"היי, חבר'ה! בואו למסיבה היום בערב בגג, יהיה גדול" אמרתי בזמן שחילקתי את הפליירים. התגובות העיקריות היו "גדול!", ו"נתראה שם". כולן, חוץ משל אחת... של קטיה.
"רגע... הכניסה עולה כסף?" היא שאלה בהיסוס.
"כן, 30 שקלים", עניתי לה.
"אוי... נזכרתי שאני צריכה לעזור להורים שלי היום בערב... אני לא יכולה לבוא", היא אמרה והלכה מושפלת מבט.
בנקודה הזאת כבר התחלתי לחשוד. לקטיה תמיד היה משהו שמנע ממנה לבוא. לכל מקום. לסרט, אליי הביתה, או אפילו סתם לגינה. ככה כבר כמעט שנה וחצי, מאז שהיא הגיעה אלינו לכיתה.
קטיה בביוב עלתה לארץ מרוסיה עם הוריה ואחיה לפני שנה וחצי. היא רזה מאוד, גבוהה יחסית. יותר מזה, אף אחד לא ממש יודע עליה שום דבר, אנחנו החברים הקרובים שלה. אף אחד עוד לא היה אצלה בבית, וחוץ מפעם אחת היא אף פעם לא הייתה בבתים שלנו. לא הייתה מגיעה ליציאות בערב. נמנעה מעבודות בזוגות.
היה צלצול. יצאנו כולם מהכיתה ואני הלכתי לכיוון הלוקר שלי. קטיה גם הייתה שם. היא הסתכלה סביב לראות שאף אחד לא מסתכל, ונאבקה להכניס את התיק שלה לתוך הלוקר. היא יצאה משער בית הספר. אני חייב להבין למה היא כל הזמן מתחמקת מאיתנו. כבר חשבתי על זה כמה פעמים לבד. אולי היא לא ממש מחבבת אותנו, אולי היא עדיין לא מרגישה מספיק בנוח, או שאולי היא פשוט באמת לא יכולה. אבל אחרי שדחיתי את כל האפשרויות האלה, הבנתי שמשהו קורה פה.
עקבתי אחריה. היא נכנסה לסמטה כמה מטרים מבית הספר.הייתה שם דלת כזאת, שכשהיא פתחה אותה היא חרקה והיה בתוך החדר רעש חזק מאוד. אחרי משהו כמו שתי דקות, היא יצאה החוצה לבושה בסרבל ירוק כהה, ובידה כמה ארגזים שכתוב עליהם ERO, שנראים דיי כבדים. דקות ספורות לאחר מכן, יצא אדם שהיה נראה בשנות הארבעים לחייו, והחל לצעוק ברוסית והיה נראה שהוא מאיים להרביץ לקטיה. הוא הסתכל לצדדים וראה אותי. הוא היה נראה עצבני.
"מי אתה?" הוא שאל אותי והיה ניכר במבטו שכעס.
"אני איתי"
"איתי מה?"
"איתי צוריאל"
"מה ראית?" הוא שאל אותי ותפס לי בחולצה. הורדתי את ידו ממני והתחלתי ללכת בצעדים קלים אחורה.
"מה ראית?" הוא צעק עליי ונתן מכה באגרופו לקיר.
"כלום!!" אמרתי והתחלתי לרוץ.
חזרתי הביתה מבועת. קטיה באמת עובדת שם? מה האיש ההוא ניסה להסתיר ממני? אולי הוא מנצל אותה? אולי המפעל הזה לא חוקי? ניסיתי להתנער ממחשבות רעות. אכלתי צהריים ונכנסתי להתקלח. אני עדיין לא מצליח להבין למה היא מתחמקת מכל דבר.
