תמיד נרתעתי ממים. לשחות, כמובן, אני לא יודעת. זה לא שלא ניסיתי ללמוד, דווקא להפך, אימא לקחה אותי לחוג שחייה כשהייתי בערך בת שבע. ואני, גיבורה גדולה, בבגד ים כחול וכובע ים תואם שמתח עד מאוד את שיערי הארוך והעבה, כך שעיניי הגדולות ובולטות מטבעם איימו לצאת מחוריהם, צעדתי בראש מורם עד לשפת הבריכה. אבל כאשר המאמן ביקש ממני להיכנס למים, נעצרתי. כול נורות האזהרה האדומות נדלקו בראשי ופשוט קפאתי במקום. כול איברי, בבת אחת התקשחו וכפות רגליי נדבקו לרצפה החלקה של הבריכה. זו הייתה הפעם הראשונה שפחד שיתק אותי. ושום דבר לא עזר – לא המבטים המעודדים של אימא, לא הקול הקשוח של המאמן, לא הצחקוקים של חברים לחוג אשר כבר השתכשכו להם במים, כאילו מתחת לרגליהם ישנה ריצפה יציבה ולא הכחול העמוק והכלורי של מי הבריכה.
למדתי להתגבר על הפחד ממים בטבריה, בטיול שנתי של כיתה י״ב. הכול היה מושלם ומקסים: כינרת כחולת עין שהלכה ונהייתה קטנה ככל שעלינו על הר ארבל, קטעים עם החבר׳ה, לילה ללא שינה בקיבוץ עין גב עם גיטרה ושירים של אחד הבנאים על בחורה מזן מוזר והכוכבים דולקים על אש קטנה... הגיטרה עברה מיד ליד, כשישבנו סביב מדורה בערב האחרון של הטיול. אני חיפשתי בעיניים את אריאל, ילד שהייתי מאוהבת בו קשות בערך מכיתה ט׳. ורגע לפני שהתייאשתי, שמעתי את קולו ממש לידי:
"בואי, איתי!"
כמובן, שבאתי אתו, אפילו מבלי לשאול שאלות, הלכתי אחריו. אני והוא צעדנו קרוב לכנרת ורחוק מהקיבוץ.
״אסור לנו להתרחק מכולם. אנחנו נקבל על הראש!״ הילדה הטובה שבי התעוררה פתאום, אך אריאל, שתמיד ידע איך להוציא ממני את הילדה הרעה, הציע עם ניצוץ שובב בעיניים:
"בואי איתי למים!"
הנדתי את ראשי לשלילה, אך זה לא מנע מאריאל להוריד את חולצתו ולחשוף את חזהו וידיו החסונות.
"עכשיו תורך" אמר בהתרסה עם חיוכו הכובש.
הבטתי ישירות בעיניו הכחולות והתחלתי אט-אט להרים את החולצה. הוא לא הוריד את עיניו ממני מסתכל כמכושף עליי, לא מתבייש לנעוץ מבט בפטמות המזדקרות, דחוסות בבגד ים אדום קטנטן, שהשאיר מעט מקום לדמיון.
"מה עכשיו?" שאלתי בעוד אנו משילים מעלינו את הבגדים "כבר סיפרתי לך שאני לא יודעת לשחות!"
"תסמכי עליי" אמר ולקח את ידי בידו. נתתי לו להוביל אותי ישר לתוך המים והרגשתי את המים מלטפים את רגליי ואת ידיו של אריאל מתהדקות על מותניי. לא ראיתי איפה אני דורכת, לא שמתי לב האם בכלל יש קרקע מתחתיי, כי חשתי כאילו אני מרחפת מעל המים, כשהתנשקנו לראשונה.
