תליה בלמה את פיה בנחושת העצב. היא ניצבה בין גלי האגם השחור וגליו ריקדו אותה במעין מחול מסוכן, בעוד דמעותיה החמות נשרו על המים הקפואים, ויצרו אדוות קטנות. ניחוח החג שהרעיפה עליה אלישבע המשגיחה בעיני ספיר כי תליה טובלת את כולה, גם את ליבה, היה חונק יותר מגז. עורה נשרף בין המים לכוכבים.
"תבכי ילדה שלי" צעקה אם חתנה ממרומים "תצרחי את הפחד, פן לא תרגישי דבר".
בגופה העירום צנחה אל הקרקעית וניסתה להניף ממנה את מבט אהובה, שכעת תיעבה יותר מהמוות, בעוד השבוע האחרון צף ונמשה מנבכיה, מוקרן שוב למולה.
גופתו של אלעזר, אישה, נמשתה מגלי הכנרת ביום השלישי בשבוע, ג' בחודש הרחמים והסליחות. שחורה וצמוקה, נשמטה בין דגי הבורי המצחינים עם עלות השחר. כבר אז ירדו ממטרים.
כאילו לא די היה לה בכאב, דווקא חנינא בא אליה ובישר, בעלות היום. עיניו יקדו באש האבל השחורה כאשר הניע בגסות את שפתיו וירה מהן את צרור הצער בלאט.
חנינא.
שד משחת, כאילו נשמת השטן נשזרה בו.
אלעזר יושב באוהליו, לומד את כל כתבי הקודש ולוכד את אותיות המנסות לפרוח באוויר. חנינא הולך ומזיק, הולך ומצליף בעוברים ושבים במילותיו הרעות, שודד ומכה, גם זקנים, גם נשים. אלעזר איטר יד ימינו - בידו השמאלית מחליף בין מגילות המקרא. חנינא איתר יד ימינו, ומצאה בדמות חרבו המשוננת, נוטפת מי אדם.
אלעזר אהב בעיניו, באפו, בשפתיו. חנינא זעם, על כל מה שנברא.
היא לא בכתה אז. פניה התעוותו כשעצרה עצמה מליפול על הארץ ולהספיג את יגונה באדמה. אסור שחנינא יראה בשברונה.
אך נחוש היה המשחית לשבור כקש את רוחה. לכן הרים את סנטרה, וקרב בגופו הגדול. אחר הביט אליה, בעיני אלעזר, וגנח "המצווה תקוים בתום השבעה. לא תהיי אלמנה זמן רב".
המצווה.
שבות ובאות האותיות באוזניה. מצווה שאין לה מזור. אחיו היחיד של אלעזר, היא הפנימה, עליו מוטלת החובה לקחת את אלמנת אלעזר לאישה.
אחרי צעדים רבים, הסתובב חנינא בפחד כשזעקותיה קרעו את השחק המכחיל לקראת הבוקר.
מה תעשה תליה היתומה מאב ואם מילדותה? תליה היתומה, העזובה, שנטל בטוב ליבו אלעזר, בנם של רבי שמעון ואלישבע שדאגו לה מיום היוולדה.
אם לא ייבם אותה חנינא, זרה ומנוולת תהיה לקהל. תחיה בסגפנות כזאבה גרומה, רחמה לעולם לא ינביט חיים.
אלעזר אהובי, היא מוציאה את ראשה מהמים בנשימה חריפה ורעש הנתז ממלא את אוזניה בשאון. איך עזבתני, ובחרת בבורא על פני. צעיר אתה בארבע דקות מחנינא אך גדול ממנו בארבעה עולמות.
"עוד פעמיים, בת שלי, עוד פעמיים" שוחקת אלישבע "ותהי כלה כשרה לקראת חתונתך".
היא צמאה כל כך, גרונה יבש ודוקר, דוקרה כחוד החנית, רבבות ואלפי פעמים, בכל פיסת עור חשוף.
אלעזר טיפת מים טהורים, צוננים לבטח, מנקים את הקנה ממכאובו.
חנינא הוא טיפת רעל שקוף ומר, השורפת את הנפש.
אם פניהם של אלעזר וחנינא זהות כטיפות, איך תבדיל בין הטוב והרע שבקרבה?
"עוד פעם אחת, ילדה טהורה שלי. טהורה כמו לב ימה של כנרת"
היא נכנעת בצייתנות לזרמים העדינים, הם עוטפים אותה כהינומת תכלת.
מחר תמתין לה בבואת אלעזר, ותניח על אצבעה אזיק זהב. היא תהיה שוב לאישה. היא תיקבר לראשונה.
עיניה נפקחות מאליהן, המים מתחילים להחשיך מסביבה, אפלה רטובה מכל עבר. היא שואפת אותה אל קרביה, את המלח, את החיים.
את הדם.
נימוקי השופטים:
הסיפור מספר על תליה, אישה שבעלה אלעזר טבע בכינרת. טליה טובלת במקווה לפני הנישואין לחנינא התאום של בעלה שמקיים את מצוות הייבום (נשיאת האלמנה של האח שמת ולא השאיר אחריו בנים).
הסיפור כתוב בלשון פיוטית ועשירה ומציג את הסערה המתחוללת בנפשה של תליה "דמעותיה החמות נשרו על המים הקפואים" ואת מעגל החיים שמסתובב שהרי "אלעזר יושב באוהליו וחנינא הולך ומצליף בעוברים ושבים במילותיו הרעות". האני שמתהלך בעולם של ספקות ושל אי ודאות, עם סימן שאלה שמרחף על המסע " אם לא ייבם אותה חנינא, זרה ומנוולת תהיה לקהל".
כמו בקומדיה האלוהית של דנטה, לאחר תיאור התופת "המים מתחילים להחשיך סביבה אפלה רטובה מכל עבר", מגיע השלב של ההיטהרות ושל ההשלמה "היא שואפת את המלח, את החיים". תליה מחפשת את האמת "פניהם של אלעזר וחנינא זהות כטיפות, איך תבדיל בין הטוב והרע שבקרבה?".
בסופו של דבר, ההפכים יתאחדו בשורשם. תליה דולה את האמת מתוך גלי האגם השחור שריקדו אותה, האדם מציץ אל הבאר וכורת ברית עם הכאב ועם הבדידות הקיומית. בסיפור גוברת ההתנצחות בין יצר המוות ליצר הקיום, עם קינה על הבעל שהלך לעולמו " אלעזר אהובי, איך עזבתני", נשאר רק האני שבתוכו העבר וההווה שנושא בתוכו תקווה לעתיד חדש "מחר בבואת אלעזר תניח על אצבעה אזיק זהב", היא תהיה שוב לאישה שבחרה בחיים עם הרמוניה בלתי אפשרית.
אישה שהולכת לעקדה אך זו הבחירה המושכלת שלה בעידודה של אלישבע שדאגה לה מיום היוולדה ו"עיניה נפקחות מאליהן", תליה חולמת על אהבה רחוקה וטהורה המגשרת בין שמיים וארץ, החיים החולפים השופעים תשוקות, ימים, כאב, גורל והשלמה. הסיפור מעניק הזדמנות לנפש להתגבר על המכאוב, הזדמנות להתגלות חדשה ולהתחדשות. על כל אלה הענקנו לסיפור את המקום השני.
היכנסו לקריאת הסיפור
