כל בוקר, בהסעה, היתה מתכנסת בתוכה לעוד כמה רגעים של רוך. משתדלת להתעטף בקורי השינה המתוקים של הלילה באור האפור של שעת הבוקר המוקדמת, כשהכבישים עוד ריקים ורק המיני ואן שלהן, עם המושבים המרופטים והקרועים נע קדימה כדי להתחיל את היום שלהן, לפני שהתחיל היום של כולם.
משמרות, אמרו לה כשתחילה לעבוד, זה דבר נוח, את מתחילה מוקדם ומסיימת מוקדם ואז פנויה לעשות מה שאת רוצה. מה היא רוצה? בדרך כלל נשארה לעוד משמרת, כשהיא מחשבת בראשה את המשכורת שתקבל בראשון לחודש הבא. לזכותו של הבעלבית צריך היה להגיד, שלא תמיד שילם בראשון, אבל שילם תמיד, שלא כמו כל חאפרים אחרים עליהם שמעה לא מעט.
הן היו שש נשים, כולן מרמלה. בנות, היה הנהג שהיה גם הבעלבית קורה להן בפניהן, והרוסיות - בפני אחרים. אבל קשה היה לתאר את החבורה הזאת, שכולה כבר עברה את גיל הארבעים וחלקה גם את החמישים, כ"בנות". כולן הכירה בשכונה והגיעו לעבודה הזו בשיטת "חבר מביא חבר", מפה לאוזן, בגלל הפרנסה.
היא עלתה לארץ עם בתה הקטנה באמצע שנות התשעים. משדה התעופה לקחו אותם אליהם בני הדודים שלה שגרו ברמלה, שקיבלו אותה יפה, הסבירו ודאגו. כך נשארה שם, קרובה אליהם. כולם אמרו לה שהכי חשוב זה למצוא עבודה. תתחילי לעבוד, וכל היתר יסתדר. זה היה נכון, כנראה. עוד לפני שלמדה עברית, התגייסו כולם לחפש לה משהו וכך הגיעה לבעלבית.
הוא היה אוסף אותה ואת האחרות, שכולן גרו לא רחוק זו מזו, בחמש וחצי בבוקר, כל בוקר, חוץ משבת, והמיני ואן הישן היה ממהר בכבישים הנטושים לעיר האחרת, לסופר הגדול במרכז הקניות הגדול, כמעט מונומנטאלי בקירות האבן והזכוכית המתנשאות שלו, שבו עבדה כמעט מההתחלה. בהתחלה במחסן, ואחר כך, כשלמדה קצת לדבר, כקופאית. כך, היתה מגיעה כל בוקר, מתארגנת בעמדה שלה, וממתינה לפתיחת הדלתות בשעה שבע.
זו עבודה נוחה, אמרו לה, משמרות, תעבדי כמה שאת רוצה ואחר כך את פנויה. הילדה כבר גדלה מאז, חיילת, לא צריכה עוד עזרה את עזרתה של השכנה בבקרים לפני בית הספר אחרי שנטשה היתה יוצאת מוקדם לעבודה או סידור בצהרים, עד שחזרה ההסעה לרמלה. היום כבר לא היתה מחכה לה ברחוב המאובק, הלוהט בשמש אחרי הצהריים כדי לפגוש אותה כשירדה מההסעה. עכשיו כבר קראה לעצמה אלה, במלרע, ולא אלה, ורק עצמות הלחיים הסלאביות הסגירו את מוצאה. עכשיו היתה פנויה אחר הצהריים. מה היא רוצה? גם היא היתה עכשיו נטלי, במיוחד כשהיתה מסתובבת לבדה בחנויות של אחר הצהריים, מודדת, בוחנת, צופה. נטשה, נטליה וגם נטלי, במלרע. מבטא לא היה לה, עלתה צעירה מספיק וזה לא דבק בה וכולם תמיד אמרו לה שהיא נראית קצת צרפתיה. להתלבש ידעה תמיד, למדה מאימה שלבשה חליפות אירופאיות כאלה, של חצאית וז'קט. תסרוקת מתאימה והינה היא כבר נטלי, מודדת בגדים בכיכר המדינה, בסוף עונה.
