רק בטעות נחשב עקיבא לאיש מריר. אמנם הכביר פרטים על צרותיו, אמת כי אהב לטבול במדמנת המר והמכאיב אבל לולא אותם ארבע קירות בפנימית ד' שם שהה חודשים ארוכים בשל וירוס בלתי מוכר השוכן בגופו - הייתה נגלית לעולם נפשו האמיתית, רכה ומתנוצצת כחלמון של ביצה, מוכנה אל מה שהעולם יזמן לה.
אישה יש לו לעקיבא - תקווה שמה. וגם ילדים. וגם חברים. וכולם מגיעים לבקר. אלא שנדמה לו שחוט חייו נפרם מחייהם. בלון בודד באוויר. הם - במולדת הבריאים והוא - בארץ החולים.
לכאורה - הוא מהנהן, ושואל ומתעניין וכל קליפתו אומרת מעורבות. אלא שליבו – נודד, מוחו מפשפש בקרביו, בזיכרונו, מנסה לדלות עוד מידע שיאפשר לו לשחזר ולברר איך קרה שדווקא הוא – עקיבא - מי שהתחיל את דרכו כטכנאי מחשבים והפך למומחה לבינה מלאכותית בעל עתיד מזהיר והווה לא רע בכלל, איך קרה שהוא – הוא כא ן- ארבע קירות מיטה ועיתונים.
והעיתונים? כולם עוסקים בטריטוריות החדשות: המתיישבים החדשים, התקשורת עם כדור הארץ, ובית חב"ד החדש שנפתח במקום לקראת ראש השנה והחגים.
אתמול, למשל, חגית המנקה, קרן האור החגיגית שלו, הביאה לו כותרת מודגשת: "גמל בחלל" – על בעל החיים הראשון שהובא לטריטוריות, עקיבא התרגש כאילו הוא עצמו עתיד לעקור לשם ולא כאילו הוא ספון בפנימית ד', עמוק בפיג'מה, עובר שוב ושוב בדיקות אחרי וירוסים אופייניים לבני אדם, לבעלי חיים ואפילו וירוסים של צמחים. "מזל שדוממים לא צריך לבדוק" התלוצץ ד"ר לרנר.
"ד"ר לרנר" נהגה חגית להפציר - למעשה גם בשמו של עקיבא - "תן לו לטייל בחוץ. "פה הכל מיקרובים. קצת ירוק, טבע, אוויר, יתנו לו צבע ללחיים". אבל ד"ר לרנר סרב.
"ד"ר לרנר" חיננה בקולה "שילך קצת הביתה. ינוח. יטייל בחורשה. הוא יחזור לפה כמו חדש". ד"ר לרנר הניע ראשו מצד לצד ונופף בביטול "ד"ר חגית" כך, במילעיל, חייך לרנר "זה מוקדם מדי, וצריך לנקות היטב גם מתחת למיטות הסמוכות לחלון, כן?".
***
ארבעה חודשים ויומיים עברו מאז שהיה בחוץ. מאז שמאיר, הבוס, נכנס אליו אותו בוקר ושאל "עקיבא- יש לך כמה דקות לעבודה של פעם"? "הא?" שאל עקיבא - כולו שקוע במודל חדש של הרובוט מדגם "עזרא" עליו עבד.
"יש פה איזה מחשב מטורף ששלחו לי, לראות אם נוכל לעזור" אמר מאיר "אני יודע שזו לא עבודה שלנו אבל זה חשוב לי. זה ממישהו שיושב על הרבה כסף".
את ההמשך שחזר עקיבא רק בדיעבד. הוא תיקן את המחשב, משימה שבלעה את שארית כל אותו היום, חזר הביתה והתמוטט, קודח, קצף יוצא מפיו. יורק דם. שערו מתנופף. ממלמל מילים ללא הגיון, תופס את תקווה בדש בגדה ומשביע אותה שלא תסגיר אותו "להם". "להם" זאת היתה המילה.
כך, לאחר דקות ממושכות נעדרות חסד או חמלה הביאה אותו תקווה לבית החולים. זו הייתה הפעם האחרונה שראה מחלון ביתו את החורשה. ופה מה? עיניו רואות את קיר הלבנים ממול, חלונותיו פותחים את פיהם, בולעים חולים ועוד חולים.
והנה שרה, האחות הקבועה שלו, נכנסת בחיוך מתנצל עם עמדת מחשב חדשה לחדר. "אני ממש מצטערת, שוב המחשב התקלקל. הייתי צריכה שוב להוריד את הנתונים מהמחשב המרכזי ולהזין למחשב החדש".
כך אומרת. נוטלת את ידו לבדיקת לחץ דם, דוחפת אגודלה כנגד כף רגלו לשלילת בצקות, תוחבת את אצבעה לקרקעית עינו, ממששת את בטנו.