אפילו ערב לפני החתונה, במקווה, הצלחתי להסתבך עם המים. הלכתי לשם לבדי, כי לא ידעתי שמקובל אחרת. פשוט, הורדתי ביסודיות יתרה את הלק מן הציפורנים, לקחתי את כלי הרחצה שלי וצעדתי ברגל ימין, למזל טוב, למבנה הקטן של המקווה השכונתי בירושלים-עיר הקודש. באמת, הרגשתי הכי מיוחדת באותו ערב, כאילו שהכול אפשרי והירח מחייך חיוך מואר במיוחד בשבילי. השמים הירושלמיים בצבעם העשיר והמיוחד, פתוחים הערב במיוחד בשבילי ו אני מקבלת את כל האושר והברכות, כי אני מתחתנת מחר ולא יכול להיות אחרת. בגיל עשרים ושתיים עדיין האמנתי שכול האגדות נגמרות בחתונה... ועדיין נרתעתי ממים. לא כמו בילדות, שבשום פנים ואופן לא הסכמתי להיכנס למים. כבר הייתי מוכנה להיכנס למים, אבל בתנאים מגבילים - רק עד הצוואר, כך שאוכל תמיד לעמוד ולהרגיש את הקרקע היציבה מתחת לרגליי. ותנאי הכרחי נוסף - בלי להרטיב את הפנים או להוריד את הראש מתחת למים. כשסיפרתי לבלנית, אישה גדולה ואנרגטית עם כיסוי ראש בצבע חיוור, שהסתיר חוץ משערה גם חלק מנשיותה, על הבעיה שלי עם המים, היא לא התרגשה, ופקדה עליי להיכנס למקווה. אני זוכרת את עצמי עומדת בהיסוס על מדרגות המקווה וחושבת שאין סיכוי שאני עושה את זה ושעוד לא מאוחר מדי לברוח ולהתקפל. ובכלל לאן אני ממהרת? חתונה בגיל כה צעיר? מה בוער לי? כן, יש לי בחור טוב, האהבה הראשונה שלי מימי התיכון, אבל אני סטודנטית והוא רק התחיל לעבוד בעבודה מכובדת ואנחנו לא חושבים על הילדים בכלל. מה הלחץ? אנחנו גרים ביחד שנה ויוצאים ארבע שנים והוא עוד לא ברח. אז, אולי אני אברח?
"לא כשר!" צעקתה של הבלנית החזירה אותי למציאות הרטובה בה הייתי בתוך המקווה והיה עליי לטבול את הראש וגם לפקוח את העיניים.
"אני לא יכולה!" הדמעות חנקו אותי ובייאוש התחננתי: "בבקשה, תחתמי על הטופס בשביל הרבנות...מה זה משנה שאני לא פוקחת את העיניים מתחת למים. את לא מבינה שאני לא יכולה לעשות את זה! בבקשה...אני רוצה להתחתן!"
הבלנית הסתכלה עליי בבוז ונדה את ראשה מצד לצד לאות שלילה.
קר לי, רטוב לי, מביך לי, רע לי ואני מתחתנת מחר. והמכשול היחיד זה השלולית שבה אני עומדת עירומה כביום היוולדי. אולי זה סימן שאני לא אמורה להתחתן? אולי זמן להתפלל?
"כשר!" סוף סוף אישרה הבלנית ושפתיה הדקות נמתחו לחיוך חלוש.
מילה אחת גרמה לי אושר עילאי. ואני שוב פעם הרגשתי שהכול אפשרי בערב הקסום הזה לפני החתונה, רק צריך להתפלל.
מאז עברו הרבה מים בנהר וכמה מהחלומות נסחפו בזרמים החזקים של החיים. למדתי שרק באגדות חיים באושר ועושר ביחד עם אותו גבר שמתחתנים. משום מה לא מספרים בשום אגדה מה קורה אחרי החתונה. לא תקראו על סינדרלה שמכינה ארוחת ערב לנסיך שלה או על הוויכוח התמידי אצל מי עושים חג אצל אימא שלו או אצל אימא שלה. כמובן, לנסיכות מהספרים אף פעם לא כואב הראש והם לא מתעייפות אף פעם, תמיד מטופחות ורזות. החיים שלי באותה תקופה היו רחוקים מהחיים שדמיינתי לעצמי כשהתאהבתי והתחתנתי... לא חשבתי שאמצא את עצמי, בורחת למקלחת ונעמדת מתחת למים הזורמים מכניסה את ראשי מתחת לטיפות המים שנפלו כמו גשם. לא היה אכפת לי להירטב, לא היה אכפת לי להרגיש את העקצוץ של הטיפות על הפנים, לא היה אכפת לי לפקוח את העיניים. להפך, הכרחתי את עצמי לפקוח את העיניים.
עלה בי גל גואה של כעס הרסני, חזק, עוצמתי - על עצמי, על בעלי, על הצלע השלישית. בהתחלה, בכלל לא רציתי לראות, התעלמתי, העלמתי עין, לא רציתי להאמין, לא יכולתי לשאת מחשבה שאריאל מסוגל לבגוד. אבל שמעתי אותו מדבר עם מישהי. ניסיתי למצוא איזשהו תירוץ בשבילו, למה הוא נבהל כשהפתעתי אותו ונכנסתי לחדר בדיוק כשהוא אמר מילות אהבה למישהי אחרת, שהייתה בצד שני של קו הטלפון. אולי הייתי מאמינה לשקרים שהוא נאלץ להמציא כדי להסתיר את אמת, אך הבעת הפנים שלו והמבט המושפל הסגירו אותו. הוא לא הצליח להתחמק ממני והודה שבגד בי.