הכנתי שיעורים, ראיתי קצת טלוויזיה, נחתי וקבעתי עם נעמה שנלך ברגל ביחד למסיבה. התחלתי להתארגן בערך בשש וחצי. לבשתי חולצה חלקה בצבע אדום וגינס אפור כהה עם נעליים שחורות. נעמה חיכתה לי מתחת לבית בשבע ורבע, והלכנו ביחד ברגל למסיבה. הייתי די מוטרד, לא דיברתי יותר מדיי. נעמה שאלה מספר פעמים מה קרה, למה אני שקט כל כך. אמרתי לה שאני סתם עייף. מה זה לעזאזל ארו ? אולי זה יורו, הכסף ואז זה אומר שזה מפעל להדפסת כסף מזויף? זו המחשבה היחידה שהצלחתי להעלות על דעתי על המשמעות של ארו. נעמה התחילה לדבר ולדבר על כמה שהיא שונאת את ירדן, כמה שהיא מרוצה עם אביתר ואמרתי לה שאני שמח בשבילה, אפילו שלא ממש הקשבתי. במסיבה ניסיתי לשכוח מהכל ופשוט להינות. לא ממש הצלחתי, אז הלכתי מוקדם יותר משתכננתי. יצאתי מהמסיבה בשעה עשר, והתחלתי ללכת לכיוון הבית. בדרך עברתי ליד בניין מגורים שהיה נראה ישן מאוד, ופתאום ראיתי את קטיה נכנסת אליו. אחרי שהיא נכנסה, הסתתרתי מאחורי שיח מתחת למרפסת שלה וניסיתי להאזין למה שקורה בתוך הבית.
"רק 20 שקלים!? זה כל מה שהצלחת להביא לבית שלנו ?!" צעקה עליה אמה במבטא רוסי.
"לא, אמא, את לא מבינה..." ולפני שקטיה הספיקה לסיים את המשפט שמעתי קול חזק של מכה ונפילה. אמא שלה כרגע הרביצה לה ? מבוהל, מפחד, מבועת, חושד ועם בחילה נוראית, הגעתי הביתה. חיפשתי באינטרנט מה המשמעות של ארו. ארו-מפעל לא חוקי ומחתרתי הפועל בארץ מעל ל-20 שנה, שבו מייצרים את הסם הרואין. נשימתי נעתקה. לא ידעתי מה להגיד.
לא ישנתי כל הלילה. הייתי מוטרד, אבל בבית הספר העמדתי פנים שהכל בסדר.
קטיה נכנסה לכיתה. היא חבשה כובע מצחייה בצבע שחור ושילבה ידיים.
"היי קטיה, מה נשמע?" קראתי לה להצטרף אלינו.
"הכל בסדר", היא התיישבה במקום שלה. הלכתי אליה.
"וואו! מה קרה לעין שלך?" שיחקתי אותה מופתע.
"אהה.. סתם קיבלתי מכה בלילה מהקיר. זה שעון חדש?" היא אמרה וניסתה להתחמק.
"אוי... תרגישי טוב", עשיתי מבט של רחמים. ידעתי שהיא משקרת.
במהלך ההפסקה שמתי לב לעוד משהו: אף פעם לא ראיתי את קטיה אוכלת או נשארת בכיתה בהפסקה. אמרתי לחב'רה שאני הולך לשירותים והלכתי אחרי קטיה. היא הלכה לכיוון המגרשים. עמד שם בחור שהיה נראה בערך בן עשרים והוא לקח ממנה שקית קטנה. הוא נתן לה שטר כסף ונישק אותה. הוא התחיל לגעת בה. היא ניסתה להדוף אותו אבל לא הצליחה.
"קטיה!!!!!!!!!!!!!" צעקתי ורצתי אליה. "קטיה!!" הגעתי חסר נשימה. אותו בחור נתן לי בעיטה בבטן. כל שאני זוכר זה ששכבתי על הרצפה והתחלתי לצעוק.
קמתי בחדר שלי. הרגל שלי הייתה חבושה והיה לי סד קיבוע בצוואר. הרגשתי כואב בבטן. הייתה לי שם גזה שהוצמדה עם פלסטרים.