והוא, כולו מתוסכל. אם רק היו מפסיקים לראות בו בשר - בית - חולים, ורואים בו את מה שהוא, מומחה, דוקטור למחשבים. הרי ממש דגדג לו באצבעות, שהיא תצא לרגע והוא יוכל לחטט בקרביים. כמו למשל, אז, כשהיה מצונן וסבל משרשראות התעטשויות, וכאב ראש מפלח ומייסר – שרה נכנסה עם המחשב שמיד בדק חום, לחץ דם, התחיל להזין את הנתונים – ופתאום - התכווצויות של התמונה על המסך, שמונה התכווצויות ברצף. עווית של נתונים ויבבה צורמנית ודקה. כל כך רצה לקחת את המחשב בידיו, לפרק אותו, לנבור, לבדוק לפענח, למצוא למחשב תרופה. אבל שרה הייתה שם.
או למשל - קצת לפני הסיוט הנורא של קריסת המערכות שעקיבא עבר, כשהווירוס כתש והביא אותו לחוסר הכרה מושלם ל- 48 שעות. יום לפני כן נכנסה שרה עם עוד עמדת מחשב, כשפתאום המחשב הבהב, נדם, ונדרשו יומיים דמומים עד שנדלק מחדש, מפרמט את עצמו. אחחח, אם היו נותנים לו רק לגעת. אבל שרה, תמיד שרה, ותמיד בחדר.
שרה מלהגת איתו אגבית על תוכניות לחג, כשנכנס ד"ר לרנר, סקר את החדר במבטו ואמר: "נו, עקיבא, רוצה ראש של דג? גרגירי רימונים? מה אני מותח אותך, חה חה. רוצה להיות בחג בבית?"
"למה אתה מתכוון, דוקטור?" - חלמונו של עקיבא נע בתוכו.
"תראה" פתח לרנר "זאת חתיכת עבודה - אבל אנחנו יודעים לנטרל חיידקים גם מחוץ לבית החולים. תתארגן במחלקה, אמבולנס ייקח אותך הביתה, ננטרל את האמבולנס, תאכל ארוחת חג בבית, שעה, שעה וחצי - ננטרל את הבית, תחזור באמבולנס - ננטרל שוב את האמבולנס, ו-הופ - למיטה הנפלאה שלך כאן".
אין ספק - לרנר היה במצב רוח מרומם במיוחד. "אה, כמובן ישנן עלויות גבוהות לעניין, אז - זה מבצע השנה טובה שלנו שישודר לקהילה בטריטוריות החדשות" אמר ולחש על אוזנו כלוחש סוד "יש מכרז על בית חולים חדש שם, אתה יודע".
עקיבא לא ידע את נפשו מרב שמחה, הוא ילך הביתה ודמותו - לטריטוריות החדשות! ניסה להיזכר בבית. פעמון הכניסה המוכתם מדי - בדיוק רצה לטפל בו לפני שחלה. המטבח בעל הקול הנעים, המצהיר על מרכולת המקרר ומציע מתכונים, חדר השינה (מעניין איזה נוף אשתו בחרה), חדרי הילדים הגמישים (מה הם עשו איתם הפעם? לא, הוא לא יתרגז!), סוס היד שמעסה את גופו בדילוגים קלים, הישיבה ליד השולחן החגיגי בערב, עם הגזר, ראש הדג החריף בעגבניות - אחחחח... נאנח. קצת מתענוג על העתיד לבוא וקצת מכאב על כל הזמן שהוחמץ.
"תקווה" אמר לאישתו , דמותה מרצדת על הקיר בחדר הקטן "שמעת? אני בא לחג"
"אני יודעת עקיבא" אמרה "היו פה כבר אנשים לבדוק את הבית. אני שמחה שאתה בא, אבל אולי תוכל לסלק את המצלמות?"
"אל תפחדי תקווה" צחק עקיבא כשנזכר בדרך בה אשתו נוקמת בכל כתם קטן, מעטרת בקפידה כל תבשיל "כמו תמיד. הכל יצא מושלם".
***
כיצד היה אפשר לטעות ולחשוב שעקיבא הוא איש מריר? בשלושת הימים עד לערב החג הוא לא הפסיק לחייך. נפשו האמיתית, רכה ומתנוצצת כחלמון של ביצה הייתה מוכנה לכל מה שהעולם יזמן לה. שרה רק הציצה לחדר אבל לא נכנסה "עם חיוך כזה - אין מה לבדוק" אמרה לו ומיהרה עם עמדת המחשב לחולה אחר. וד"ר לרנר שרבב את ראשו "תייצג אותנו בכבוד, כן?"
