תחרות מילה במקום 2023

מספר חודשים לאחר שאבי נהיה קברן, הוא התחיל להתעצבן שהחלבן מגיע לכל ההלוויות ביישוב. גם כשלא מכיר את הנפטר. אי-אפשר היה שלא להבחין בחלבן בגלל ההליכה המוזרה שלו: הוא תמיד הלך רכון, שקוע בעצמו, ממלמל משהו ולפעמים מנופף בידיים.

וותיקי-היישוב הכירו את הליכתו מעל עשרים שנה. כל יום החלבן עשה את סיבוב חלוקת החלב ברחובות היישוב. הלך אחר החמור עם עגלת-החלב, לחש מתחת לאפו והניע ידיים. התושבים התייחסו לכך באהבה, כי החלבן היה הגון, החלב טרי והוא מעולם לא התווכח.

יום אחד, אבי שלח אותי לחלבן להגיד שהיום תתקיים הלוויה.
"חשבתי שאתה לא אוהב כשהוא מגיע" – שאלתי מופתע.
אבי השיב: "הוא בחור טוב ויתבאס אם יפספס הלוויה".
כשמסרתי את ההודעה לחלבן הוא אמר: "אין הלוויה היום. אני כל יום בודק במשרד-הקהילה".
"כך אמר אבי".
"טוב. אני אגיע." –השיב החלבן בנימה רצינית.

לשווא חיכה החלבן ליד בית-העלמין, כשאבי, המתפוצץ מצחוק, סיפר לנו איך החלבן נתפס במלכודת. ואני חשתי נורא מובך.

אך מההלוויה הבאה אבי חזר במצב -רוח שונה.
"הייתה הלוויה של אדם זקן ובודד ולא היה מישהו להספיד אותו. אז יצא החלבן והתחיל לדבר".
"ומה אמר" –שאלה אחותי.
"משהו על כך שכל החיים אתה הולך באותם רחובות ומחלק חלב. ואז בסוף מובילים אותך... ועוד
אמר "בואו נקווה שה' יקבל את הנשמה הזאת"".
"וזהו?"
"הוא אמר עוד הרבה דברים. אני לא זוכר בדיוק. אבל דיבר יפה, כמו נואם מקצועי, עם תנועות ידיים.
אני שמח שהוא היה שם. היה נורא אם היינו קוברים את האיש הזה מבלי להגיד עליו אף מילה".

נימוקי השופטות:
בסיפור "שביל החלב בעולם של מטה" רב הנסתר על הגלוי. כרמז ל"גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק. הקורא נשאב אל השטעטל - עיירה יהודית של פעם, סיפורו של חלבן שמגיע לכל ההלוויות ביישוב "הוא תמיד הלך רכון, שקוע בעצמו, ממלמל משהו ולפעמים מנופף בידיים". הסיפור מאגד בתוכו הומור, מחשבות פילוסופיות ומוסר השכל "כל החיים אתה הולך באותם הרחובות ומחלק חלב. ואז בסוף מובילים אותך..".

התובנה שעולה מן הסיפור היא כמיקרוקוסמוס לחיים עצמם. גורל האדם כאספקלריה לאנושות כולה. הסיפור נע בין העולם של מטה כנגד העולם של מעלה. חז"ל קראו לשביל החלב נהר הדינור, נהר של אש בשמיים. בסיפור יש מיזוג של יסודות מים, אש, אוויר ואדמה. ואכן החלבן ממזג בתוכו את היסודות שמקבילות ליסודות נפש האדם.

כמקובל שיודע את סודות הקדושה וההתגלות, נפשו משתוקקת להגיע לספירה העליונה. בערבות הדדית הוא בודק כל יום אם יש הלוויה. מכבד את כל הנפטרים, הווייתו נעה בין עולם גשמי לגבולות של הנשמה. לא בארץ ולא בשמיים, ובניגוד למוסכמות הארציות. בעזרת סמלים ומטאפורות ששזורות בסיפור, הקורא לומד שיעור במוסר דרך אודיסיאה של דמות שעוברת את שלבי התופת בדרכה אל הגאולה וההשלמה בחזרה לכור המחצב. כדברי החלבן "בואו נקווה שה' יקבל את הנשמה הזו".
על כל אלה הענקנו לסיפור את המקום הראשון.