"אני אבדוק אם הוא קם", שמעתי את הקול של אמא ואת צעדיה מתקרבת אליי לחדר. "יופי, התעוררת!!! איך אתה מרגיש, חמוד?" היא שמה את היד על ראשי ונשקה לי במצח.
"היי! קמת!" נעמה ניגשה אליי. לא יכולתי לדבר.
"אתה בסדר?" שאלה אמא.
"קטיה הייתה פה?" שאלתי.
"אתה רוצה שאכין לך לשתות?" שאלה נעמה.
"תביאי לו כוס מים", אמא אמרה לנעמה. עדיין הייתי מטושטש קצת.
"קטיה הייתה פה?" חזרתי ושאלתי.
"לא... למה?"
"אז איך ידעתם שנפצעתי?" שאלתי.
"לא הגעת לשיעור אז נעמה הלכה לחפש אותך, ומצאה אותך פצוע על המגרש".
"כן, זה היה נורא. ישר התקשרתי לאמא שלך".
"כן, ובאתי לאסוף אותך והלכנו לרופא. אתה לא זוכר?"
עצמתי עיניים. לא הייתה לי סבלנות לכלום.
למחרת וביום שישי, לא הלכתי לבית הספר. ראיתי סרטים בטלוויזיה, ואחרי הצהריים בן ושירה באו להביא לי שיעורים ונשארו אצלי קצת. הם התעניינו בשלומי. רצו לראות שאני בסדר. ביום שישי נעמה באה עם אביתר ותומר, הם עזרו לי ללמוד את החומר החדש ושמחתי שהם באו. בשבת המחנכת התקשרה ועוד כל מיני ילדים מהשכבה. ציפיתי לטלפון מקטיה. עדיין לא מבין למה היא לא מתקשרת.
ביום ראשון הגעתי לבית הספר באיחור של שעתיים, כיוון שהיה לי תור לרופא בבוקר.
"סליחה על האיחור", נכנסתי לכיתה על הקביים, שברתי את הרגל. הבאתי אישור למורה. התיישבתי במקום. הוצאתי את הספרים שלי מהתיק. פזלתי לקטיה. היא הסתכלה עליי וסובבה את הראש מיד. היא הסתכלה עליי שוב. סובבתי את ראשי לצד השני.
"אחי, התגעגענו אליך!" בן סימס לי. "מה נשמע?"
"אתה יודע, הולכים עם החיים... או על רגל אחת לפחות", עניתי לו. הוספתי סימן קריצה.
בהפסקה, קראתי לקטיה מהמקום שלי. היא באה באיטיות.
"מה אתה רוצה?" היא לחשה.
"מי זה היה?" שאלתי אותה ונעצתי בה מבט נוקב.
"מי?"
"מה מי !? זה שקפצתי עליו כדי להגן עלייך ובגללו שברתי את הרגל!" לחשתי בטון עצבני.
"אהה... זה..."
"מי זה !?"
"מישהו מהעבודה שלי".
"איפה את עובדת ?"
"ב...גלידרייה", היא חייכה חיוך מזויף.
"באמת ? איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" עשיתי פרצוף מופתע.
"לא יודעת", היא צחקקה והלכה.
"תגיד, אתם מנהלים איזה רומן סודי או משהו ? אני רואה שאתם כל הזמן מדברים ומתלחששים" אביתר בא מאחורי ונתן לי צ'פחה על הכתף.
"כן, בטח", אמרתי.
נסעתי באוטובוס חזרה הביתה בגלל שלא יכולתי ללכת ברגל מרחק כה גדול עם הגבס. קטיה ישבה מאחורי ודיברה עם מישהו בטלפון. היא ביקשה שלא יספר לאף אחד, שאם הוא יגלה למישהו זה יהרוס לה את החיים, הוא לא היה אמור לגלות את זה, זה לא עניינו...
"הכל בסדר, קטיה?" שאלתי אותה.
