"פגישת מחזור" מאת מור סינואני

"אני לא הולך. אין לי מה לעשות שם אם החבורה שלי מהתיכון לא תהיה".

"תפסיק להתנהג כמו ילד, אתה אדם בוגר. אז מה אם החברים שלך לא יהיו? אתם ממילא לא בקשר. לא מבריזים מפגישת מחזור"
"אבל לא מעניין אותי מה קרה עם שאר השכבה שלי. עברו יותר מעשר שנים, כמעט שתים עשרה!"

היא כיווצה את עיניה ונענעה בראשה, כאילו לא מאמינה שהתחתנה איתי. "אתה צריך ללכת. אתה הולך"

***
"עידו?! זה אתה אחי?" גבר שיצא מאחת המכוניות שבחנייה התקדם לעברי.

הוא חייך אליי ולחצנו ידיים, הוא בנינוחות ואני במבוכה. לא נפגשנו שתים עשרה שנים והוא התנהג כאילו תמיד שמרנו על קשר. הבחנתי בכך שהוא כמעט ולא השתנה. הוא נשאר גבוה כפי שהיה, אניצי שיער כסופים החלו לבצבץ בשיערו השחור, והוא היה לבוש בבגדים כחולים באותו גוון בהיר. כולל נעליים.

שמחתי לראות פנים מוכרות. עמדתי בעצבנות ליד הרכב שלי שחנה ברחבת עפר מול בית מואר ורחב ידיים באיזה מושב. רעדתי מצינת הלילה ולא האמנתי שאישתי הכריחה אותי להגיע הנה.


"מה שלומך? הרבה זמן לא נפגשנו!. הפכת לכוכב כדורסל מאז במקרה? אני זוכר שהיו לך חלומות" הוא קרץ.

נענעתי בראשי. יואב ואני שיחקנו יחד כדורסל בנבחרת בית הספר. היינו הגבוהים והמסורבלים ביותר בתיכון ונהגו להתבלבל בינינו. אך ההבדל היה משמעותי יותר. יואב היה חברמן בכל רמ"ח איבריו ואילו אני... לא. הוא היה יכול להיות פופולרי יותר אם היה רוצה, הוא פשוט היה עסוק כל הזמן בהתנדבויות מחוץ לבית הספר במקביל לכדורסל. אולם בזמן המועט שבילה בבית הספר הוא השקיע בשיחות וקשרים עם כמעט כל אחד מהשכבה.

"נפצעתי בצבא, נאלצתי לוותר על החלום" השבתי וקיוויתי שלא נדבר על הנושא יותר.

אך עיניו של יואב נפערו והוא הביט בי בחמלה, "אני ממש מצטער אחי!, וואו, מי היה מאמין!"

"כן" קיבעתי את מבטי בבית המואר שנשמעו ממנו קולות רמים משאר האנשים שבשכבה. בכל פעם שמישהו היה מגיב כך לפציעה שלי הייתי מתכווץ.

"ומה אתה עושה היום?, המשכת בעולם הספורט? אולי בתור סוכן ספורטאים? תמיד היית טוב בויכוחים"

"לא" עניתי בעייפות, "אני רואה חשבון"

"אתה? רואה חשבון?, מה לך ולזה? נכשלת במתמטיקה בתיכון" יואב נראה מאוכזב.

משכתי בכתפיי. התחלתי להצטער על כך שפניתי אליו מלכתחילה.

"ומה אתה עושה היום?" שאלתי בנימוס כדי להסיט את נושא השיחה ממני.

יואב הבחין במהלך שעשיתי אך לא התנגד. "אני מאמן אישי, קואוצ'ר כזה. אני עוזר לאנשים לשפר את החיים שלהם, כי הכל נמצא כאן" הוא דיבר בהתלהבות והצביע על ראשו ברצינות.

התאפקתי שלא לגחך. דבריו נשמעו כמו קלישאה לא אמינה. הכל לא נמצא בראש. לפעמים החיים דופקים לך את הרגל עד שאתה לא יכול ללכת בצורה נורמלית, שלא לדבר על משחק כדורסל. איך שהתגעגעתי לכדורסל.

