותו, וחוסר האונים לשנות את העתיד תסכל וייאש אותו. המאורעות אותם צפה עתידים היו לקרות מבלי שהידיעה המוקדמת איפשרה לו לשנותם - למרות שפעמים רבות היה הוא עצמו מעורב במתרחש. הוא הרגיש כשחקן בתיאטרון בובות, מככב בהצגה שנכתבה עבורו בידי במאי חסר רחמים. האירועים התרחשו כמו לפי תסריט, וככל שניסה לשנות את העומד לקרות היו הדברים בלתי נמנעים. זה התבטא בפרטים קטנים וגדולים. הוא זכר את הפעם בה "ידע" שבסוף יום העבודה הוא עתיד למצוא קימוט מכוער בדלת מכוניתו ולכן טרח וחנה בחניון ציבורי ולא במקום החניה הקבוע שלו, ועדיין בסוף היום המתינה לו מכוניתו כשבדלת הנהג שריטה עמוקה ומכוערת. כאשר הקדים לצאת מביתו כיוון ש"ראה" שבדרכו לעבודה עתידה לקרות תאונת דרכים, ואף הגדיל לעשות ובחר לנסוע בדרך חלופית, לא היה גבול לתסכולו כשראה מבעד לשמשה הקדמית את האדם המבוגר יורד לפתע לכביש ונפגע מהמכונית האדומה שהגיחה מולו, בדיוק כשם שחזה שעה קלה לפני כן. לפני יום הולדתו ה-40 חזר והפציר באשתו שלא תערוך לו מסיבת הפתעה והזכיר לה שהפתעות כאלה הן למורת רוחו, אך בדרכו לביתו אותו ערב חישל את רוחו והתאמץ לעטות הבעת פנים עליזה לפני הפגישה הבלתי נמנעת אותה "צפה" עם החברים והידידים הבודדים שנותרו לו והמתינו בדירה החשוכה. לפני יום הולדתו האחרון הזכיר להוריו שהוא שונא מגע של צמר על צווארו אך העמיד פנים מופתעות כאשר פתח את המתנה שהביאו, סוודר צמרירי עבה, מפוספס ובעל צווארון גבוה, זהה לזה ש"ראה" בעיני רוחו יומיים לפני כן.
עם חלוף הזמן הלכה תכיפותם של החזיונות וגברה. בבקרים היה יוצא לעבודה טרוט עיניים ועייף. שותפיו לעבודה קינאו בהצלחתו ולא גילו שום הבנה למצבו ולהפך, ככל שיותר מלקוחותיהם עזבו אותם ובחרו בו כיועץ ההשקעות שלהם חש בהתגברותה של איבה. גם כששוחח עם חבריו לא מצא כל אהדה או דאגה למצבו. חלקם קינאו בכוחות שניתנו לו. מעטים הביעו רחמים, כאילו לקה בנפשו או הפך שכיב מרע. הגדילו לעשות אלה שהשיאו לו עצות איך "להתרפא" ממצבו, ויש שהפנו אותו למיני יידעונים, כותבי קמעות ומלחשי לחשים, כאילו פקד אותו חולי מסתורי הדורש התערבות לא שגרתית. ואכן, נזכר בבושה, לאחר שהתאכזב מחוסר יכולתם של הרופאים והפסיכולוגים אליהם פנה לעזור לו, ביקש לבסוף את עזרתם של אותם מאחזי עיניים, אך "המרפאים" שהתיימרו לשלוט בכוחות על-טבעיים לא הועילו וגרמו לו אכזבה ותסכול נוסף. הוא הבחין בכך שאנשים מתרחקים ממנו ומתנכרים לו: שותפיו לעבודה בחרו שלא לאכול איתו בשעת הצהריים, חבריו הפסיקו להזמינו לביתם, ידידים הפסיקו להתקשר. אפילו אשתו נטתה להתרגז כשהיה מעיר לה על הביצה העומדת להשמט מידה לרצפה או כשידע אותה שהספל שאחזה עתיד להישבר בכיור. בניגוד לקהל הצופה בהנאה במופע קסמים של להטוטן או בדרן תוך ידיעה שמדובר באחיזת עיניים, ה"קהל" שלו הגיב בחוסר נוחיות על אזהרותיו והנחיותיו בדבר דברים שנטו להתגשם, לרוב שלא לטובה. העובדה שהדברים אותם חזה היו לרוב מפגעים שבעטיים נגרם נזק לאנשים ורכוש גרמה לו כאב פיזי ממש, והיות ואף פעם לא עלה בידו למנוע את העומד להתרחש, נוספו לתסכולו גם חרונם של הסובבים אותו על כך שטען שידע את העומד לקרות אך