"עשית החלטה נכונה" אמר יואב. "תאמין לי, איילה שווה את זה". "נכון, אבל אני מרגיש לא נוח עם זה, מה אלון מרגיש עכשיו? מה הוא חושב? הוא בטח בוכה עכשיו, בוכה על כך שאפילו את החבר היחיד שלו הוא איבד..."
זה קרה לפני שבועיים. אותם שבועיים אחרונים של החופש הגדול לפני שעולים לכיתה ז'. התחיל לשחזר רועי. אותם ימים היו ימי קיץ חמים, במיוחד בעיר שבה אנו גרים, אשקלון. היינו נוהגים בימים אלו להישאר במזגן בבית, או מדי פעם ללכת לים או לבריכה. ברוב ימי החופש הייתי עם חברי הטוב ביותר, אלון. פעם אני באתי אליו ולפעמים גם הוא בא אליי. אלון היה צייר מדהים, וכל החדר שלו היה מקושט בציוריו הצבעוניים והססגוניים. היה לו קלסר ענק עם כל הציורים שלו. הציורים שלו היו חשובים לו מאוד והוא לקח את הקלסר לכל מקום איתו. אני מאוד אהבתי את הציורים שלו ומדי פעם ביקשתי שיצייר לי ציור. אלון אהב גם מאוד לאכול. ובעקבות כך היה מאוד שמן. אני לעומתו היה יחסית רזה וגם יפה במראי. עד אותו היום,השוני הזה לא הרס לנו את החברות הטובה. עד שהגיע אותו יום בקיץ, 10 ימים לפני כיתה ז'. לא אשכח את אותו היום. היה זה יום קיצי ביותר והטמפרטורה בחוץ הייתה כ-37 מעלות צלזיוס.
אלון היה אצלי בבית, שיחקנו בשש-בש. אחרי שהפסדתי כמעט את כל הפעמים, כבר התחיל להיות משעמם. הלכנו למחשב, ונכנסנו לפייסבוק שלי. אני מאוד אהבתי את הפייסבוק, הייתי נמצא בו כל יום לפחות שעתיים. לאלון גם היה פייסבוק, אבל הוא לא היה נכנס אליו הרבה. הוא היה תמיד שקוע בציורים שלו. ראיתי שיש לי הרבה הודעות, (הכוונה למכתבים בפייסבוק) ונכנסתי לרגע רק לבדוק. ראיתי שיש שם הזמנה מאיילה. בהזמנה היה כתוב כך:
"היי רועי, מ'מצב? ? היום קבענו כל הכיתה. כלומר, כמעט כל הכיתה.
בבריכה הגדולה שברחוב "נרקיסים 14" בשעה 12:00.
אהה.. ואל תשכח להביא עוד קצת כסף לארטיקים וכאלה..
אז, אני ממש אשמח אם תבוא.
באהבה גדולה =)(לבבות...)
איילה."
גם אלון ראה את המכתב. אלון שאל: "אז אתה הולך? זה בסדר.. גם ככה נראה לי שאני צריך ללכת הביתה, כי שכחתי להודיע לאמא שלי שאני אצלך." ענה בחשש.
אמרתי: "מה, באמת חשבת שאני אשאיר אותך לבד?",חיוך עלה על פניו של אלון. "בוא תבוא איתי!".
"אבל היא הזמינה אותך! לא אותי. חוץ מזה אני לא אוהב כל-כך בריכות, אני בקושי יודע לשחות" אמר. "נו... אל תהיה כזה, אני לא מכיר ביקום הזה אדם אחד שלא אוהב ללכת לבריכה מדי פעם. המים נעימים, השמש מלטפת, וכל החברים יהיו שם!" אמרתי בהתרגשות. "אתה יודע מה? אני אשלם עלייך!, עליי!" המשכתי.
"תראה.." אמר אלון. זה לא קשור למה שאמרת, אני פשוט חושש מהחבר'ה שם... הם לא כך-כך אוהבים אותי, ואני קצת פוחד שהם יצחקו עליי".
"עליך?! מה כבר יש להם לצחוק עליך? אל תדאג, יהיה בסדר, אני אהיה איתך". המשפט הזה של "אני איתך" הרגיע אותו כנראה ,והוא הסכים אך עדיין בחשש גדול...
לאחר ההתארגנות לבריכה, יצאנו מהבית. אלון לקח איתו את קלסר הציורים שלו, כמו תמיד. לכל מקום. בדרך סיפרתי לו על איילה: "איילה ואני חברים כבר שבוע, אני כל-כך אוהב אותה. היא כל-כך יפה... איילה היא הילדה הכי מקובלת בכיתה, יש לה מלא חברות, ואותי. איילה ואני מאוד אוהבים אחד את השני. חוץ ממני היו לה כבר 4 חברים. בקיצור, הרבה רוצים אותה." ואז הגענו לבריכה הגדולה שברחוב "נרקיסים 14" והשעה הייתה 12:15, "קצת איחרנו", אמרתי. ראינו את רוב ילדי הכיתה שם. ראינו את שירלי, ירדן, מיכל, נועם, רון, שלו, את יואב ומיכאל. על פניי עלה חיוך, אך לאלון... אלון היה מבוייש, ניסה להתחבא מכולם, להתרחק. איילה הביטה בי מבט נוקב, מבט מוזר, כאילו משהו לא בסדר. אמרתי שלום לכולם בשמחה. אלון עמד בצד וקיווה לטוב. ירדן שאלה אותי: "תגיד, מי זה הגוש הגדול הזה שנמצא לידך? הוא קשור אלייך?".
