באותו בוקר התעורר אהרון ליפשיץ בטלטלה פתאומית בהרגשה שהשעה מאוחרת מאד. רגע עוד שכב בעיניים עצומות למחצה, קשוב לשקט הלא רגיל, אך כשהבחין בעוצמת קרני השמש המסתננות דרך התריסים, הדחיפות שחש בעת יקיצתו שבה ואחזה בו: השעה הייתה מאוחרת בהרבה מהשעה בה נהג להתחיל את שגרת יומו.
רגיל היה להתעורר כאשר כלבו קפץ על מיטתו מדי בוקר אך עתה לא היה הכלב בחדר, והשינוי בשגרה גרם לאהרון לאי שקט. הוא קם באחת מן המיטה והביט דרך חרכי התריס, ולתדהמתו הבחין בדמות נטועה ללא תנועה באמצע החצר. מחשבתו הראשונה הייתה קשורה לא בדמות הזרה, שקוויה היטשטשו באור השמש החד שהאיר מאחוריה, אלא בשאלה מדוע הכלב שאמור היה לשמור על החצר לא נבח.
בעודו בוחן את החצר בעיניים מצומצמות בחיפוש אחרי כלבו זכר סיפור שקרא בילדותו בו פתר החוקר האגדי שרלוק הולמס תעלומה בגלל כלב שלא נבח באמצע הלילה. כל אותה עת ניצבה לה הדמות ללא קול באמצע החצר. בעודו תוהה על כך שם לב לכתם כהה שרוע ללא תנועה בפאתי החצר והוא נחרד: האם זה כלבו?
הוא משך על גופו מכנסיים קצרים וגופיה ויצא יחף אל החצר. כשהוא מצל על עיניו בכף ידו התקרב אל הדמות שמשום מה נראתה לו כמרחפת בגובה לא רב מעל הקרקע. הוא שם לב לכך שככל שהתקרב נסוגה הדמות לאחור, כאילו כדי לשמור ממנו מרחק, וכיוון שחשד שחושיו מתעתעים בו, עצר מלכת ובחן את הצורה שלפניו בצמצום עיניים. לא היה בכך ספק, הדמות – גודלה כגודל ילד בן עשר, ריחפה במרחק כ-20 מטרים לפניו ובגובה כעשרים סנטימטר מעל לקרקע.
אהרון סבר לרגע שמישהו מהתל בו, אולי תלו ילדים חולצה ישנה על דחליל והביאוהו לחצרו ועתה מתבוננים בו בני המושב ממחבואם ומתאפקים שלא לצחוק, אלא שלדמות המרחפת לפניו באפס קול הייתה ממשות מאיימת שמחתה מלבו כל הרגשה שמדובר במעשה משובה. התמונה ששידרו עיניו למוחו לא התקשרה לצורה מוכרת: לעצם התלוי לפניו באוויר לא היו ראש או פנים, ובאמצע הגוף הגלילי שבהק בצבע מתכתי עמום ניכרו זרועות שכמותן ראה פעם בתמונה של רובוט כלשהו.
הוא תהה האם הוא מסתכל בחייזר שנקלע לחצרו ועתה הוא מייצג לגליל המוזר את שאר תושבי כדור הארץ. הוא כחכח בגרונו ושקל מה עליו לומר. בעודו מתלבט לבש לפתע חלקו העליון של גליל המתכת צורת פנים מוכרות ואהרון נוכח שהוא מתבונן בהשתקפותן של פניו שלו, אלא שלא עיניו היו אלו שהתבוננו בו אלא זוג עיניים ריקות בהן לא ניכרה צורת אישונים.
