גדר ברזל חלודה, עם שאריות של צבע ירוק עליה, מפרידה בין חצר גדולה ועזובה לרחוב. והרחוב צר וישן הוא, צריפים ישנים עומדים ליד בתים חדשים וכביש משובש מפריד חוצה אותו לאורכו. האווירה בו היא של דורות עברו, דבר שכבר חלף ועבר מן העולם.
החצר שקטה היא, גדלים בה פרא קוץ ודרדר, בין מוט ברזל ישן וחלוד שראשו כמתגרה בשמים, לעץ שענפיו עמוסים פירות בשלים, ואף בשלים יתר על המידה - ללא יד שתקטוף אותם, והעץ בודד הוא - אין ילדים המשחקים להם בין ענפיו.
בפינה יש פיסות אשפה שהשליכו עוברי אורח, ובצד- בית אבן גדול וישן, מדיף ריח של מקום ארכאי, במיוחד עכשיו, בשעות בין ערביים בהן אני מוצא עצמי מתהלך שם, חוזר מביקור אצל סבתי שגרה במעלה הרחוב, ביקור שאמי חילצה ממני לאחר זמן רב. אני מחפש דבר-מה בתיק, ותוך כדי נעצר מול אותה גדר, מרים את מבטי וסוקר את סביבתי ואת ציור הקיר הישן שעל קיר מחסן נטוש באותה גינה.
"זה ציור אמתי," נשמע לפתע קול רועד לידי ואדם מבוגר במיוחד מתרומם מהכיסא עליו ישב, ליד בית הכנסת שהיה צמוד לגינה. "לא הרבה יודעים זאת," הוא מוסיף, מתקרב אליי, נעזר במקל הליכה, הפליפיני שלו מביט בנו ומקרב את הכיסא, אך הזקן פוטר אותו בתנועת ביטול. "אישה צדיקה," הוא אומר, מצביע במקלו על האישה שבציור, אשר עד אז לא הבחנתי בקיומה, "ידי זהב, איזה אור". הוא מוסיף.
אני מהנהן בנימוס.
הזקן מביט בעיניים מצועפות בגינה החרבה. "מקום יפה זה היה. עם עצי פרי ותרנגולות מתרוצצות בכל פינה." כך הוא אומר לי, "הנה שם, מוט הברזל – היה שובך יפה, ליונים שבאו, כשומעות את קריאתה של אותה צדקנית. ואתה," הוא שואל לפתע, מביט בי, "מה מעשיך פה, במקום שהעולם שכח?" הוא מלכסן אליי את מבטו, שעם כל הצעיפות, נותר ערני וזריז מחשבה.
"סבתא," אני עונה לו בקצרה, "בסוף הרחוב, שם." אני מצביע בחוסר עניין.
הוא מהנהן, "כן-כן, ההָרחבה," הוא אומר בביקורתיות קלה, "פעם היו פה רק פרדסים, אתה יודע." הוא ממשיך, "היינו משחקים בתוכם. לפעמים גם מבחני אומץ היו שם, בלילות. הייתי בחבורתו של אברם," הוא מוסיף בגאווה קלה, "יחד היינו מתחבאים בין עצי התפוזים וזורקים את הפרי על הנִבחן שהיה רץ משם בצרחות. עד שיום אחד החבורה של משה גילתה מה אנחנו עושים ועשתה לנו אמבוש," הוא מניד בראשו, "איי-איי, עד היום הראש עוד פועם כשאני נזכר בתפוזים שזרקו על שנינו. אדוני עסוק?" הוא שואל לפתע, ומשום שכל מה שציפה לי הייתה דירת חדר וחצי, ריקה, אמרתי שלא, אינני עסוק במיוחד. והפיליפיני צירף בשתיקה כיסא נוסף, אבל אנחנו נשארנו לעמוד.
"טוב," הוא אומר בסיפוק, "אתה יודע להקשיב, אדוני, כן, הילדים שלי..." עיניו נעשות מצועפות שוב, "אחד עסוק, השני בחיפה והשלישית בכלל טסה להודו לפני שנתיים... שכחה לחזור," הוא מנסה להתבדח, אבל זה לא מנע מאנחתו לפרוץ החוצה, לכן אני פשוט מחייך ומכניס את ידיי לכיסי, מחזיר את מבטי לציור הקיר.