אני לקחתי את התיק הראשון שמצאתי והתחלתי להסתובב בבית כשד טזמני, לאסוף את חפצי, מבלי לחשוב יותר מדי מה ואיך אני לוקחת. דחפתי לתיק חולצות קצרות וארוכות, מספר אי זוגי של גרביים, גרביונים, חצאית מיני, שכבר שנתיים לא עלתה עליי, כותונת לילה סקסית, שלא לבשתי בערך מליל הכלולות. אריאל ניסה לעצור אותי, רצה לדבר ולהסביר, אך אני לא נתתי לו הזדמנות והסתגרתי בחדר אמבטיה. שמעתי אותו מתחנן שאפתח, שאתן לו צ׳אנס, אך אני רק הגברתי את זרימת המים, כדי לא לשמוע את קולו. הוא הכיר אותי יותר מדי טוב, כדי לדעת מתי כדאי לעזוב.
שמעתי את דלת הכניסה נסגרת בטריקה והתפרקתי. הדמעות זרמו יחד עם המים ועם התמימות שלי שאבדה לבלי שוב. כך, בבת אחת, התבגרתי ובגיל עשרים ושבע הרגשתי אישה מבוגרת, למודת כאב. הייתי תלמידה טובה בבית הספר לכאב. קיבלתי תעודת בגרות עם הציונים מצוינים במקצועות כגון: "כאב לב", "מבוא לרחמים עצמיים", "עצבות ודיכאון", "משבר בזוגיות". אבל באופן מוזר קיבלתי גם ציון עובר ב"חמלה וסלחנות", "איך לסמוך על אנשים ולהאמין בטוב". את מסיבת הסיום המפוארת של בית הספר לכאב, אריאל ואני החלטנו לחגוג בחו"ל.
כנראה, משהו באוויר של הולנד היה נגוע בסמי ההזיה, כי אחרת אני לא יודעת להסביר, איך שוב פעם התאהבנו. אולי זה בגלל האביב, שמצליח כול פעם מחדש להוליד את עצמו, ביופי מתפרץ ומרהיב. אולי זה בגלל הגשם המעצבן שהפתיע ביום האחרון שלנו באמסטרדם והכריח אותנו להתחמם האחד בזרועותיו של השנייה, אולי זה בגלל אריאל שידע איך לכבוש אותי מחדש, אולי זה בגלל שידעתי איך למחול גם לו וגם לעצמי.
תוצאות מפתיעות של הפיוס שלנו, גילינו חודש אחר-כך, כשהסתבר שאני בהיריון. זו הייתה תקופה מאושרת ושמחה, למרות בחילות בוקר וכאבי גב. החיוך המאושר של אריאל, כשהוא נגע בבטן ההריונית שלי, העיניים הבורקות שלו, כשהוא דיבר על תינוק שייוולד לנו, האהבה שהוא הרעיף עליי. עד החודש התשיעי הייתי ברקיע השביעי ונהניתי מהיריון.
הלידה הפתיעה אותי באמצע יום, בדיוק כשתכננתי לצאת מהבית, ירדו לי המים. כמה שעות טובות אחר-כך, בהם התרגשתי ופחדתי, כאבתי והתגברתי, החזקתי את עצמי וצעקתי, נלחצתי ולחצתי ובשעה טובה ילדתי את בני. בשבועות הראשונות הכול התערבב כמו בקלידוסקופ: אושר ופחד, רגשנות יתר וגודש בשדיים, הנקות, עייפות ולילות ללא שינה. אריאל הפך לאבא נהדר ומשקיע ואני לאימא דאגנית מהספרים. בני, התינוק המושלם שבא לעולם עם העיניים הסקרניות והחכמות ביותר שראיתי אי פעם, היה מקסים ודי מהר הפך לתינוק נוח. רק דבר אחד הציק לו - האמבטיות! הוא, כמוני בדיוק, נרתע ממים. לא יכולתי לראות את המבט המבועת שלו כשקירבנו אותו לאמבטיה הכחולה שלו. לא יכולתי לשמוע את הצרחות שלו, במלוא הראות, כששמנו אותו בתוך המים... נו, מה אפשר להגיד, הילד של אימא!
"תשעיני את הראש אחורה, על המצוף" אומרת לי שרה, המטפלת במים בשיטת ג'אהרה. "אל תדאגי, תסמכי עליי, אני מחזיקה אותך, גם יש מצוף מתחת לברכיים."