בעוד הוא מחפש אחר מילים בגרונו שיבש הבחין לפתע בתנועה במרחק לא גדול מאחורי הדמות. "בלומה!" חשב בבהלה כשהכיר את מתאר גופה וזיהה את כובד צעדיה, "מה עושה כאן בלומה?" הדבר לא התיישב לו: עוד זכור היה לו מסע הלווייתה של בלומה לפני מספר שנים, בני המשפחה צועדים אחרי הגופה המכוסה תכריכים אל בית הקברות הקטן שבפאתי המושב, מלווים בקומץ אנשי אדמה פוסעים בשתיקה בצעדים עייפים, קולו הצרוד של החזן... ובכל זאת לא ניתן היה לטעות בצורת גופה הכפוף של בלומה ובגרירת רגליה הנעולות במגפי הרפת הגדולים ממידתה.
גליל המתכת המרחף לפניו כמו הבחין בתשומת ליבו שהוסטה, אולי חש ברטט צעדיה הכבדים או בקולות המגפיים, וסב לעברה. אברהם ראה באימה כיצד זרועות המתכת מתרוממות ומורות באלומת אור אדומה צרה על מרכז גופה של בלומה בעוד היא ממשיכה להתקרב מבלי להבחין בסכנה המרחפת, תרתי משמע, ממש לפניה, ובאותה שנייה ממש נשמע קול צהלה רמה ורעש פרסות ונחמה, אתונו הלבנה המשוגעת של ניסן הזקן הופיעה באמצע החצר ובעטה בכוח ברגליה האחוריות בצידו של גליל המתכת שהוטח בקרקע והתרסק בשלל ניצוצות ופיצוצים רמים...
אהרון ליפשיץ התעורר בטלטלה פתאומית בהרגשה שהשעה מאוחרת מאד. רגע עוד שכב בעיניים עצומות למחצה וניסה לאחוז בזנבו של החלום המעורפל שחמק ממנו יחד עם קורי השינה, ואז הבחין באור השמש העז שהסתנן דרך התריסים והבהלה שחש בעת יקיצתו שבה ואחזה בו: מדי בוקר התעורר עם זריחת החמה ועתה עמד הבוקר בעיצומו. כלבו שבדרך כלל קפץ למיטתו מדי בוקר לא הופיע, והשקט הלא רגיל גרם לו אי נוחות.
הוא קם באחת מן המיטה ובחן את החצר דרך חרכי התריס בעיניים מצומצמות: נקודת הצל בה רגיל היה כלבו לרבוץ הייתה שוממה. הוא נזכר בסיפור שקרא בילדותו בו פתר החוקר האגדי שרלוק הולמס תעלומה בגלל כלב שלא נבח. הוא פסע לחדר השירותים ופתח את זרם המים החמים במקלחת. לאחר שהתקלח וצחצח את שיניו הקציף קצף גילוח על לחייו והחל להתגלח. קול נביחות עזות גרם לו להפסיק והוא פסע אל החלון כשלחיו הימנית וסנטרו עדיין מכוסים בקצף. כלבו עמד באמצע החצר ונבח כאחוז תזזית על אתונו הלבנה המשוגעת של ניסן הזקן שעמדה במרכז החצר ולעסה בנחת את אחת מהחולצות שהיו תלויות ליבוש על חבל שנמתח בין שני עצים מאובקים.
כשהוא מתבונן במחזה שלפניו נזכר לפתע אהרון בחלומו. הוא יצא לחצר ובדחיפות וגרירות סילק את האתון אל הרחוב הריק בעודה לועסת את שיירי החולצה. למזלו, למרות ששמה יצא לפניה כפגע רע הנוהג לנשוך או לבעוט ללא אזהרה, היא הייתה מרוכזת בלעיסה ולא התנגדה למאמציו. הוא חזר לחצר והגיף את השער מאחוריו. כלום לא סגר את השער אתמול, ניסה להיזכר.