נטשה, קרא התג שלה, שהיה מוצמד כל יום לחלוק הלבן אותו לבשה בסופר, מעל בגדיה. נטשה, מעותרת בלבבות קטנים, בכחול וכתום עליז יחד עם שמה של הרשת והמילים, שהיו בכל מקום - אנחנו כאן בשבילך.
"נטשה", היו פונים אליה לקוחות שכבר הכירה, "תעשי לי טובה תבדקי את המחיר לפני שאת מעבירה, טוב?" וגם - "תודה נטשה וחג שמח!" כשסיימו, כשרצו להיות נחמדים, אישיים. היא כבר הכירה את המקדימות, ללחמניות וחלב לפני שהבית מתעורר ואת העוברים בערב, בדרך הביתה מהעבודה, כדי להחליף אויר או עם רשימה מהאישה. וגם את הפיליפיניות שנשלחו בזמן שהילדים בבית הספר. עיר טובה, מבוססת, יהיה לך טוב לעבוד שם, אמרו לה.
את הכרזה החדשה ראתה באותו בוקר מיד כשירדו מההסעה. הגרלה וחופשה חלומית, עוד כמה מילים שראתה ברפרוף והתמונה הגדולה. כך תמיד מתארים אי קסום – חוף לבן ועצי דקל, מים בצבע טורקיז, דולפין וגם סירה לבנה ברקע, יכטה או משהו כזה. הפרטים לא היו חשובים, רק התמונה הכללית, של רוגע, פינוק וחלום.
בזמן שהמתינה עם כולן עד שיפתחו את הדלתות, שמה לב למרכז התמונה – כיסא נוח מבד צבעוני, מתחת לעצי הדקל, ממנו נראה רק שער בלונדיני פזור של האשה שישבה עם הגב אליה, מצולמת מאחור, מוסתרת כמעט כולה על ידי הכיסא הצבעוני, ורק רגליה, הארוכות והשזופות מתמתחות קדימה. חופשה חלומית.
כשעלתה ארצה, בני הדודים שלה, לקחו אותה, על חשבונם, לטיולים לדוברי רוסית לצפון וגם לים המלח. הצבע של המים בתמונה הזכיר לה את הצבע של ים המלח, בין הסוללות שנמתחו לרוחבו, מסתורי ומוזר. אז טבלה בו בזהירות כשעצרו בחוף מוסדר, ועדיין זכרה את צריבת המלח כשנגע בטעות בשפתיה ואת התמיהה העמוקה שלה אל מול הנוף היפה והזר, הלוהט בצהרי חודש יולי.
היא התבוננה, מתעוררת עוד קצת, ברגלי האשה שבתמונה. כפות רגליה היו מטופחות וציפורניה עשויות בקפידה. נטשה אהבה לעשות פדיקור והיא ובת דודתה היו נפגשות לפעמים להתפנק ולפטפט, כשאלה לא היתה בבית. היו טובלות יחד את כפות הרגליים במים חמים עם סבון וקצת קצף, בגיגית הגדולה, שהאמייל הלבן כבר התקפל מעט בשוליים, וצובעות זו לזו את הציפורניים באדום כהה, עמוק. לפעמים גם הדביקה מין יהלום מנצץ על ציפורן הבוהן, אבל רק אחד, כדי שלא יראה זול מדי.
מאצבעות רגליה של האישה בתמונה התנדנדו, משוחררים למחצה, סנדלים, מהסוג שאלה אמרה לה שפעם קראו להם כפכפי אילת ועכשיו, כשכולן לבשו את זה - סנדל פתוח. סגולים ופרחוניים, כאלה שבלעדיהם החופשה אינה שלמה.
המנעול הגדול הוסר מהדלתות ונטשה צעדה פנימה, עכשיו כבר ערה לגמרי, לחדר ההלבשה שליד המחסן, שם היו תלויים החלוקים שלהן ושם גם סידרו להן מדפים להניח את התיק והדברים האחרים, כך שלעמדות שלהן בקופה בהן ממילא אי אפשר היה להניח כלום, יוכלו לגשת ללא החפצים הללו, שיחכו להן, על המדף, עד שיסיימו את עבודתן.
היא היתה טובה בעבודתה ולא חששה, כמו חלק מהאחרות, ממוצרים שלא עברו בקורא האופטי באופן אוטומטי אלא דרשו שקילה והקשת הקוד המתאים ידנית. היא זכרה היטב את הקודים שרצו, כמו מעצמם, באצבעותיה, כמו נמלים קטנות ממנה למחשב הקופה, לכרטיס האשראי ולמחסן לעדכון המלאי, שנרכש ויצא מהחנות.