הצבעים עדינים, כאילו צוירו בעיפרון. תווי פניה של האישה לא ברורים, אבל בגדיה- בגדי פעם הם, צבועים בעליזות, והתרנגולות ושאר חיות המשק מתגודדות סביבה, כמה יונים יושבות על השובך אחת בדיוק פורשת כנפיה לעוף.
"השובך עצמו כבר נפל מזמן," אומר הזקן, מבחין במבטי שנדד למוט הברזל, "רק העמוד נשאר, ומי יודע אם יישאר. ככה, תהילתם עברה חלפה לה, ומה יאמרו המבשרות של ציון כשיראו חורבה זו..." הוא מביט בעשבים השוטים שמחו לגובה בעצב, "האמונה בערה בה," הוא ממשיך, "היית רואה אותה... מאירה, הייתה רואה אותי עכשיו הייתה נוזפת בי, אומרת לי על הר גבוה עלה-לך מבשר..., כמו בישעיה... אתה מכיר את ההפטרה?" הוא שוב פעם פונה אליי בפתאומיות.
אני מניד בראשי לשלילה, זמן רב עבר מאז ביקרתי בבית כנסת.
"נחמו-נחמו עמי?" הוא מנסה את מזלו שנית, ואני, שנית, מניד בראשי לשלילה. "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה" הוא מצטט בניגון ערב, "כן... בוודאי הייתה אומרת לי: 'שמואל, חורבות אלו – חורבות סתם הן, חורבות ירושלים- התפלל עליהן', ואז הייתה אומרת לי 'מה נאוו על ההרים רגליי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב...' זה בהמשך אותו ישעיה, מכיר?" ושוב אני מניד בראשי. "גם לא? אמור לי, אדוני, תורה – יודע אתה?" הוא שואל, כמעט במפגיע.
"יודע קצת," אני אומר, מושך בכתפיי בתנועה לא מחייבת, "בראשית ברא אלוקים, ודוד ושלמה..."
"כן-כן, בסיס טוב, אדוני אדם טוב... " הוא אומר, ואז משתתק ואני והוא חוזרים להסתכל בחצר הישנה, אשר צללי השקיעה ובין הערביים כמו שיחקו במראה עינינו. יוצרים דמויות בפינות אשר לא היו קיימות מעולם. שרפרף עץ ירוק ומתקלף עומד מתחת לעץ, רגלו שבורה, כמה ציפורים מתחבאות בין ענפי העץ, מצייצות תפילת ערבית.
"הייתה יושבת כל שבת על ספסל עץ רחב", אומר הזקן, "ירוק כמו זה," הוא מניד בראשו לעבר אותו שרפרף מתקלף, "הייתה יושבת כמו מלכה בהיכלה, וכל הנכדים והנינים היו באים לבקר... הייתה לוקחת יין שנשפך מגביע ההבדלה ומורחת על מצחם, 'לברכה, לברכה...' הייתה אומרת... איזו אישה," הוא מביט סביבו, כרואה דברים שרק הוא ייחל לראות, "פעם הכל היה פה פרדסים, אמרתי לך?" אני מהנהן קלות, כן, אמר.
"כן-כן, פרדסים על גבי פרדסים," הוא ממשיך, "אני ואברם- היינו הולכים לשם בלילות, מפחידים את הנִבחנים, גם את זה אמרתי לך?" אמרתי לו שכן, אמר, וגם סיפר על התפוזים.
"התפוזים! "הוא צוהל, "היום כבר אין תפוזים כאלה, איזה ריח משכר... לא היית יכול להאמין, זה היה בושם לשבת. פירות שהשתבחה בהן ארץ ישראל. וגודלם... כזה גדול," הוא פורש את כפות ידיו הרועדות, "עבדתי בפרדס אחר כך, והייתי מביא לה מהתפוזים, תמיד הייתה מברכת אותי. 'ישתבח שמך, שמואל, פירות אלו חמדת הארץ, מי ייתן ותאריך ימים ושנים רבות ומאושרות.' והנה, כדבריה, הארכתי ימים עד מאוד, אבל חורבות אלו, צר לי על חורבות אלו... ועל אותה אישה צדקת."