בעודו מגלגל במוחו במה שזכר מחלומו חזר להשלים את מלאכת הגילוח. מדוע הופיעה בלומה בחלומו, תהה. אולי התקשרה דמותה לנסיעה שלו אתמול לעיר, לפגישה השבועית עם רותי, בתה של בלומה, אשתו לשעבר. בזמן שהעביר את סכין הגילוח על לחיו הרהר בכך ששוב נכשל בניסיון לפייס את רותי, ולאחר מכן, בדכדוכו, לא היה סבלן וחביב כפי שרצה להיות בזמן שבילה עם שני ילדיו. הפגישה עימם לא ארכה זמן רב, הוא לקח אותם לראות סרט תפל ולאחר שאכלו גלידה הסתיימו במהירות נושאי השיחה. להם היו שיעורים להכין והוא לא הפסיק לחשוב על כך שרותי לא הראתה כל עניין לשוב אליו ועל בדידות הנסיעה הארוכה שציפתה לו בדרך חזרה למושב. הוא החזיר את הילדים לביתם החדש מוקדם מהמתוכנן ועישן בשתיקה סיגריה אחר סיגריה בזמן שנהג בדרך החשוכה לביתו.
לאחר שסיים להתגלח שטף את פניו נכנס למטבח. נעמי, אחותה הצעירה של גרושתו, ישבה ליד השולחן ועיינה בעיתון הבוקר, בידה האחת כוס קפה שחור ובשנייה סיגריה דולקת. היא נשאה אליו את עיניה. "שוב הופיעה לי האימא שלך בחלום", אמר לה. "כן?" שאלה נעמי, "ומה היא עשתה לך הפעם?" "כלום, היא חזרה מהרפת" ענה אהרון. הוא החליט להימנע מתיאור שאר האירועים שזכר מחלומו. הוא היה בטוח שהפירוש שתיתן לגליל המתכת המרחף שכמעט והכחיד את בלומה לא יהיה מחמיא במיוחד.
נעמי הביטה בו בספקנות מבעד לעשן הסיגריה. "למה אתה תמיד גורר את אימא שלי לריבים שיש לך עם רותי?" שאלה, "למה שסוף סוף לא תיתן לה לנוח בשלום על משכבה?"
אהרון לא ענה. הוא שפת את הקומקום על האש. "מתי תקנה כבר קומקום חשמלי?" שאלה נעמי. שוב עצר בעצמו מלענות לה. הוא תהה אם קוצר הרוח שחש כלפיה נבע מתחושת האשמה שלו על כך שבעוד שהוא מנסה להשיב על כנם את נישואיו לרותי, מבלה אחותה הצעירה את הלילות במיטתו. רגש של בושה אחז בו.
"שוב אתה באחד ממצבי הרוח שלך?" שאלה נעמי. "כל פעם שאתה חוזר מביקור אצל רותי אתה שותק במשך ימים שלמים. הגיע הזמן שתוותר על החלום שהיא תחזור אליך. מה יש לה לחפש אצלך? מה יש לה לחפש במקום הזה בכלל? גם לי נמאס כבר ממך ומהשתיקות שלך ומהסיוטים שלך ומהחור הזה, גם אני קמה ומסתלקת מכל החרא הזה!" היא דחפה לאחור את כסאה שנפל לאחור וקמה.
מבלי לחשוב הסתובב אהרון ופגע בצד ראשה בידו האוחזת בקומקום. תוך שהיא נופלת, ניתז ראשה לאחור ונחבט בקול לח, מחליא, בקצהו של משטח השיש. היא צנחה לרצפה ושלולית של דם כהה החלה להתפשט מתחת לראשה עוד לפני שהקומקום נשמט מידו, לפני שפיו נפער בזעקה, לפני שמעיו התכווצו והוא הקיא את תוכן קיבתו הריקה...
אהרון ליפשיץ התעורר בטלטלה פתאומית בהרגשה שהשעה מאוחרת מאד. רגע עוד שכב בעיניים עצומות למחצה וניסה לאחוז בקרעיו של החלום שחמק ממנו יחד עם קורי השינה, ואז הבחין באור העז המסתנן דרך התריסים והבהלה שחש בעת יקיצתו שבה ואחזה בו: השעה הייתה מאוחרת בהרבה מהשעה בה היה רגיל להתחיל את שגרת יומו. הוא קם באחת מן המיטה והביט דרך חרכי התריס. החצר הייתה שקטה באופן לא רגיל. הוא בחן את משטח הדשא המקריח בעיניים מצומצמות: נקודת הצל בה רגיל היה הכלב לרבוץ הייתה שוממה. הוא נזכר בסיפור שקרא בילדותו בו פתר החוקר האגדי שרלוק הולמס תעלומה בגלל כלב שלא נבח.