לא השכיל למנוע אותו. גם כשידע שאשתו עתידה לבגוד בו, עוד הרבה לפני שפגשה את הגבר עימו בחרה לנטוש את הקן המשפחתי, לא יכול היה לעשות מאומה כדי למנוע את מה שעתידה הייתה לעשות. בינו לבינו אף לא האשים אותה – איך יכולה הייתה להמשיך לחיות עם אדם שראה מראש כל טעות ושגיאה שהייתה עתידה לעשות? ילדיו גם הם גדלו והתרחקו ממנו, וגם זה כמובן לא הפתיע אותו כלל, ואף היה מובן לו: קשה היה להם לשמור על קירבה עם אב שחזה מראש את כל הצלחותיהם וכישלונותיהם עוד לפני שהתמודדו עם המבחנים שזימנו להם החיים. עתה חי לבדו בבית גדול וריק ושנא את הבדידות שנכפתה עליו. בינו לבינו חייך במרירות כשחשב על חוכמתו העמוקה של קוהלת, המלך שכתב "כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" – כן, הוא חווה על בשרו את הייסורים שהוסיפה לו הדעת וכלל לא היה בטוח שנוספה לו חוכמה.
יוסף היה עייף אך לא העז לעצום את עיניו – הוא ידע שאם עפעפיו יסגרו יתחיל מייד לראות את החזיונות אותם תיעב. הוא הרהר ביוסף המקראי שבזכות חלומותיו הגיע להיות משנה למלך והציל עמים שלמים מרעב. לעומתו, איזו תועלת צמחה לו ולסובבים אותו מיכולתו לצפות את העתיד? למרות שבחר שלא לנצל את יכולתו לרכישת כרטיסי פיס או ניחוש מספרי לוטו הונו הלך וגדל, והוא הרגיש כמו רמאי במשחק קלפים. עושרו לא הביא לו אושר ואף שהרעיף מתנות על בני משפחתו , קרובים וידידים, לא גרם להם הדבר לחבב אותו ומכריו שמרו על ריחוק. "אין לי אפילו חבר קרוב אחד", חשב במרירות, וידע שהאשמה היא בו. הוא הבין שאנשים מרגישים מבוכה וחוסר נוחות כאשר מישהו יודע את כל העומד לקרות להם. מחשבותיו נדדו לסיפור שקרא בילדותו על ילד שהיה רוכב על סוס הנדנדה שלו עד שהביא עצמו למין אקסטזה והיה יכול לחזות את שמות הסוסים שינצחו במרוץ. עד כמה שזכר היה אותו ילד בודד גם הוא וידיעת העתיד לא הביאה לו שמחה. פעם אף חיפש את הסיפור בחוסר חשק בספריה העירונית במחשבה שאולי צפון בו מוסר השכל או פתרון למצבו, אך משום שזכר שהילד מת בסופו של הסיפור הקצר המוזר הזה, חשש למצוא הקבלות בין גיבור הסיפור הדמיוני לבינו. מאז גירושיו בילה את רוב הערבים לבדו. הוא לא ראה טעם בקריאת עיתונים או צפייה בטלביזיה בה הוקרנו המאורעות אותם צפה שעות וימים לפני שאירעו. בשיממונו היה שמח אם יכול היה לעלות על יצועו בשעה מוקדמת אך כיוון שחשש להירדם היה נשאר לשבת בכורסא עד השעות הקטנות של הלילה, מדפדף באלבומי תמונות ישנים, והחזיונות השנואים שבו לפקוד אותו ברגע שעייפותו גברה עד שלא יכול היה עוד למנוע מעפעפיו הכבדים לצנוח. בחודשים האחרונים היה כה עייף ותכיפות "צפיית" העתיד להתרחש הייתה תכופה עד כדי כך שלפעמים פקדו אותו חזיונות עתידיים גם בשבתו בכסאו במשרד, ועתה עבר עליו רוב יומו בהרגשת בחילה. הוא התחיל לחשוש שהוא מאבד את שפיות דעת כשמצא עצמו תוהה לפעמים באם מה שהוא רואה קורה בפועל או רק עתיד להתרחש בעתיד. לא פלא, חשב, שחלק מהנביאים המקראיים נחשבו על ידי הסובבים אותם למשוגעים. והנה הוא שכוב כאן לבדו בבוקר משמים נוסף, עייף אך חושש להרדם, מהרהר בחייו נטולי ההפתעות, ללא שנותרו לו משפחה או חברים. אין פלא ששנא את חייו.