"אתן לך דוגמה לאדם שעבר שינוי" יואב הביט בי בהתלהבות ומבטו לא הרפה ממני בעקשנות.

מהיכן הוא שואב את המרץ הזה?, גופי וראשי היו מותשים מהיום הארוך שלא נגמר בעבודה, ושקלתי אם לקחת כדור נגד כאב ראש.

"מיכאל רגב, זה שהזמין אותנו היום. זוכר אותו? זוכר איך הוא הבריז כל יום לים וטען שלימודים הם שיעבוד מוחי?. עכשיו תראה באיזו וילה הוא גר"

הוא גר במושב במקום שאף אחד לא מכיר. ברור שזו תהיה וילה!, תמיד זול בחורים האלה. רציתי לענות אך התעטפתי בשתיקה.

"בכל מקרה" יואב דיבר במרץ ולחלח את שפתיו. עיניו הכחולות נותרו יציבות אך שפת הגוף שלו הייתה נלהבת. "היום הוא אחד מהקבלנים המצליחים ביותר בעולם. היית מאמין?"

"איך הוא הפך למצליח כל כך?" שאלתי, מנסה להבין לאן הוא חותר.

"אמרתי לך" יואב ענה, "הכל פה" הוא הצביע שוב על ראשו והתחלתי להתרגז.

"החיים מגלגלים אותך לצמתים ובכל צומת אתה בוחר" יואב הסביר.

"לי לא הייתה אפשרות לבחור" אמרתי בלי לחשוב ולא האמנתי שהוצאתי את המילים האלה מפי. הן החזירו אותי אחורה, ליום בו גיליתי שלא אוכל לשחק כדורסל יותר בחיים. הזיכרון כאב בכל פעם מחדש.

הם קראו לזה 'תאונה' וחשבו שהכסף שיתנו לי יפצה על זה. השתחררתי מוקדם והייתי אבוד. אבוד מאוד. החלומות שלי נלקחו ממני עוד לפני שהתחלתי להגשים אותם.

יואב נעץ בי מבט חודר. "הייתה לך אפשרות. תמיד יש אחת. במקום לבחור במסלול שלא מתאים לך, יכולת להמשיך בתחום הספורט בתפקיד אחר או לנסות למצוא עבודה שהולמת את הכישורים שלך".

על אף שדיבר בנעימות, ללא כל נימה של ביקורת, לא האמנתי שהוא מטיף לי מוסר. בסך הכל הגעתי לפגישת מחזור ואני כבר מרגיש כמו מטופל על ספת פסיכולוג.

"בוא ניכנס, עוד מעט המסיבה תיגמר" אמרתי כדי לסגור את הנושא. העדפתי להיכנס לאירוע שבו אני לא מכיר איש מאשר להמשיך את השיחה הזאת עם יואב.

"אתה צודק" הוא השיב ונראה נרגש, "בוא נלך"

צעדנו אל עבר הבית ההומה בשתיקה. נעלינו הרומסות את החצץ היו הדבר היחיד שנשמע במושב הישנוני.

הדבר הראשון שהציף אותי היה גל ריח חזק של קפה. המארח ניסה כנראה להשרות אווירה נעימה בבית. אבל הוא הגזים. הבית הסריח מריח של פולי קפה.
לא הייתי מוכן לאנשים הרבים שעמדו מקובצים בחבורות. הם צחקו ודיברו בקול עם כוסות יין בידם. הזעתי בכפות ידיי ומשכתי בקולר החולצה בחוסר נוחות.

הבית עוצב בסגנון כפרי. הכל היה מעץ. אפילו כוסות השתייה, הצלחות והמזלגות. על רצפת הפרקט הכהה הונחו שטיחים בצבעי אש זה על גבי זה ואת הספות מול האח ריפדו כריות מוארכות מצופות פרווה בהירה. הבית נראה כאילו נלקח מקטלוג.

יואב עמד לצידי בחיוך. הוא סקר את החדר ממרום גובהו (למרות שהיינו באותו הגובה) וזיהה עוד אנשים שהיו יחד איתנו בקבוצת הכדורסל. הוא משך אותי אחריו.