"מה.. מי? אלון? אלון הוא חבר טוב שלי, הבאתי אותו לכאן" אמרתי.
מיכל הצביעה לכיוון אלון ושאלה בהתרסה: "תגיד, אתה... יש לך פה? אתה יודע לדבר? ?"
"הוא סתם קצת מתבייש, נכון אלון?..אל תדאגו, עוד מעט תתחילו להתחבר אליו. הוא ממש נחמד" אמרתי.
"טוב נו... מה אתם ככה? יאללה!! בואו נלך לבריכה, כבר מתחיל להיות חם.." אמר יואב. כולם התחילו להיכנס לבריכה, חוץ מאלון. "מה, אתה לא בא? עד שהצלחתי לשכנע אותך! נו.. יהיה כיף!" אמרתי.
"אני מעדיף להישאר כאן, אתה תהנה לך בבריכה.." אמר אלון.
"בטוח?" שאלתי. "כן" אמר אלון בתחושה שמשהו לא טוב עומד לקרות.
מיכאל התחיל לשאול אותי: "תגיד אתה באמת חבר שלו? של השמן הזה? זה לא פאדיחה? אתה יודע..". הצטרפו עוד כמה ואמרו בלגלוג: "הוא בטח אוכל 7 ארוחות ביום! חח.." "למה הבאת אותו?! כדי שיאכל המבורגר?", כולם התחילו לצחוק. היה לי קצת לא נעים בשביל אלון, אבל לא ידעתי מה לעשות, ואז הגיעה איילה. או... אילה. היא הביטה בי ואמרה: "אני ממש לא חשבתי שאתה כזה... מסתובב עם כאלה ילדים שמנים, דוחים... אלה חברים שלך?! תראה, אני באמת אוהבת אותך, אבל אתה קצת מביך אותי עם החברים שלך! עכשיו כולם צוחקים עליי שהחבר שלי מסתובב עם שמנים. אתה חייב להפסיק עם זה." אמרה בעצבנות. הרבה מחשבות עברו עליי באותו הרגע. עם מי ללכת? עם אלון או עם איילה? לא הייתה לי תשובה ברורה, רק ידעתי שאני אוהב את איילה.
לאחר הרבה שחייה, מים וחברים, הסתכלתי לעבר אלון. הוא צייר לו בקלסר הציורים שלו. את זה גם ראו שאר הילדים. "תגידו?" שאלה איילה. "רוצים לגנוב לשמן את הציורים? אוהו... זה הולך להיות כל-כך משעשע! חח...". באותו הרגע הייתי בהלם. לא ידעתי מה לעשות. אני ידעתי כמה הציורים היו חשובים לאלון, הם היו החיים שלו ופשוט עמדתי בצד ושתקתי. הם לקחו את הציורים מידו, והתחילו לשחק איתם במסירות. "רוצה את הציור המכוער שלך חזרה?" שאלה איילה את אלון. "לא תקבל!!" כולם צחקו. אלון בכה, רצה לברוח, אבל לברוח עם הציורים שלו. אני, עמדתי בצד, ושתקתי. ראיתי אותם מתעללים בו, ושתקתי. אין דבר גרוע יותר שחבר יכול לעשות- לעמוד בצד ופשוט לא לעשות כלום, אבל הייתי משותק.פחדתי לאבד את איילה..
לפתע עלה להם רעיון, רעיון זדוני רעיון מרושע שאותו לא אשכח. זה היה הלחץ החברתי הפחד שגם לי ילעגו, שגם אני אהפוך למושפל כמו אלון. איילה הציעה לי כך: "אם אתה באמת רוצה להוכיח שאתה חבר טוב שלי, בוא נראה אם אתה מוכן לקחת את הציורים ולזרוק אותם לבריכה". שתקתי, פשוט שתקתי, לא ידעתי מה לעשות המחשבות התרוצצו במוחי.... מאחוריי ומלפניי צועקים ילדים: "בוא נראה אם אתה גבר!". ובצד, עומד לו אלון. בוכה, מתפלל שאני אחוס על הדפים המסכנים שרוצים לחזור לידיו. לקחתי את הדפים, החזקתי אותם, שמעתי אותם אומרים לי: "לא!!! אנחנו רוצים לחיות! אלון אוהב אותנו! אל תעשה את זה!"... לקחתי אותם, עצמתי עיניים ופשוט שחררתי אותם מיידי...הם נשרו אט אט לתוך הבריכה. אלון פרץ בבכי, התחיל לברוח. ואני ידעתי שמה שעשיתי היה נורא. אבל הייתי חייב בשביל איילה. איילה עודדה אותי שעשיתי את המעשה הנכון, אך בתוכי ידעתי שזה לא.
את אלון לא פגשתי יותר לעולם. הוא כנראה עכשיו לא רוצה לצאת מהבית. בוכה, לבד, ואני יודע שאני לא אשכח את אותו היום. את אותו היום שנפלתי קורבן, ללחץ החברתי...