יוסף הבחין שהאור התעצם בחדר השינה. למרות עייפותו ידע שעליו לקום ולצאת לעבודה. האפשרות להישאר במיטתו בבית הריק הייתה גרועה יותר. באיברים נוקשים ובחוסר חשק קם בכבדות מהמיטה ונכנס למיקלחת. כפי ש"חזה" כבר אמש מצא את בקבוק השמפו אותו השאיר מלא למחצה ביום האתמול שכוב על צידו, ריק מתכולתו, ולפני שפסע מתחת למים החמים הוציא מהארון בקבוק חדש. הישג קטן זה לא הצהיל את רוחו כיוון שמאותם רגעים ספורים בהם נמנם בליל האתמול כבר ידע שבצאתו מהמקלחת הוא עתיד להחליק ולהכאיב לברכו הימנית, דבר שאכן אירע למרות שנקט במירב הזהירות בסיומה של המקלחת. הוא קילל בקול ועיסה את הברך החבולה. הוא ידע שנפילה זו היתה קלה בהשוואה לנפילה הרצינית יותר שהיה עתיד לחוות בדרכו לארוחת הצהרים. לרגע תהה האם כדאי לו להזמין את הארוחה למשרד, אך מניסיונו ידע שגם אם לא יצא מחדרו הוא עתיד למעוד ולהחבל עוד לפני שיספיק להכניס לפיו את הנגיסה הראשונה. פיו התעוות במרירות בשעה שהתנגב והתלבש.
הוא בילה בוקר משמים במשרד, צופה בחוסר עניין בערכם העולה של תיקי השקעות שונים. כשהגיעה שעת הצהריים לבש את מקטורנו ועמד לצאת למסעדה סמוכה. לפני שיצא, היות שידע שלא יוכל למנוע את הנפילה שעמד לחוות בדרכו לארוחה, רכן וקשר את שרוכי נעליו בקשר כפול, ולאחר הרהור נוסף פשט את המקטורן – חבל היה לו שיתלכלך. הוא ירד במעלית לקומת הכניסה, יצא לרחוב הסואן ומייד מצא עצמו בתוך קהל גדול של הולכי רגל. אף אחד לא הקדיש לו מבט, והוא הרגיש בטוב באלמוניותו. מוקף בזרים יכול היה לדמיין לעצמו שאינו שונה מאנשים אחרים. איש מהצועדים לצידו לא חשד שיש בו משהו יוצא דופן. לרגע אף חשב לוותר על ארוחת הצהרים ולהמשיך לפסוע בין המון האדם המקיף אותו, להיטמע חסר יחוד ושיגרתי בין האנשים הזרים. כשהגיע לפינת הרחוב ראה התקהלות קטנה והצטרף למעגל האנשים שעמדו מסביב לצעיר חיוור ורזה ששערו הארוך נראה פרוע ומלוכלך. הצעיר הניח על המדרכה תרמיל בלוי והוציא ממנו מרבד קטן, דהוי וחסר יחוד, אותו פרש לפניו. בדרך כלל נמנע יוסף מצפיה בלהטוטנים ומאחזי עיניים שהיו נלעגים בעיניו – אף לא אחד מהם ניחן ביכולות בהן ניחן בעצמו, אך כיוון שידע שכל עיכוב ידחה את הנפילה המכאיבה שעמד לחוות בקרוב החליט לשנות ממנהגו ולצפות בבחור הצעיר. הבחור הזדקף כשהוא אוחז במקל קצר שבסופו מספר נוצות מרוטות והחל לבחון את הקהל שהתאסף סביבו. המבט החודר של עיניו השחורות של הצעיר הטריד את יוסף מסיבה לא ברורה למרות שלא הבחין בשום פרט אחר יוצא דופן. לאחר מספר רגעים בהם לא התרחש מאומה עזבו חלק מהצופים באכזבה את המעגל ובמקביל הצטופפו מסביב סקרנים אחרים. הצעיר בחן לאיטו את הקהל שסביבו ואז הצביע לפתע על יוסף והורה לו בקול רם לפסוע לעברו. יוסף היסס לרגע, הוא לא "זכר" אירוע כזה בחזיונות שחזה, אחר כך, דווקא בשל כך, החליט להשתתף בהצגה וצעד למרכז המעגל. הצעיר הנחה אותו לעמוד במרכז המרבד ולעצום את עיניו. למרות שיוסף הרגיש מטופש, עומד באמצע רחוב סואן ומשתתף במופע רחוב מפוקפק, הוא ציית. הוא עמד ללא ניע וחש את הבחור נוגע בפניו בקלילות בנוצות שבקצה המקל, ממלמל מיני מילים. לאחר דקה או שתיים, ממש כשהחליט לפקוח את עיניו, חש לפתע את קצה המקל לוחץ על מצחו והבחור אמר בקול רם "חיזיון וחלום לא ישובו הלום". יוסף פקח את עיניו ובהה בבחור. הקהל שסביבם צפה בהם בחוסר סבלנות, האנשים מתאמצים להבין מה נאמר, מצפים לראות מופע קסמים כלשהו.