הפיליפיני מתקרב לעברו ורומז לו בשקט על השעה, כשהוא מצביע על השמיים שכבר החלו להתכסות כוכבים. האיש הזקן מתנער משרעפיו, נפרד ממני בכך שהוא אוחז בידי שעה ארוכה ואז מביט בגינה ועוזב באיטיות את המקום.
אני מביט אחריו, מהורהר, ואז מתנער על ידי צלצול הנייד שלי, "שלום." אני עונה ובו בזמן מתרחק מהגינה, "עד תל אביב? לא, לא נראה לי היום... אה, פתחו את הבר מחדש...?" אני חוצה את הכביש ומתרחק מהמקום, נכנס לאחד הרחובות החדשים בעיר, אל הדירה בת החדר וחצי ששכרתי לפני כשנה, "לא, בדיוק חזרתי... כן, קצת התעכבתי... בסדר, אז תבוא לאסוף אותי עוד חצי שעה? כן... מצוין. להתראות, עמרי."
שבת.
האוטו של עמרי במוסך, ככה שמצאתי עצמי יושב מרבית הזמן בבית, לא ממש עושה משהו עם עצמי, סטודנט בחופשת הסמסטר שלו. בסופו של דבר, כשאני מבין שכל טוב לא ייצא מבהייה ממושכת במסך המרצד בין הערוצים, אני לוקח את המפתחות ויוצא, בעיקר כדי לחלץ עצמות ופחות כדי לנשום אוויר צח.
הרחוב שקט יחסית, מכונית מזדמנת חולפת לדרכה, בזמן שאני מנהל כמה שיחות טלפון אקראיות, עם השותף שלי לעבודת ההגשה לחודש הבא, עם החָברה שכרגע בחו"ל עם המשפחה, עם עמרי שרותח מכעס על התשלום שהמוסך דורש ממנו ("כולם גנבים במדינה הזו!") עד שבסופו של דבר אני ממצמץ כשאני שומע קולות תפילה ומרים את מבטי, מביט סביבי בפעם הראשונה, ומוצא עצמי ליד בית הכנסת הצמוד לאותה גינה עזובה.
"הלו? אתה פה?" אני מתנער כשעמרי מפסיק את שטף דיבורו הזועם. אני מתנער.
"מה? אה, כן, בטח... תקשיב, אני אצלצל אליך עוד מעט, בסדר?" אני אומר. הוא נוהם משהו לא-מובן ומנתק ואני מכניס את הנייד לכיס, מביט סביבי ותוהה איך הגעתי לפה בכלל. אישה מבוגרת יושבת בפתח בית הכנסת ומאזינה מבעד לדלת החצי פתוחה, מבטינו נפגשים והיא מחייכת אליי.
"הנכד שלי עולה לתורה." היא אומרת בגאווה, בזמן שאני תוהה האם יש לי מאפיין כלשהו שגורם לאנשים קשישים לדבר אליי. אני אומר 'מזל טוב' מנומס, "הבאתי לו את העוגיות שהוא אוהב, שיחלק בבית הכנסת." אני מהנהן הנהון לא-מחייב, ואז היא מוציאה חבילה מרשרשת מהתיק שליד כסא הפלסטיק עליו ישבה, היא מביטה בי ושואלת עם אותו חיוך אם אוכל להיכנס להביא לו את זה.
עוד לפני שיש בידי שהות להשיב, היא דוחפת לידיי את החבילה, "ילד טוב, אתה..." היא אומרת, ונשענת לאחור באנחת רווחה, כאילו שאבן גדולה נפלה מליבה. אני נאנח, כן, כנראה יש לי בהחלט את אותו מאפיין.
אני נכנס בשקט לבית הכנסת, מבטים מופנים לעברי, וכמה גבות מתרוממות, אני מתנועע בחוסר נוחות תחת מבטם וממהר להתיישב במקום פנוי כלשהו, מודע לעובדה שעם חולצת הטי-שרט השחורה שלי ומכנסי הג'ינס אני נראה כמו חייזר, שלא להזכיר את ראשי החשוף.