הוא הביט במיטה הסתורה. אשתו, רותי, עדיין ישנה, ראשה מונח על הכר ופיה פעור מעט, נושמת נשימות רגועות. הוא פסע לחדר השירותים ופתח את זרם המים החמים במקלחת. לאחר שהתקלח וצחצח את שיניו הקציף קצף גילוח על לחייו והחל להתגלח. קול נביחות עזות גרם לו להפסיק והוא פסע אל החלון כשלחיו הימנית וסנטרו עדיין מכוסים בקצף.
כלבו עמד ונבח כאחוז תזזית על אתונו המשוגעת של ניסן הזקן שעמדה ולעסה אניצי דשא במרכז החצר. למרות בקשותיו החוזרות ונישנות, שוב השאיר אחד הילדים את השער פתוח, חשב בכעס. כבר מזמן גילה שאין טעם לדבר עם ניסן שכנו שסירב בתוקף לקשור את הפרדה שלו בחצרו ואיפשר לה לנדוד בין חצרות המשקים השכנים כאוות נפשה. "הוא והפרדה העקשנית שלו מתאימים זה לזו", חשב אהרון.
כשהוא מתבונן במחזה שלפניו נזכר לפתע בחלומו. הוא יצא לחצר ובדחיפות וגרירות סילק את האתון אל הרחוב הריק, נזהר שלא לחשוף את עצמו לנשיכה או בעיטה מאחת מפרסותיה. בעודו מגלגל במוחו מה שזכר מחלומו חזר לחצר והגיף את השער מאחוריו. הוא חזר להשלים את מלאכת הגילוח וכשסיים שטף את פניו ונכנס למטבח. על משטח השיש ליד הכיור עמדו שתי הצלחות והכוסות הריקות שהשאירו הילדים לפני שיצאו לבית הספר.
הוא שפת את הקומקום על האש. באמת הגיע הזמן שרותי והוא יפטרו מהשריד ההיסטורי הזה ויקנו קומקום חשמלי, חשב לעצמו בפיזור נפש. שוב אחזה בו הרגשת הדחיפות ולאחר ששתה כוס קפה שחור חזר לחדר השינה, התלבש במהירות, אסף את מפתחות המכונית ויצא מהבית. בדרכו לחנייה הרים מהמפתן את עיתון הבוקר המגולגל ומבלי להציץ בכותרות השליכו לפח האשפה.
מיד בצאתו מהמושב הבחין בכך שהתנועה בכביש עמוסה מהרגיל וליבו צנח. דווקא היום איחר לקום, ועתה ידע שהוא עתיד לאחר לפגישה החשובה שנקבעה לו לפני למעלה משישה שבועות – פגישה שקיווה שתשנה את עתידו, פגישה שאם תצלח תחלץ אותו מהמושב הנידח ותביא לו ולמשפחתו רווחה כלכלית, הזדמנות שאולי לא תחזור.
הוא השתלב בתנועה האיטית ונהג בקוצר רוח, ובהזדמנות הראשונה שיכול היה יצא לעקיפה של המכונית שלפניו, ולאחר מכן ביצע עקיפה נועזת נוספת. הוא חלף על פני מכונית אחת, שנייה ושלישית, ורק באיחור הבחין במשאית הכבדה המתקרבת מולו במהירות מדהימה, מהר מכפי שחשב שרכב גדול כל כך מסוגל לנוע, מהר מכדי שיספיק לחזור לנתיב שלו, מהר מאשר ניתן יהיה לחמוק מפגיעה...