טיפות של ים ליטפו את פניי כשהתקרבנו לחוף באישון לילה. החיילים, ספק ילדים, התנפלו על פריסת "הגורמה" שהכנתי להם, שכללה עוגות וכריכים. מעוז הסתכל עלי כשרוטב שוקולד נזל מפיו, והמיס אותי בחיוכו השקט, ממש כפי שהיה מביט בי בבסיס. כשהיינו מתראים בחדר האוכל, הוא היה מנסה לשבת לידי, אבל משהו תמיד השתבש בסוף. עיניו הרכות והעצובות הסגירו נשמה עדינה וביישנית. דמיינתי אותנו לוחשים מילים יפות זה לזו, כשאנחנו מחובקים מתחת לשמיכת פוך לבנה ומרגישים את פעימות הלב אחד של השנייה. שם, בחוף העזתי הקפוא, הבטתי בו, עומד עם שאר החיילים, בעודם קשובים לפקודות לקראת היציאה למבצע. הבטחתי לעצמי שאדבר איתו כשנחזור לבסיס.

לימים, כששכבתי בחדר החשוך בתל השומר, כשחמישה רופאים רכנו מעליי, במטרה לעצור את פעילות ליבו, הרגשתי בתנועותיו האחרונות של העובר ששחה בתוכי. ילד שלא הכרתי ושלא אכיר לעולם. כששאלתי את ד"ר עמזה אם זה כואב לו, הוא השיב שהתינוק לא מרגיש דבר, אבל ידעתי שהוא משקר.

איך אפשר לא להרגיש כשהורגים אותך?

כשליבו נדם, הובילו אותי למחלקת יולדות, שם הוציאו מתוכי תינוק מת. במהלך הלידה השקטה, הבטתי בסדק בקיר ונזכרתי לפתע במעוז. קולה של שדרנית הרדיו שבישרה על מותו הדהד בראשי. הכניסו את שני הקילו, שלפני רגע היו בגופי, לתוך שקית שחורה, עשו לו ברית מילה וקברו אותו יחד עם פסולת רפואית.

בינתיים, בעומק היער, בעולם מקביל, ראיתי אותם מצחקקים בעת ששיחקו מחבואים, בצידי הדרך. מדי פעם, הם ליקקו גלידת וניל עם פצפוצי שוקולד וסוכריות צבעוניות. התקרבתי בעדינות כדי להכיר אותם, כשלפתע ענן מרשמלו ענק ירד מהשמיים ועטף אותנו בבועה שקופה, רגע לפני תחילת הסערה.

נימוקי השופטות:
הסיפור 'מחבואים' עוסק בנושא הטראומה. רבים מנפגעי טראומה, מהלכים בינינו בלתי נראים ומשא כבד מונח על גבם במסע חייהם. רק בשנים האחרונות, יותר בגלוי ובפתיחות מדברים על הנושא. הסיפור שלפנינו הוא נדבך קטן נוסף המאפשר היכרות והבנה עם התופעה.

הסופרת מיטיבה להציג כיצד אירועים טראומתיים שזורים זה בזה. כיצד תוך כדי חוויה טראומטית שחוותה הגיבורה צף ועולה סיפור טראומתי ישן מחייה שמעבה את הטראומה. בעדינות ובזהירות היא מצליחה לתאר את האירועים הללו למרות הקושי בתיאור חוויות לא פשוטות כאלה.

על האומץ לגעת בנושא הכואב, על ההצלחה לתאר סיפורי טראומה מנקודת מבט אישית ועל דרך יפה ומפתיעה בה שזרה את הסיפורים מהעבר ומההווה בחרנו להעניק לסיפור 'מחבואים' מקום שני.

החלק האחרון של המסע עבר בדממה. אני בראש ואריה מזדנב מאחורי. צעד אחר צעד במעלה ההר, מפלסת דרכי בין העלווה הירוקה. לא זכרתי שההר כה תלול. עכשיו כולי ספוגת זעה והרגליים כבדות כעופרת, כמנסות להתנגד לכל צעד. אז היינו זוג צעיר בירח הדבש. אריה כל כך התלהב ועיניו החומות והחכמות לא הפסיקו לנוע בניסיון לחקוק כל פרט בנוף.

עצרתי לרגע והסתכלתי סביב. מימיני הייתה מערה חשוכה מכוסה חלקית. דמיינתי מאות עטלפים שחורים תלויים במהופך, בתרדמתם, מחכים לתחייתם עם גוויעת החמה. "כדאי שנמשיך" אמרתי.