לידה תמיד הושיבו את המתלמדות החדשות, כדי שתלמד אותן להפעיל את המערכת. תמיד חייכה לעצמה בשקט כשאלה נדהמו ולא הבינו איך אפשר לזכור כל כך הרבה רצפי מספרים שונים. הן לא ידעו עדיין המלפפונים אינם עוד ירק ירוק וחלק אלה גם מספר הקוד שנחרט כמו לתמיד בזיכרונה וכך גם העגבניות, התפוחים, הבננות וכל היתר, שהקוד אותו זכרו אצבעותיה הפך מבחינתה לחלק מתכונותיהם, יחד עם הצבע והריח האופייני שלהם.
אפילו הקופאיות האחרות, שכבר היו מנוסות, עדיין פנו אליה תוך כדי העבודה, כי רק היא זכרה את הקודים של המוצרים המיוחדים, וידעה להבחין בין שקדים במשקל מטורקיה לבין אלו הישראלים, או החמוציות השלמות, ללא סוכר, מקנדה לעומת האחרות, החצויות והממותקות. הכי אהבה את הלקוחות שהיו קצת הרפתקניים במחלקת הירקות והניחו על המסוע שלה את קופסאות הפלסטיק הקטנות עם הפירות והירקות המיוחדים – עגבניות שרי צהובות או ירוקות עם פסים כמו אבטיח, פירות אקזוטיים, פלפלים קטנטנים בכל מיני צבעים.
עד הצהריים התנועה היתה דלילה, כמו תמיד. העומס יתחיל אחר כך, כשיגיעו האימהות עם הילדים לקניות של אחרי הצהריים, מנסות לתמרן איתם בין המעברים כדי להשלים את הקניות ולהעביר שעה נוספת עד ארוחת הערב. הסופר יתמלא בעגלות עמוסות ובילדים מנדנדים, לא פעם גם אצלה בקופה, כשהם דורשים לקנות להם רק עוד משהו אחד מהפיתויים הצבעוניים והמלאכותיים שהוצבו בעורמה ליד הקופות, לזמן ההמתנה. היא כבר היתה רגילה לזה, לפעמים אפילו לא שמעה את הרעש, רואה את הכל כמו סרט בטלוויזיה שפועלת ללא קול.
בהפסקת הצהריים שלה ישבה בחדר ההלבשה הקטן, לאכול את הסנדויץ' שהביאה איתה מהבית ופחית דיאט קולה שלקחה מהמקרר הקטן ליד הקופה. הכלל היה שצריך לשלם על הפחית, אבל כאן לא עשו ענין מזה וזה היה נחמד, כמו השאריות במאפיה שהיתה לוקחת לפעמים הביתה, אם נשארו בסוף היום.
כשאלה היתה קטנה, היו אוכלות לפעמים את הבורקסים הקטנים עם מיץ פז כתום לארוחת הערב. כשעלו לארץ היתה רק בת ארבע, והן היו רק שתיהן בדירה הקטנה בקומה העליונה ששכרה ברמלה. בעלה נפרד ממנה מהר, עוד שם, לא היו הרבה דברים לחלק ועניינים לסגור, ואם יש משהו שם שקורה מהר זה גירושין. עם אשתו החדשה, הגויה, נסעו לגור רחוק, ליד הים וכשהחליטה לעזוב בא להיפרד מהקטנה בפעם האחרונה. מאז לא ראתה אותו ואלה גם לא זכרה אותו כמעט ועכשיו כבר כמעט ולא שאלה. עכשיו היא היתה עסוקה, בתכנון הטיול שאחרי השחרור להודו, לשם עמדה לנסוע עם חברה בקיץ, כמו כל הישראלים, ודיברה על זה בלי סוף.
אחרי שסיימה, ראתה שנותרו לה עוד כמה דקות וניגשה לבדוק את הדברים במעבר האחרון בו תמיד היו מבצעים, של בגדים וכלי בית. הרבה פעמים מצאה שם דברים יפים, כמו הטרנינג האדום בשבילה ואחד ורוד לאלה. לפעמים היתה מתקשרת לבת דודתה, לשאול אם צריכים גרביים או תחתונים. כולם קנו את זה, ואיש לא אמר שקנה את זה בסופר, אך היא כבר למדה לזהות ברחוב את בגדי הספורט והגופיות גם על הנשים המטופחות ביותר ובמיוחד על ילדיהן.