"כן, בטח... למה שלא יהיה בסדר?"היא מיהרה להכניס את הטלפון לתיק.
"תגידי, את באה היום בערב למפגש אצל שירה ?" בחנתי אותה.
"לא... אני...הולכת לסבא וסבתא שלי".
"באמת?"
"כן!"
"עד מתי תמשיכי להעמיד פנים? לזייף? לשקר? אני יודע שאת הפנס בעין קיבלת מאמא שלך שנתנה לך אגרוף, אני יודע שאת עובדת במפעל לא חוקי המייצר הרואין ושאת לא עובדת בגלידרייה, שלא אכפת לך ממני או מאף אחד בכלל, כי כשקפצתי להגן עלייך מול הבריון ההוא שאנס אותך לא היה אכפת לך בכלל שבגלל זה שברתי את הרגל ולא אמרת אפילו תודה או סליחה! את מתחמקת מכל המפגשים של הקבוצה שלנו וממציאה כל פעם תירוץ. מה באמת קורה?!" סיימתי חסר נשימה.
היא התחילה לבכות. התחלתי להתחרט על שאמרתי את הדברים ובאופן ישיר כל כך.
"מצטער..." אמרתי לה. "בואי, אני אזמין אותך לגלידה". היא עשתה תנועה של 'כן' עם הראש.
ירדנו מהאוטובוס בתחנה של הקניון. בפינה הימנית יש גלידרייה עם מבחר גלידות שהם מכינים לבד. הזמנתי לה ריבת חלב ולי וניל עוגיות. היא ליקקה את הגלידה באיטיות. מחתה דמעה מפעם לפעם.
"הכל בסדר?" שאלתי מודאג.
"בכלל לא", היא ענתה לי.
"את יכולה לספר לי", אמרתי אחרי כמה שניות.
"כל מה שאמרת נכון. אני באמת לא באה לפגישות ולמסיבות, וכל פעם ממציאה תירוצים חדשים. הסיבה האמיתית שאני לא באה היא לא שלא אכפת לי מכם, אני אוהבת אתכם מאוד, פשוט... אין לי כסף לשלם על הכל. על הכניסה למסיבה. על הפיצה. על הסרט... אנחנו משפחה ענייה. אני עוזרת בפרנסה בכך שאני עובדת במפעל ההוא, ולא בגלידרייה. למעשה... זאת הפעם הראשונה שאני באמת אוכלת גלידה" היא משכה בכתפיה וצחקקה, אך חזרה להתייפח אחרי שנייה.
"מי אנס אותך?" שאלתי אותה. "איך קיבלת את הפנס בעין?"
"מישהו מהמפעל אנס אותי. אמא שלי נתנה לי אגרוף בעין וכך קיבלתי את הפנס".
"בואי" אמרתי לה.
"לאן?"
"אליי"
היא באה ונתתי לה חיבוק גדול. "אני איתך" לחשתי לה באוזן. "אני אעזור לך".
הבעת פניה השתפרה.
"את באמת רוצה לעבוד במפעל ההוא ?" שאלתי אותה.
"ממש לא" היא אמרה בטון עצבני. "אני שונאת את המקום הזה. אני חיה בפחד שכל יום יבואו ויסגרו את המפעל, ויעצרו את כולנו, את העובדים על כך שעבדנו באופן לא חוקי".
"בואי נמצא לך עבודה אמיתית. איפה כן היית רוצה לעבוד?"
"זה נראה מקום נחמד".
הסתכלתי על הדלת. שלט 'דרוש עובד'. "בואי נלך להגיד להם שאת מעוניינת לעבוד כאן". קמנו ממקומנו והלכנו אל הדלפק.
"כן בבקשה?" אמרה המוכרת.
"נו, תגידי לה" לחשתי לקטיה באוזן. "אני מתביישת" היא לחשה לי בחזרה.
"אתם עדיין מחפשים עובדים?" שאלתי את המוכרת.