תמיד אהבנו לצאת למסעות, לגלות מקומות, לפגוש אנשים, מאכלים ותרבויות אחרות. אני זוכרת כשהחלטנו על המסע הזה. אריה אחז בידי וידו המחורצת שנים השתלבה באופן מושלם בידי הקמוטה כמו שתי חתיכות פאזל. עיניו החומות נעוצות בעיניי, חודרות דרכי, כמו תמיד.

יצאתי מבין העצים אל קצה המצוק. לפניי הופיע האוקיינוס. משטח אינסופי בגוונים של כחול וטורקיז הרחק מתחתי. הושטתי יד אחורה אל אריה ואחזתי בו בידי. "עשינו את זה יקירי, כמו שהבטחתי לך!"

מגעו היה קריר כשפתחתי את הכד וריח שריפה עלה באפי. הפכתי את הכד והנחתי לרוח לשאת את אריה על פני האוקיינוס. "המסע האחרון", אמרתי. התקדמתי מעט אל הקצה. "מסע שעושים בנפרד, אבל אני מאמינה שעוד מעט ניפגש. אין הרבה מה לעשות עם פאזל שחסרה לו חתיכה...", הרגלים התקדמו עוד צעד קטן. רוח מלטפת נשבה מהים, הפורש ידיו לרגלי.

הסתובבתי לקול רחש פתאומי מאחורי וכלב לבן עמד מולי. "מצאת אותי?" שאלתי. הוא נבח והתקרב, טומן את פניו ברגלי. ליטפתי את פניו ועיניו החומות והחכמות נעוצות בעיניי.

"בוא", אמרתי, "נלך הביתה". זנבו קשקש כשצעדנו מטה.

נימוקי השופטות:
לאורך הסיפור המחבר מיטיבה לתאר קשר זוגי עדין ועמוק שהתקיים בעבר בין הגיבורה לבין זוגה. בסיום, באופן מפתיע מתוארת סיטואציה טראומטית לא שגרתית שהיא תוצאה של אותו קשר זוגי מהעבר.

בפרטים מעטים שמנדבת לנו בסיפורה הקצר, מצליחה המחברת לרגש ולעורר בנו סקרנות לגבי מה שמופיע בסיפור ולעורר מחשבות ותהיות לגבי מה שאולי חסר ולא נכתב. מה היו הנסיבות שהביאו לרגע המיוחד המתואר בסיפור? באיזה מקום בחייה נמצאת הגיבורה בעקבות הטראומה שחוותה?

באמנות כתיבה מינימליסטית מצליח המחבר לעורר בקורא מחשבה ועניין בנוגע להתרחשויות שבסיפור, לרגש אותו ולהשאירו מופתע. בסיום הסיפור תיאוריו העדינים מעידים על רגישות רבה בזכותה היא שוזרת באופן חלק וקולח בין זמנים ואירועים.
על כל אלה בחרנו להעניק לסיפור 'משא המסע' מקום שלישי.

שתי סבתות היו לי בגבעת נשר, סבתא של מעלה וסבתא של מטה. סבתא של מעלה הייתה משכילה, גבוהה ורחבה, את צמתה הכסופה הייתה כורכת לפקעת על העורף.

סבתא של מטה הייתה פשוטה, קטנה וצנומה, שערה הקצר נח על ראשה כענן לבנבן תפוח. שתיהן גרו בבית קטן עם חצר מסתורית וקסומה. היו להן מזג נעים ופנים טובות ואת שתיהן אהבתי.

לפעמים, בחופש, אחותי ואני היינו נשארות אצל הסבתות. את אחותי הניחו בגן הקסום, הפראי, של סבתא של מעלה, ואותי בגן הסתרים של סבתא של מטה עם הצריף והבוסתן. אף ששתינו שהינו בגן-פלאים פרטי משלנו, רצינו קצת מהסבתא האחרת וגם להיות אחת עם השנייה.

לכן, כשהשמש האירה ברכות, הייתי יוצאת למסע הארוך אל בית סבתא של מעלה. בקצה מגרש משחקים עזוב חיכתה מדרגת האבן הראשונה - תחילתו של מהלך מדרגות תלול וצר, מוצל ומפותל, לא קל לילדה קטנה. אחריו חציתי רחוב שקט, בצדדיו - תיבות השיכון הדוממות של פועלי נשר. אוחזת במעקה גלילי חלוד טיפסתי הלאה במדרגות בטון רחבות לצד מגרש -משחקים שני משופע, שהיה תמיד הומה. עוד כביש לחצות ועוד גרם לעלות מתחת עץ השקד המפואר מעברו של שער המתכת. והנה, על ספסל מול נוף הלּבניות לעת ערב, סבתא של מעלה מקלפת תפוח אל סינורה, משגיחה על אחותי המשוטטת.