הפעם לא מצאה שום דבר חדש. היא הציצה בארגז נעלי הבית ואז ראתה אותם. הכפכפים. הם היו מונחים יחד אם שאריות הקיץ הקודם שנותרו בסלסילה מרובעת עליה היה שלט שבישר שכל זוג הוא ב-9.99 ₪. היא שלפה אותם מהערימה והיתה בטוחה – אלה אותם הכפכפים שבכרזה בחוץ. הם היו בעלי סוליית גומי סגולה המכוסה בציפוי קש, מקושט בפרחים סגולים עם מרכז לבן ולבנים עם מרכז סגול. הפרחים חזרו על עצמם, קטנים יותר ולסירוגין – סגול, לבן, סגול, לבן – גם על צידי הסוליה. החלק העליון, שנועד להיכנס בין האצבעות, היה עשוי שרוכים קלועים לצמה, סגולים ולבנים גם הם ועליהם חרוזים קטנים שנצנצו בעדינות.
היא הפכה אותם, מחוברים זה לזה ברצועת פלסטיק שקופה, לבדוק את המידה. שלושים ותשע, גדול עליה. אבל אז החליטה, לא יודעת למה, לנסות ולמדוד אותם בכל זאת. נשענת בידה האחת על הסל הגבוהה, הסירה את הנעל והגרב מרגלה הימנית, וכשהשחילה אותה פנימה הופתעה לגלות שהכפכף היה בדיוק במידה שלה. כך עמדה, ברגל אחת נעולה בנעל חורפית שחורה והשניה נתונה בתוך כפכפי החופשה המחברים זה לזה ולא יכלה לזוז. רגליה היו לבנות מאוד, חורפיות כאלה, והניגוד החזק בין הלבן לבין הלק האדום והכהה על רקע הכפכף הקיצי, העליז, מצא חן בעיניה.
כששמעה את שמה ברמקול, החזירה את הנעל שלה על רגלה והזדרזה לחזור למקומה בקופה. עשרה שקלים, אמרה לעצמה, מה כבר יכול להיות, אם לא יהיה טוב אוכל תמיד להחזיר. כבר לא היה זמן לגשת לחדר ההלבשה, וכך הם נחו להם, אחרי שהעבירה אותן בקופה שלה ושילמה עשרה שקלים, מתחת לעמדה שלה, עד לסוף המשמרת. היום לא היתה לה משמרת שניה, והיא ציפתה ליציאה המוקדמת הביתה.
כשירדה מההסעה טיפסה במדרגות לדירתה בקומה הרביעית והאחרונה בבנין הישן, מעל החנויות של המקומיים. הדירה היתה קטנה, אבל היו בה שלושה חדרים, סלון וחדר לכל אחת מהן והיא היתה גאה בכך. היום תאכל לבדה, ולכן ניגשה למטבח והעמידה סיר עם מים, לבשל משהו מהיר.
בינתיים התיישבה על הספה בסלון והוציאה את הכפכפים מהתיק. עכשיו, כשגזרה את הרצועה שחיברה את שניהם, יכלה לנעול אותם כמו שצריך ולצועד קצת בדירה, מתרכזת בתחושה שברגליה. הם היו נוחים וקלילים, ורגליה השתחררו לאט לאט מיום העבודה, חשות את מגע הקש העדין. כך נותרה בהם עד שהלכה לישון, כשתחושת החופש של הקש שמורה בכפות רגליה.
למחרת עבדה כרגיל. כשחזרה, לפני שעלתה למעלה, נכנסה לחנות של אברהם, בכניסה לבנין. אף פעם לא ידעה איך לקרא לחנות הזאת, שהיתה מלאה חפצים שונים, ללא סדר או קשר ביניהם, מזרחית כזאת, עם שטיחי קיר ומחצלות, נרגילות וקישוטים. לפעמים נהנתה לבלות כמה דקות אצל אברהם בחנות, מתבוננת או ממששת משהו לפני שעלתה למעלה. לאברהם זה לא הפריע, הוא לא מכר דבר גם ככה וידע שגם היא לא תקנה כלום ולא הסתכל כלל לעברה.