הבחור שיושב לידי נועץ בי מבט בגבה מורמת, ואז מושך בכתפיו וחוזר לקרוא בחומש שהחזיק בידו. קול של ילד, הנכד של אותה זקנה כנראה, נשמע צלול ברחבי בית הכנסת, קורא בטעמים שלא הכרתי.
"כיפה?" אני שומע קול לוחש לידי, אני מרים את מבטי ורואה את אותו בחור מביט בי, אוחז בידו את אותן כיפות לבנות שתמיד שמים בחגים כשבאים לקידוש אצל קרובי המשפחה הדתיים שלנו. אני לוקח את הכיפה בתודה חפוזה, והוא מראה לי היכן אנחנו בחומש שהיה לידי.
אחרי שהבאתי לילד את חבילת העוגיות, חזרתי לשבת במקומי, מחכה לסיום התפילה, ופחות משאומר את מה שהיה כתוב בסידור שהבחור הביא לי, מקשיב בשקט, תוהה האם אני צריך להעביר את הנייד למצב שקט.
אני מתכנן להימלט משם במהירות כשהתפילה נגמרת, אבל האישה הזקנה עוצרת אותי בפתח, "אתה אדם טוב, בחור צעיר," היא קוראת לעברי ממקום מושבה. אמרתי לה שזה לא היה קשה במיוחד, אולם היא מביטה בי בעיניים ערמומיים, דבר שגורם לי לתהות האם היא רצתה שאכנס רק משום שלא חבשתי על ראשי כיפה.
"ככה הייתה אומרת היא תמיד, לכל אדם," היא אומרת. אני מביט בה, ושואל לפשר דבריה. היא מספרת לי שלפני שנים הייתה גרה בסמוך לבית הכנסת אישה, שלימדה אותה שבכל יהודי טמון ניצוץ, וכל ניצוץ שדולק יכול להדליק ניצוצות אחרים. "ככה הייתה אומרת." היא נאנחת, מתרוממת ממקומה כשהנכד שלה בא בחיוך מלא אור, "אוי, אוריאל! כמה שמחה גרמת לסבתא הזקנה שלך! בוא, תן לאישה המקומטת הזו נשיקה," הנכד עושה כדבריה, עדיין מחויך, ומביט בי, מסוקרן על שום בגדיי וראשי החשוף, כך הביט בי גם כשנתתי לו את העוגיות.
אני מביט בזקנה, שמסדרת את צווארנו של הנכד, ושואל אותה אם היא מדברת על האישה שלה הייתה שייכת הגינה העזובה בצמוד לבית הכנסת. היא אומרת 'הן' ונראית מופתעת, שואלת אם אני מכיר אותה. אני אומר שלא, אינני מכיר, אולם איש זקן אחד סיפר לי עליה קצת. "לא ידעתי שאנשים נוספים הכירו אותה," אני מציין.
"כולם הכירו אותה," היא מניפה את ידה בביטול, "אישה צדיקה הייתה, וגם אינטליגנטית. אני, מה אני, אני בקושי עברית יודעת, שאדע אף חשבון ואנגלית? יודע אתה אנגלית?" היא שואלת אותי לפתע. אמרתי שכן, יודע גם יודע, אמי הגיעה מאמריקה.
"אמריקה," היא אומרת, "אני מתימן באתי, ברגל," היא אומרת, "היא, היא נולדה פה, צברית הייתה, אבל ידעה ערבית, עברית, וגם יידיש. כשהייתה צעירה, האישה אצלה עבדה לימדה אותה... יידיש, חשבון, כתיבה... אישה משכילה, חכמה מאוד הייתה, חוכמת הספרים וחוכמת החיים רכשה לה... הייתה עובדת קשה ומרוויחה את לחמה, ותמיד מצאה זמן להיות גם בעלת חסד, ואיזה מאור פנים..." היא נאנחת, ואז מתרוממת, "בוא אלינו לארוחה, כל המשפחה הגיעה אליי השבת, לכבוד עליית הקטן לתורה, בוא, יש מספיק אוכל." היא אומרת, בזמן שנכדה עוזר לה עם התיק, אני מניד בראשי ומסרב בנימוס. לא, תודה, אני לא רוצה להיות לטורח. "שטויות, פָסְפוּס. בוא לשמוח עימנו."