שוטר כבד גוף פילס דרכו לתוך המעגל ולמראהו גחן הבחור בזריזות ואסף את תרמילו, דחף את יוסף לעבר השוטר וכשהוא אוחז את המרבד נעלם כהרף עין בין הולכי הרגל. בקהל המאוכזב נשמעו מילמולים וקללות חנוקות והאנשים התפזרו. יוסף עמד רגע ארוך ללא תזוזה, מבולבל, תוהה אם שמע נכוחה את שנאמר, וחש סחרחורת קלה. ההרגשה המוזרה חלפה והוא החל שוב לצעוד. הוא לא היה רעב אך החליט להמשיך למסעדה שבחר ופנה לחצות את הכביש. כשהאור התחלף במעבר החצייה מיהר לחצות עם שאר הולכי הרגל. רק באיחור הרגיש שרגלו מחליקה על כתם שמן ולאחר שנופף בידיו בפראות בנסיון נואל להחזיר לעצמו את שיווי המשקל, מצא עצמו צונח על הכביש וראשו נחבט באספלט בחוזקה. עולמו החשיך וכשהחל שוב לשמוע את קולות הרחוב, הבין שחווה רגע של ערפול הכרה. את השניות – רגעים? הבאים חש רק במעומעם. טעם דם עמד בפיו והוא הרגיש נוזל חמים ודביק זורם מתחתיו ומרטיב את גבו. "בדיוק כפי שידעתי", חשב במרירות. מעבר החצייה עליו שכב היה ריק מאדם ומבעד לזמזום שבאוזניו שמע נהמת מנועים. כמו בסיוט ראה גלגלי מכונית שועטים לעברו, גדלים והולכים ככל שהתקרבו, ואז, ממש לפני שנגעו בפניו, נבלמו הגלגלים בצווחת בלמים. יוסף בהה בצמיג הקדמי שהיה מרוחק רק כפסע מראשו. הוא התנשם בכבדות וליבו הלם במהירות. מעבר לפחד ולתדהמה, פתאום התחוור לו משהו משונה ולמרות פעימות הכאב בראשו הוא החל לצחוק. הוא חש בזוג ידיים חזקות שמשכו אותו בכתפיו וזוג ידיים נוספות שתמכו בראשו. מחלון המכונית נשקף אליו מבטו המבועת של נהג המכונית. צחוקו של יוסף הלך והתגבר. עתה היה מוקף באנשים שאחזו בזהירות בגופו וברגליו, והם השכיבו אותו בעדינות על המדרכה. הוא ראה מישהו שאחז בטלפון ושמע אותו מזעיק אמבולנס. מעגל של פנים זרות בהו בו בדאגה, ואף שהבין לחרדתם, הוא לא יכול היה להפסיק לצחוק, צחוק שהלך והתגבר עד שכל גופו התקפל בעוויתות. "הוא בהלם", הציע מישהו מהסובבים אותו. "תנו לו מים" הציע אחר, וקול שלישי התריע שאסור להזיז אותו. מרחוק שמע יבבה של צופר מתקרב. הוא ניסה לומר משהו, אך לא יכול היה להפסיק לצחוק. "את זה לא צפיתי", הצליח לומר בין פרצי הצחוק שטלטלו אותו, "לא ידעתי" אמר ושוב צחק, " לא היה לי מושג אם המכונית הזו תפגע בי או תספיק לעצור".