"כן".
"אז אפשר לדבר עם מנהל הסניף?"
"הוא לא נמצא היום. אתה רוצה לעבוד כאן?" היא שאלה במבט מופתע.
"חברה שלי רוצה".
"אני אקח ממך את הפרטים ואתקשר אלייך כשהוא יהיה כאן מחר, ונקבע לך פגישה ונראה מה יהיה. בסדר?" היא חייכה אל קטיה.
"תודה", אמרה קטיה והלכנו משם. אמא באה לאסוף אותי, ולקחנו גם את קטיה. אמא ראתה שאני לא נינוח.
"אתה נראה מוטרד", היא אמרה לי אחרי שקטיה ירדה מהאוטו.
"כן, כואב לי עליה", אמרתי לה ונשענתי על החלון של האוטו.
"מה הסיפור איתה ?" היא שאלה.
"ההורים שלה מרביצים לה, היא רוצה לבוא איתנו לכל מיני מקומות ואין לה כסף כדי לשלם על זה ולבוא, היא עובדת במפעל לא חוקי עם שכר לא הוגן והיום היא אכלה גלידה בפעם הראשונה", אמרתי בטון מרחם.
"עד כמה אתה קרוב אליה?" שאלה אמא.
"לא יודע... למה?"
"אולי תוכל לשלם עליה פעם אחת על מסיבה או משהו. יודע מה? יש לי רעיון אחר. בגלל שאתה במועצת הנוער, אתה מקבל כרטיסים לכל האירועים בחינם, נכון? תציע לה להצטרף למועצת הנוער וככה גם היא תוכל לקבל את הדברים האלה בחינם, וכך תוכל לבוא"
"וואלה? לא חשבתי על זה... אחלה רעיון, תודה!"
ביום למחרת הייתי נרגש לספר לקטיה את הרעיון של להצטרף למועצת הנוער. הבעיה היחידה הייתה שהיא לא הגיעה לבית הספר.
"איפה את?" סימסתי לה.
היא לא ענתה.
"שמעת מקטיה משהו?" שירה שאלה אותי בהפסקה.
"לא, היא לא עונה לי", משכתי בכתפי.
התקשרתי אליה הביתה ישר כשחזרתי מהלימודים.
"שלום, קטיה נמצאת?" שאלתי.
"קטיה כבר לא גרה בבית זה", ענה איש במבטא רוסי כבד.
"איפה אוכל למצוא אותה?"
והאיש ניתק את הטלפון. התחלתי לדאוג. התקשרתי לשירה, אולי היא יודעת משהו. גם היא לא ראתה אותה מאתמול אחרי הלימודים. אולי נעמה יודעת?
"היי, מה נשמע?" שאלתי אותה.
"אחלה מה איתך?" היא ענתה לי.
"יופי... תגידי, ראית את קטיה מאתמול אחרי בית הספר?"
"לא... למה?" היא הייתה נשמעת מופתעת שבכלל שאלתי אותה.
"סתם... לא משנה. אם תדעי משהו ישר תודיעי לי, טוב?"
"כן, בטח", היא אמרה וניתקה את הטלפון.
'אני יכולה לבוא לישון אצלך הלילה? אני מפחדת' קיבלתי הודעה מקטיה לקראת השעה שמונה.
שאלתי את אמא אם אפשר. היא חשדה קצת בהתחלה, אבל אמרתי לה שהמצב אצלה בבית רגיש אז היא הסכימה. קטיה הגיעה לקראת השעה שמונה וחצי. היא באה עם תיק קטנטן, שבו היו שני זוגות תחתונים מברשת שיניים, והיא באה לבושה במכנס טריינינג עבה מאוד וסווטשירט. אמא הופתעה מאוד, אבל לא אמרה דבר.
"את רוצה שאכין לך לאכול?" הצעתי לה.
"אני אשמח מאוד", היא אמרה בהיסוס.