את הדרך חזרה אל סבתא של מטה כבר עשינו בשתיים, צוהלות ואוחזות ידיים. לא אכפת היה לנו שעוד מעט מחשיך. חצינו בזהירות שני רחובות. ירדנו בזריזות שלושה מהלכי מדרגות. ובשני מגרשי המשחקים נדמה היה, שהקרוסלות סבות בחיוך לעברנו כשרצנו את הדרך - דרך מדרגות הבטון והאבן בצלע הגבעה, הקושרת שני גני עדן.

נימוקי השופטות:
הסיפור הקצר "גבעת נשר" מגולל זיכרון ילדות מתוק של ילדה המתארחת יחד עם אחותה אצל שתי הסבתות שלהן בגבעת נשר, ומכונות "סבתא של מעלה" ו"סבתא של מטה" על שום מיקומם של בתיהן ביישוב.

הסבתות מצטיירות כדמויות מיטיבות, מעין יצורים אגדתיים שקמו לתחיה. לסבתא אחת יש גן "קסום, פראי" ולשנייה "גן סתרים עם צריף ובוסתן". חלק מהחופשה עובר על הילדה המספרת בדרך המתפתלת ומחברת בין בתיהן של שתי הסבתות, מגן עדן אחד לגן העדן השני. על הסיפור שורה אווירה נוסטלגית, חלומית מעט, כמו תמונת ילדות שהתחילה לדהות, והוא מיטיב להעביר לקורא את הקסם שהילכו על המספרת אותם ימים שבילתה בחיק שתי הסבתות.

על כל אלה הענקנו לסיפור ציון לשבח.

בָּאָה שֶׁמֶשׁ חֹרֶף,
נִמְנַמְתִּי.
בָּאָה בִּתִּי הַקְּטַנָּה
וְאָמְרָה לִי:
בּוֹא נֵלֵךְ לְטַיֵּל.
עוֹד מְעַט, הֵשַׁבְתִּי.
אַחֲרֵי אֵיזֶה זְמַן,
חָזְרָה.
עַכְשָׁיו זֶה הַעוֹד מְעַט שֶׁל מִקֹּדֶם,
אָמְרָה,
כַּף יָדָהּ הַקְּטַנָּה מְחַפֶּשֶׂת אֶת יָדִי.
כְּשֶׁהָלַכְנוּ,
הָלְכוּ אִתָּנוּ כָּל הַעוֹד מְעַטִּים שֶׁל חַיַּי
וְחִפְּשׂוּ אֶת יָדָהּ שֶׁל בִּתִּי

נימוקי השופטות:
השיר הזה הילך עלינו קסם. יש בו חיבור בלתי אמצעי של הורה-ילד, שימוש בשפה פשוטה וילדית ("העוד מעט של מקודם") שמעבירה מסר חכם על הרגעים המשמעותיים באמת בחיים, וכמה קל להחמיץ אותם אם לא נשכיל לתפוס אותם בזמן, והוא נסגר בתמונה יפה ומוחשית של הורה ובתו הקטנה מטיילים יד ביד כיחידה אחת, ועל ידי כך גם עושים תיקון לרגעים הפחות קרובים ביניהם, תמונה שנשארה איתנו גם זמן רב אחרי שסיימנו לקרוא אותו.

על כל אלה הענקנו לשיר את המקום הראשון.