ערב החג הגיע. בהילות מתוקה, עת רצון ופחד. עקיבא ישב על המיטה בחולצת כפתורים מגוהצת, אייל, טייס האמבולנס, כבר הגיע "חבריקוס, הכל בסדר?" "בסדר גזוז" צהל עקיבא "נו, חבריקוס, מתי הולכים?" שאל אייל "עוד כמה דברים קטנים" ענה עקיבא, מתוח אף הוא ואייל ירד לקפיטריה, התחשק לו לקנות קצת ריח ים.
****
איך מדבירים את הפחד הזה? את המורא מהעולם שהשתנה בחוץ, את התבוסה מפני הזמן שניתז ללא דורש? את התעלומה שמרחפת עדיין באוויר. בת בלישם , בת בלימעש, ממתינה-כולה קפריזית-לשורת מחץ –סנוקרת לספק ולאפשרויות המרובות.
ומה עושים עם הבדידות המצמיתה, המאכלת? האם יבינו אותו שם, בחוץ?
מזל שחגית נכנסה והביאה לו ממרח לימונים כבושים, פילחה שרעפיו. "דרישת שלום לתקווה" אמרה וישבה איתו להעביר את הזמן עד שד"ר לרנר יחתום על הניירות.
"שנה טובה"
שוב שרה. שרה. מטופפת לחדר עם עמדת המחשב הזריזה שרויה בבושם וטבולה בכל טוב.
"מה שלומנו?" שאלה שרה את עקיבא בפטרונית מדוברת "בא ניקח כמה מדידות לפני שאתה בורח לנו", המחשב החל למדוד חום ולחץ דם, פרופיל שומנים, מסת נוזלים בגוף, דרכי תעבורה, כשפתאום באמצע הבדיקה של הפעילות האנזימטית - קבצים שכבר נקלטו החלו להימחק ולהופיע מחדש. מסת הנוזלים השתבצה בשומנים, שמות כלי הדם שובשו, מאחורי כל ויטמין ארב אנזים.
זיעתה של שרה הפכה את עורה לעמום ומנבא רעות. "מה קורה פה?" היא לחשה, משותקת "מה קורה פה" הגבירה "מה קורה פה" פכרה אצבעות, כך, מתנודדת, הבריקה בעיניה והרעימה בקולה.
"מה - קורה - פה" חתכה חגית כנגדה את המילים דק דק בריכוז עצום "מה קורה פה" פרסה אותן לפרוסות, ערמה לערימות.
"מה קפוא פה?" צעק עקיבא "מה בהצלחה קפוא פה?"
"שקט עקיבא, אני מנסה להתרכז" קולה המרוסק של שרה קרא בכריזה לכולם: לד"ר לרנר, טכנאים, תחזוקה, אפילו לאבטחה. שיהיה. כל כך אבודה היא הרגישה באותו רגע כשעמדה וניסתה לכייל את המחשב המרצד, לוקח נתונים ומטיחם זה בזה.
חגית ניגשה לעקיבא, הניחה אצבע דקה על כתפו-מסתכלת בשרה ובעקיבא חליפות. תחושה מוזרה הייתה לה. כאילו הייתה כאן כבר קודם. ביקרה בדקה הזאת ממש, בטשה ברגליה בממשות הבלתי נתפסת שתופסת את מקומה כאן ועכשיו. היא ידעה מה השלב הבא. והוא הגיע.
"אתם מתנה לי משמש מחשבה, והכל סוודר" צרח עקיבא, קצף יוצא מפיו "אתם כבדים לי. אני מחית מחשבה!" הוא החל להסתובב בפראות "אני מחית מחשבה! מחית מחשבה!"
"אתם תכבדו אותי. אני מומחה מחשבים" לחשה חגית ספק לעצמה ספק לעקיבא.
ד"ר לרנר נכנס בריצה, רגל אחר רגל, כף לכף . "הוא השתגע לגמרי! לבטל את הכל ". החגיגיות ממנו והלאה, נראה כמי שעומד לחטוף בעצמו ולהתאשפז במחלקתו שלו.
"תעשה רי-סטארט" אמרה חגית בקרירות. החרדה הדביקה שמשכה אותה לרצפה הלכה והצטללה. ונאגרה בבלוטות ארס בתחתית הפה. היא ידעה בדיוק מה לומר.
ד"ר לרנר צעד מכנית לכיוון המחשב, בחש בשערותיו וזקף אצבעו.
"לא לו, ד"ר לרנר" אמרה חגית "לו" והחוותה בראשה לכיוון עקיבא.
-"לו"?
"בדקתם חיות? בני אדם? צמחים?" הכישה חגית "זה נמצא מול העיניים. עקיבא נדבק בווירוס מהמחשב ומדביק אותו חזרה" ריססה. שום דבר לא היה כבר חשוב. לא ממרח הלימונים ולא הגזר. לא הטריטוריות החדשות ולא הלרנר. רק החלמון הרך והמתנוצץ שניגף מפני הקרבה היתרה שבין תאים חיים לסגסוגת מתכת.