היום, כשהעבירה את היד על קופסאות תכשיטים גסות וקצת מאובקות ומניפות שבטח מתישהו היו באופנה, הבחינה בשרפרף קטן מבמבוק ועליו מגש מתכת גדול עם נרגילה. "כמה זה?" שאלה, כשענה: "חמישים", הביטה בו שוב, ביקשה: "תתן לי בשלושים?" ואברהם הסכים. עם השרפרף הקטן בידה עלתה הביתה.
היא לקחה את השרפרף לחדר השינה שלה. אם היה בו יותר מקום, עכשיו, כשאלה בצבא, היתה מעבירה לשם את הטלויזיה מסלון, במקום להירדם מולה בסלון ולעבור באמצע הלילה למיטה. המיטה תפסה את רוב החדר, יחד עם הארון לצד הקיר. בין המיטה לקיר שמולה היה מעט מקום, ושם, בפינה, הניחה את השרפרף הקטן. עליו הניחה את הכפכפים, עקב אחד מונח על השני, מוגבה מעט, בפיסוק קל מלפנים, כך שאפשר היה לראותו לכל אורכו, מלמעלה למטה, מהמיטה.
החרוזים הקטנים נצנצו קלות והיא אהבה את זה, אבל הרגישה שמשהו נוסף חסר לה. מהמגירה התחתונה בארון, שם שמרה חפצים שונים שלא היו בשימוש, הוציאה מפית סרוגה, לבנה ועגולה והניחה אותה מתחת לכפכפים, מסדרת אותה כך שתגלוש מעט בקפלים מהשרפרף והחזירה אותם שוב לאותו המצב. "קומפוזיציה", הדהדה בראשה מילה שנשכחה אך מוכרת ויפה.
היא נשכבה על המיטה המכוסה והתבוננה במעשה ידיה. למרות שעוד לא היה מאוחר, הרגישה שהיא נרדמת וכך, כשהיתה עוד במצב של נים ולא נים, כמחשבותיה מתערבבות בחלומות שלה ושל אחרים, ראתה את רגליה הלבנות נתונות בכפכפים החדשים, צועדות לאט ומעט שוקעות בחול הלבן והחם מול ים הטורקיז. הרוח הנעימה נכנסה בעדינות בין כפות רגליה לבין הקש של הכפכפים, גורמת לה כמעט לרחף. ההגרלה היתה של מוצרי חלב, צריך לקנות עשרה, לשלוח מכסים, לשמור קבלה אחרת לא תקבל את הכרטיס כשתזכה בכרטיס טיסה. אסור לאבד את הקבלה, חשבה לפני שנרדמה סופית.
כך הם נותרו בפינה כל החודש, היה קר מדי עדיין לנעול אותן, אפילו בבית. צריך לחכות קצת לקיץ חשבה, וכשבסוף החודש אלה הגיעה לסוף השבוע, זורקת את התיק הגדול בכניסה, היא אמרה לה: "תראי מה קניתי". כשנכנסה אחריה לחדר השינה ראתה שאלה כבר מודדת את הכפכפים. "טיפה גדולים עלי" אמרה, "אבל ממש נחמדים". "תתני לי אותם לטיול?". כשהנהנה לעברה, שאלה שוב: "באמת? תודה מאמוצ'קה!" וחיבקה אותה, כשכפות רגליה היחפות והצרות יותר משלה נעות בחופשיות בתוך הכפכפים.
אחרי שאכלו והילדה ישנה קצת, באו חברים של אלה, ואספו אותה במכונית לבילוי בתל אביב. הכפכפים נותרו על הרצפה, וכשנטשה גמרה לסדר את הדירה, סידרה גם אותם שוב על השרפרף בפינה, שכבה לישון והביטה בהם מהמיטה. היא דמיינה, נים ולא נים, את הצעדים, בכפכפים הסגולים באבק ההודי שהתיישב על החרוזים והפרחים והרגישה את המים מהברזיה ברחוב שוטפים אותו – מרגליה? מרגליה של אלה? – רק שהמים לא יהיו מזוהמים, צריך להיזהר, חבל שאין לה מחשב, אלה יכלה לשלוח לה את התמונות דרך האינטרנט. צריך לזכור לברר בשבוע הבא איך עושים את זה, חשבה לעצמה ואז נרדמה.
החופשה החלומית שלה עמדה להתחיל.