הַיָּד
הַיָּד הַמְּגֻיֶּדֶת, הַיָּד הָרוֹעֶדֶת
עִם כָּל כִּתְמֵי הַגִּיל הַחוּמִים
מָה הִיא מְסַפֶּרֶת, מָה הִיא מַגֶּדֶת
עַל אוֹתָן הַשָּׁנִים, עַל אוֹתָם הַיָּמִים
כְּשֶׁהָיְתָה צְעִירָה, חֲזָקָה וּבוֹטַחַת
בְּשַׁרְווּל מְגֻלְגָּל, חוֹבֵק אֶת הַשְּׁרִיר
וְנַעֲרָה חֲמוּדָה, יָפָה וּפוֹרַחַת
נִצְמֶדֶת אֵלֶיהָ בָּעֶרֶב קָרִיר.
וְאוֹתָהּ הַיָּד שְׁזוּפָה מִן הַשֶּׁמֶשׁ
כּוֹתֶבֶת בְּחִינַת בַּגְרוּת בְּלָשׁוֹן
כְּשֶׁזִּכָּרוֹן מָתוֹק מִלֵּיל אֶמֶשׁ
אֵיךְ לֹא הִסְפִּיקוּ לָלֶכֶת לִישֹׁן.
וְהַיָּד שֶׁהוּרְמָה בִּתְנוּעַת - הַצְדָּעָה
בְּסִיּוּם קוּרְס קְצִינִים בַּמִּסְדָּר
שֶׁסָּחֲבָה אֲלֻנְקַת חָבֵר שֶׁנִּפְצַע
וְנִגְּבָה דִּמְעָה כְּשֶׁהוּא לֹא חָזַר.
וְאוֹתָהּ הַיָּד עֲנוּדָה בַּטַּבַּעַת
מְלַטֶּפֶת בְּרֹךְ תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ,
רוֹצָה עוֹד וָעוֹד לְלַטֵּף וְלָגַעַת,
לִדְאֹג לְתָמִיד לְאָשְׁרוֹ וּשְׁלוֹמוֹ.
כָּךְ חוֹלֶפֶת הָעֵת, הַמִּשְׁפָּחָה רְחָבָה,
הַזְּמַן עוֹבֵר בִּמְהִירוּת הַבָּזָק
וְחוֹבְקוֹת אֶת כֻּלָּם בַּהֲמוֹן אַהֲבָה
זְרוֹעוֹתָיו שֶׁל אִישׁ אֵיתָן וְחָזָק.
אֶצְבָּעוֹת מְחַשְּׁבוֹת אֶת הַזְּמַן הָרָחוֹק
בְּחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ חוֹדֵר וְנוֹקֵב,
מְלַטְּפוֹת תַּלְתַּלֵּי נֶכֶד מָתוֹק
בְּמַבָּט שֶׁל סַבָּא דּוֹאֵג וְאוֹהֵב.
וְהִנֵּה שׁוּב עוֹבֶרֶת תְּקוּפָה אֲרֻכָּה:
חֹלִי, מַכְאוֹב מִתְדַּפְּקִים עַל הַסַּף,
וְהַיָּד שׁוּב אֵינֶנָּה כָּל כָּךְ חֲזָקָה
הָאוֹן וְהָעֹז מִתְכַּנֵּס, נֶאֱסַף,
הַיָּד קְצָת לֵאָה וְרוֹעֶדֶת
בְּאַחֲזָהּ בכבדות אֶת הָעֵט-
בִּתְחוּשָׁה עֲמוּמָה וְנִבְגֶּדֶת,
בְּעֶצֶב קַל וּבְלֵב מְרַטֵּט.

נימוקי השופטות:
השיר "היד" משקף תחנות חיים, כדברי תחילת השיר "על אותם הימים כשהייתה צעירה" ובסוף השיר "במבט של סבא דואג ואוהב". היד כמטאפורה לזמן ולדרך, זיכרונות אישיים שהופכים לאוניברסליים. זיכרונות כנוכחות קבע שקשורים בילדות, בנערות "היד שזופה מן השמש, כותבת בחינת בגרות בלשון", צבא, נישואין והורות "היד ענודה בטבעת, מלטפת ברוך תינוק בן יומו", עד תחושה של "חשבון נפש חודר ונוקב".. "חולי, מכאוב מדפקים על הסף", תחושה של קץ חיים שמשתקפים "ביד קצת לאה ורועדת". על רקע השיר מהדהדת השאלה, האם יש תועלת בזיכרונות? הישועה טמונה בזיכרונות ובחוויות, חושך ואור מזומנים יחדיו. המשורר מתבונן בסובב אותו.

על כל אלה הענקנו לשיר את המקום השני.

הַבֵּט, נֶאֶסְפוּ הַשָּׁנִים,
רְאֵה דֶּרֶךְ עָבַרְתִּי לְבַד.
זִמַּרְתִּי לְכוֹכַב מֵעַל עֲנָנִים,
כְּקוֹלוֹ הַבּוֹדֵד שֶׁל נַוָּד.