אני שוכבת על הגב בתוך בריכה מחוממת, כשהידיים הנאמנות של שרה מעסות את גופי. התנאי היחיד לטיפול, שאכניס את הראש במים, כך שרק האף והפה יהיו מעל המים. המים עוטפים אותי ברכות ונכנסים לאוזניים, מכבים את כול הרעשים מסביב. הרגע הזה מחזיר אותי אחורה בזמן לרגע דומה, שבו ישבתי במכון ההתפתחות, מול רופאת התפתחות שבקול חד גוני, במילים חדות וברורות סיכמה מה יש לבני. "הילד שלך אוטיסט!".
האם זה נאמר בשקט או שצעקו את זה? האם צעקתי או שגרוני פתאום נחנק? אני לא זוכרת את הרגע המדויק שבו נאמרו המילים המאיימות האלו. אני זוכרת את ההרגשה כאילו מטוס התרסק עליי, כאילו שמשהו דרס אותי וקרע אותי לגזרים. אני לא זוכרת את הצלילים או את המראות, כי לא ראיתי שום דבר מסביבי. כאילו בבת אחת הפכתי עיוורת וחירשת. צללתי לכאלו מעמקים שלא ידעתי בכלל על קיומם. לא זכור לי איך מצאתי את עצמי בחוץ, בגשם השוטף ליד האוטו שלי. זכור לי איך עמדתי ובכיתי עם גשם זלעפות, יבבתי יחד עם רוח חזקה, החודרת לעצמות. שמעתי את כוחות הטבע סוערים ומשתוללים, צוחקים לי בפנים, כשהם רוקחים את הצירוף הבלתי נתפס של האוטיזם לבני.
הגשם התדפק על הדלתות של רכב שלי, התנפץ על השמשות. משהו דחף אותי לנסוע, להיות בתנועה, לא לעמוד במקום. הכביש היה חלק ומבריק משלוליות. הנחתי רגל קלה מדי על דוושת הגז והאוטו קצת רעד כשמד מהירות זינק מעל מאה עשרים קמ"ש. היכולות של האוטו שלי נבחנו... איך הוא יעמוד במהירות מופרזת על הכביש החלק? הידיים אחזו בחוזקה, עד כאב את ההגה, למרות שהאינסטינקטים אמרו שזה לא יעזור, אם אני לא אוריד את הרגל מהגז. המנוע התחנן שאפסיק להתעלל בו, הגלגלים התיזו את מים משלוליות בעצבנות, ההגה רעד והתנגד לי. לרגע קט ומבעית הרכב קיבל חיים משלו והחליק, איבד שליטה ואת אחיזתו על הכביש. "אם אני יוצאת מזה בשלום, אני נלחמת מול כל העולם על בני!" הבלמים חרקו, ההגה קצת רעד, אך הגלגלים התעשתו ונענו ברצון לתנועות עדינות יותר על הדוושות. נשמתי נשימה עמוקה, כך שפעימות ליבי ופעימות המנוע של רכבי חזרו למצבם התקין.
הגשם נחלש ובשמים בין כל העננים הקודרים והעבים הסתמן אור קלוש. קרן שמש קטנטנה וטועה ניסתה להגיע עד אליי, דרך שמיכה עבה של עננים קודרים. מלמלתי לחלל הריק של מכוניתי את ההבטחה: "אני אתמודד, אתגבר, אעשה כול מה שיידרש כדי לקבל את המצב החדש".
קרן שמש חייכה אליי מהשמיים, הזיזה את העננים בשבילי, כדי להראות שמאחורי כול האפור והשחור, מסתתרים שמים כחולים ונקיים...
נגיעה קלה בכתף מסמנת סיום טיפול במים. אני פוקחת את עיניי ומביטה באור הרך והמעומעם של הבריכה, שומעת את המוזיקה הקלאסית הקלילה מתנגנת ברקע, מרגישה את התנועות העדינות המנענעות את גופי כאילו לפי קצב הצלילים הקסומים. אני מביטה על הידיים שלי מתחת למים וחושבת שלמרות שהמים מעוותים את הצורה של אצבעותיי אני עדיין יודעת איך נראות האצבעות שלי. עוד מעט אצא מהמים, אך אקח איתי את התובנה שכמו שהמים זורמים בנהר ומביאים איתם ממקום למקום כול מה שנקלע בדרכם, כך גם אנחנו, במסע של החיים בוחרים להביא ממצולות נפשנו כול יום משהו. אולי כמה טיפות של צער ואכזבות, אולי מעיין של זיכרונות מתוקים, אולי גשם של חלומות, אולי שצף קצף של רגשות עזים כמו אהבה, אולי אדוות של תקווה.