"פסטה עם רוטב עגבניות זה בסדר?"
"אפשר? באמת?" היה לה ניצוץ בעיניים.
"ברור"
הגשתי לה את הצלחת. היא אכלה את הכל כל כך מהר, כאילו... לא אכלה ימים! זה בדיוק העניין!
"אז... מה קרה?" שאלתי.
"אבא שלי העיף אותי מהבית כי לא הרווחתי מספיק כסף מהעבודה", היא אמרה בלי להרים את עיניה מהצלחת. "מתוך כעס. מתוך... לא יודעת, למען את האמת. העיקר שלהם יהיה יותר. פה אחד פחות להאכיל. אדם אחד פחות לדאוג לו".
"אני יכול לשאול אותך משהו ממש אישי?" שאלתי. קיוויתי שהיא מרגישה בנוח.
"אתה יכול לנסות". היא חייכה חיוך קטן והסתכלה עליי.
"באילו תנאים חיית? איפה ישנת? מה היית אוכלת כל יום?"
"ישנתי על מזרון קטן על הרצפה והתכסיתי במגבת. הייתי אוכלת כל יום ארוחת ערב, ביצה קשה עם פרוסת לחם, ובבוקר פרוסת לחם עם גבינה לבנה. גורשנו מרוסיה כי אבא שלי הסתבך עם האנשים הלא נכונים. אנחנו יהודים, אז למה שלא נבוא לפה?" היא אמרה.
"צודקת". כשסיימנו לאכול פיניתי את הצלחות שלנו והלכנו לחדר שלי. היא ישר הלכה להתקלח. הבאתי את המזרון הנוסף שיש לנו, מהחדר של אחותי הגדולה. היא נשכבה על המזרון. היא נאנחה ושמה את ידיה על הפנים.
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר", ניסיתי לעודד אותה. אני מרגיש יותר קרוב אליה ממקודם. אני יודע עליה יותר, היא נפתחה בפניי. היא סומכת עליי עכשיו. אני מכיר אותה באמת. אני מעריץ אותה שהיא התמודדה ככה כל השנים.
"אני באמת מודה לך על הכל. לא ציפיתי שזה יהיה המצב ו...אתה בערך הבן אדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו" היא התכסתה ועצמה עיניים. כיביתי את האור, הלכתי לצחצח שיניים ונכנסתי למיטה בעצמי. הייתי מותש. נרדמתי מיד.
בבוקר, אמא הקפיצה אותנו לבית הספר. היא תישאר בבית היום, אז היא גם תבוא לאסוף אותנו.
עד ההפסקה, הכל היה כרגיל. כולם שמחו שקטיה חזרה, ובהפסקה כשהיא באה לצאת שוב מהכיתה (אבל הפעם עם אוכל לפחות, ולא רעבה), שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא ענתה לחיוב. ניסיתי להדביק את קצב ההליכה שלה עם הקביים, אבל לא הצלחתי. חזרתי לכיתה, וראיתי שהיא הולכת לכיוון המגרשים. בפעם הקודמת זה לא נגמר טוב. אחרי כמה דקות נשמע הצלצול, והמורה נכנסה לכיתה. 'איפה את? המורה כבר כאן' סימסתי לה. השיעור המשיך, ועדיין אין זכר לקטיה. התיק שלה עדיין על הכיסא. הקלמר והספרים שלה עדיין על השולחן. לפתע, שמענו צרחות נוראיות. 'תשתקי!!!!!' קול של גבר צעק. 'אמרתי לך לשתוק!!!!!!!' הוא חזר ואמר. קול של ירייה הצטרף לזה. 'לא!!!!!' שמעתי. הפעם קול של אישה. עוד ירייה נשמעה. אחרונה לסיום. שלוש בסך הכל. כולם נצמדו לחלון כדי לראות מה קרה, אבל לא ראו דבר. היה אפשר לנחש לפי זה שהיא לא חזרה לכיתה אחרי זה.