נֶאֱמַר שֶׁתַּגִּיעַ, בְּעוֹד רֶגַע דַּל,
לַפַּרְדֵּס מֵהַשְּׁבִיל הַיּוֹרֵד.
וַאֲנִי תַּפּוּזִים אָסַפְתִּי בַּסַּל,
לְהַמְתִּיק יוֹמְךָ הָאוֹבֵד.

אַל תִּצְטַעֵר עַל הַזְּמַן שֶׁעָבַר,
עַל שְׁבִיל שֶׁלֹּא הִצְטַלֵּב.
אָשִׁיר לְךָ שִׁיר עַל דֶּרֶךְ עִנְבָּר,
לְאָחוֹת בְּדִידוּתוֹ שֶׁל הַלֵּב.

נימוקי השופטות:
בשיר "דרך הענבר" יש מרחב געגועים וציפייה לבואו של האהוב "נאמר שתגיע בעוד רגע דל". השתוקקות אקטיבית לנעלם "ואני תפוזים אספתי בסל". האני הלירי עוגן בבדידות "ראה דרך עברתי לבד" ונשאר בתקווה. קיימת תשוקה להמשיך להלך בדרך עם הכיסופים של הציפייה וההשלמה עם "שביל שלא הצטלב"..."אשיר לך שיר על דרך הענבר לאחות בדידותו של הלב". דרך ענבר ככינוי לדרך סחר עתיקה, אשר שימשה את הסחר בענבר. הלב הבודד נאחז בשירים על העת העתיקה כמקור כוח בראשיתי וראשוני עם אופטימיות למרות ההחמצה. "אל תצטער על הזמן שעבר". אהבת החיים על סף שמחה וגאולה. הדוברת מזמרת לכוכב מעל העננים. הבדידות בבית הראשון משלימה את הלב הבודד בבית האחרון כדרך מעגלית שנפתחת אל החופש. זהו שיר ארס פואטי, האני השר מבקש להחזיר את האהוב באמצעות השיר.

על כל אלה הענקנו לשיר את המקום השלישי.

לֵךְ לְךָ מִבֵּיתְךָ
אֶל חֶלְקָתְךָ
פְּשׁוֹט אֶת גַּשְׁמִיּוּת הַיּוֹם
אֶל תַכְרִיכֵי הַנֶּצַח.

לֵךְ לְךָ מֵאַדְמָתְךָ
מֵחֶלְקָתְךָ
הַפְרֵד גּוּף מֵרוּחַ
תֵּן לְנִשְׁמָתְךָ לְהִתְגַּלְגֵּל
בְּמַעֲלֵה תִּקּוּנִים קְדוֹשִׁים.

לֵךְ לְךָ מִמְּאֹרְעוֹת עָשָׁן וָדָם
מִזִּכְרוֹנוֹת חֲטָטִים עַל נְשָׁמָה שׁוֹתֶקֶת
אֶל הַזְּמַן מִחוּץ לַזְּמַן
אֶל מְקוֹם הַנְּבִיעָה.

הֱיֵה אֶחָד עִם הַבְּרִיאָה
צִפּוֹר חָפְשִׁיָה
רֹאשְׁךָ עַל טַבּוּר הָאֵל
לִינֹק
שַׁלְוָות עוֹלָם.


נימוקי השופטות:
השיר 'לך לך' מזמין אותנו לצאת לרגע מה'כאן ועכשיו' ולחוות חוויה של מעבר לעצמנו הפיזי. הוא מוציא אותנו למרחב אחר של שקט ומנוחה, מרחב בו אנו חווים הרחבת התודעה. רגע קסום שמשך את תשומת ליבנו. המשוררת עושה שימוש מפתיע ושונה במוטיב התנכ"י המוכר 'לך לך' המתאר את ההבטחה האלוהית לאברהם לאחר שיעשה מעבר פיזי מחרן לכנען.

בשיר 'לך לך' מעביר אותנו המשורר למרחב אחר, למרחב אוטופי של זמן. הוא לוקח אותנו כדבריו "אל הזמן מחוץ לזמן". מרחב בו מובטחים לנו חיים טובים ורגועים בניגוד לחיים גשמיים ומאתגרים של סבל ביום יום שלנו.
המשורר מתאר מסע של הנשמה כדבריו 'במעלה תיקוניה', מאוחדת עם הבריאה, 'יונקת שלוות עולם' בחיי הנצח שלה.

על הרגע המיוחד הזה, על ההזדמנות להרחיב את תודעתנו ואולי לאמץ את הגישה בחיינו בחרנו להעניק לשיר 'לך לך' ציון לשבח