אהרון ליפשיץ התעורר בטלטלה פתאומית בהרגשה שהשעה מאוחרת מאד. רגע עוד שכב בעיניים עצומות למחצה, ליבו הולם בחוזקה והוא שטוף בזיעה, וניסה לאחוז בזנבו של הסיוט שהיטשטש במהירות, אך אור השמש העז שהסתנן דרך חרכי התריס דקר את עיניו דרך העפעפיים השמוטים והוא הבין שאיחר להתעורר.
הוא קם באחת מן המיטה והביט מבעד לחלון. החצר הייתה שקטה מהרגיל. הוא בחן את משטח הדשא המכוסח בקפידה בעיניים מצומצמות: הכלב שכב בנקודת הצל בה רגיל היה לרבוץ, לשונו משתלשלת מפיו וזנבו מכה בקרקע בעצלתיים. מעבר לחצר המרווחת ולגדר החיה הגזומה בדייקנות יכול היה להבחין בבתי המידות של שכניו שניצבו לאורך הרחוב השקט של שכונת מגוריו.
שברים מחלומו צפו בזיכרונו והוא תהה האם הייתה לחלום משמעות. שוב שאל את עצמו מדוע ההתקדמות המהירה במעמדו בעבודה, והשכר הגבוה שאיפשר לו מעבר מהדירה הקטנה שקנו בעיר לבית הפרטי בשכונה יוקרתית זו, מדוע לא הביאו לו אלה שלוות נפש? הוא ידע שכלפי חוץ הקרין ביטחון עצמי. התנהגותו השלווה ואופן דיבורו המתון והשקול, שלא הושפע מהנסיבות, גרמו לסובבים אותו להאמין שניחן במנהיגות טבעית ובחוסן נפשי.
כבר בילדותו נבחר כמנהיג חבורת בני גילו במושב ובהמשך התקדם במהירות בסולם הדרגות בצבא. רק הוא ידע שמתחת לחזות הבטוחה הסתתרו היסוסים וספקות ושבסתר ליבו חשש תמיד שיום אחד יקרע המסווה מעל פניו והוא יוקע כמתחזה, והמעמד החברתי והכלכלי אליו הגיע יילקח ממנו לקול לעגם של כל אלה שצפו בו בקנאה לאורך השנים. "אני חייב לדבר על כך עם מישהו", החליט , כפי שהחליט פעמים רבות בעבר. הוא ידע שלא יפנה לייעוץ מקצועי. לא רק שהשתייך לדור שבו פנייה לפסיכולוג נחשבה לסימן של חולשה, הוא היה משוכנע שצעד כזה יתגלה בסופו של דבר ושקלונו וחולשתו יחשפו ברבים.
עם מי הוא יכול לדבר על הפחדים המציקים לו? מי יקשיב לו, מי יאזין בסבלנות מבלי להפריע ומבלי לסתור את דבריו, בלי ללעוג לו או לנסות לשכנע אותו שהוא ממציא לעצמו קשיים דמיוניים? תוך שהוא פוסע לחדר השירותים המרווח ופותח את זרם המים החמים במקלחת החליט שהיום יפרוק את שעל ליבו באוזני אשתו. הוא בטח בה שתשמור את סודו, והעריך את יכולתה להאזין בסבלנות, ללא הפרעות ומבלי שתמתח ביקורת או תעוץ לו עצות. פעמים רבות מצא אותה מקשיבה בריכוז שקט לסיפוריהם של בני משפחה וחברים שחלקו איתה מאורעות אישיים וכואבים. הוא תהה מדוע התאמץ כל כך עד כה להסתיר ממנה את חששותיו ופחדיו.
לאחר שהתגלח נכנס למטבח. אשתו רותי ישבה ליד השולחן, קוראת עיתון ולידה כוס ריקה למחצה של קפה שחור. "בוקר טוב", אמרה לו במאור פנים, "ההתנשמויות הכבדות והאנחות שלך מתוך שינה לא נתנו לי לישון עד מאוחר כמו שאני אוהבת לעשות בשבת בבוקר. רוצה קפה?"