שוב פעם מסרב אני בנועם, מניד בראשי לשלום לעבר הנכד, מאחל מזל טוב חפוז וממהר ללכת משם.
זה זמן רב לא נכנסתי לבית כנסת, למעשה, מאז קריאת התורה שלי בגיל 13.
זה זמן רב לא שמעתי קול תפילה צלולה של ילד.
החוויה, באופן משונה, לא הייתה זרה לי, אולם בכל זאת חדשה מעט, ומוזרה, לכן מיהרתי לצאת מאותו רחוב ישן, מתערב בהמון שמילא את הרחוב הראשי עכשיו, לאחר סיום התפילה בבתי הכנסיות השונים.
שבוע עבר, ואני מוצא את עצמי יוצא שוב פעם בשבת הבאה להליכה ארעית, עם נייד על מצב שקט. תוהה האם שוב פעם אקבל שיחת נזיפה על כך שאינני מרבה לבקר את סבתי, אולם היא כבר זקנה, קשישה מופלגת, בקושי זוכרת אותי.
אישה וילדה צעירה הולכות בצד אותה גינה עזובה ואז נעצרות, ומביטות בה בדממה. אני ממהר להגיע אליהן, "היא הייתה פעם מלאת תרנגולות, אתן יודעות." אני פולט ללא מחשבה על מעשיי, "כן-כן, והאישה הזו שבציור, זו האישה שהייתה גרה פה," אני ממשיך במהירות, כדי שלא יברחו למראה העלם המלהג כמטורף, "אינני יודע את שמה או מה קרה לה, אבל הרבה מכירים אותה...".
הרבה, כן, שלשום עברתי ליד המסעדה שממקוממת מתחת לאותו בית ישן, נפגשתי עם השותף שלי לעבודה, שאלתי את בעל המסעדה המבוגר עליה, אפילו הוא הכיר אותה בעבר. אבל את שמה - לא הזכיר.
הזכיר את האוכל, הזכיר שתמיד הייתה אומרת לו 'שים לילדה חמאה בדייסה!' הזכיר שהייתה עושה סָמְנֶה, חילבה וחמאה יחד, הזכיר שהייתה מכינה את הקפה הטוב ביותר, בכוסות ענקיות, על בסיס חלב "שהורתח על פתילייה ישנה" כדבריו. הזכיר אוכל.
אבל את שמה – לא הזכיר.
הילדה מביטה בי בסקרנות, והאישה – עיניה מתמלאות בדוק של דמעות.
"כולם הכירו את סבתא," היא אומרת בשקט. סבתא? "היא הייתה הסבתא הגדולה, אמא של אמא שלי..." היא מביטה בגינה העזובה, "היה לה תפוח-פלסטיק כזה, של ראש השנה, גדול, שחלקו העליון נפתח. תמיד היו שם סוכריות, לנכדים, לנינים... היא נפטרה לפני כמה שנים." היא מוסיפה בשקט, הילדה עדיין נועצת בי מבטים מעיניים חומות וגדולות, "בסוכות. בלילה. מיתת-נשיקה איך שאומרים." היא נאנחת, ואז מביטה בי, "ומה הקשר של אדוני אליה?"
אני מגמגם משהו על האיש הזקן, והאישה הזקנה ובעל המסעדה... היא מקשיבה בריכוז. מהנהנת לפעמים, מחייכת מפעם לפעם. אנשים מתחילים לצאת מבית הכנסת, ריח מתוק באוויר, צאת שבת.
"טוב לדעת שגם עכשיו אנשים זוכרים את סבתא תמר." אומרת האישה בשקט, נפרדת ממני לשלום בחום ומתחילה ללכת לכיוון בית הכנסת.
"תמר?" אני מוצא את עצמי שואל. "קראו לה תמר?"
"לא," אומרת הילדה בעלת העיניים החומות, "סבתא תמר."
אני מביט אחריהן, מתרחקות, בדממה. ואז מסתובב וממשיך ללכת במעלה הרחוב, לכיוון ביתה של סבתי.