פילסנו יחד את דרכנו אליהם. חלל הכניסה הוביל לסלון רחב ידיים שבירכתיו הייתה מזרקה מפלצתית. מי בונה מזרקה בסלון שלו??

"אני לא מאמין!" יואב כמעט שאג ומיהר להתחבק עם אחד מהעומדים במעגל הקטן. ניסיתי להיזכר בשמו. אולי הראל?

הגבר המתולתל חיבק אותו בחיוך וטפח על שכמו. לאחר מכן לחץ את ידי. קוראים לו יובל, נזכרתי.

השאר מיהרו ללחוץ את ידי ולהתחבק עם יואב (איך הוא מכיר אותם בכלל?) ופצחו בשיחה סתמית על לאן כל אחד הגיע וכמה ילדים יש לכולם. השתדלתי שלא להראות את קוצר רוחי. זה הדבר האחרון שעניין אותי. עיניי נמשכו למזרקה שעמדנו על ידה.

בחילה קלה הציפה אותי כשהבחנתי בתמונות המנויילנות שצפות על המים. מה מיכאל רגב חשב לעצמו? שנעמוד על יד המזרקה ונהנה לצפות בתמונות שלנו מהתיכון צפות להן?. זה היה דביק וקיטשי והבחילה שלי התחזקה ככל שהבטתי בהן.

"תראו את זה!" יואב קרא בהתלהבות כשעקב אחר מבטי. "איך הוא חשב על זה?, תמונות צפות? וואו!"

כולם מיהרו להסכים איתו והביטו בתמונות בנוסטלגיות וערגה.

"הנה אנחנו עם מדי הכדורסל" יובל הצביע על אחת התמונות.

"נשארנו נאים כמו שהיינו" יואב צחקק.

"אני הולך לשירותים" מלמלתי. לא יכולתי לסבול עוד את ההתנהגות שלהם. הם התפעלו מהתמונות כמו ילדים בני שלוש.

"חכה אחי, אני בא איתך" יואב אמר.

למה הוא מרגיש צורך להידבק אליי?

"מי היה מאמין שהוא יהפוך למצליח כל כך?" יואב שאל אותי כשהביט בקורות העץ החומות ששימשו כתקרה, "מדהים לראות איך אנשים משתנים".

"אתה באמת מאמין בזה?" שאלתי בלגלוג, "כנראה שפשוט היה למיכאל מזל".

"לא" יואב הניד בראשו במרץ. "מזל זה כשהספקת לעבור את הרמזור המהבהב בירוק או כשנשארה בדיוק חתיכה אחרונה במקרר מהעוגה שרצית. זה מזל. מה שמיכאל עשה, מה שהוא בנה, זה דורש הרבה יותר מסתם מזל. זה שילוב של חלומות עם עשייה ותושייה וכוח רצון-"

"תמיד היית נאיבי" קטעתי אותו בעצבנות.

יואב לא הגיב. הוא נראה עסוק בסקירת הפרצופים הרבים שעברנו על ידם ועצר מדי פעם כדי לומר שלום ולשוחח עם אדם או שניים.

"יונתן!" יואב קרא באותה נימה מתלהבת שהתחילה לעלות לי על העצבים, "מה שלומך אחי? שנים!"

יונתן חייך אל שנינו ויישר את משקפיו.

"שלומי טוב. מה איתכם?"

"בסדר!" יואב השיב, "מה איתך? מה אתה עושה היום?"

לא!, רציתי לצעוק. לא שוב!.
שיחות החולין האלה רק מגבירות את כאב הראש שלי. התחלתי להרגיש את רגלי הפצועה מעקצצת. כשאני עומד זמן ממושך זה קורה.

"ובכן, כיום אני מנכ"ל של חברה לפיתוח אזורי. אנחנו אחראים בין היתר לייבא חידושים ופיתוחים מחו"ל ולהנגיש לפריפריה…"

הפסקתי להקשיב. תכננתי כבר מה אגיד לאשתי כשאחזור הביתה. 'זה היה בזבוז זמן, כל אחד יותר שחצן מהשני, כולם רוצים ליחצן את עצמם כמה שיותר. זה פשוט לא בשבילי.'

-"איזו מקריות! לעידו יש רקע בתחום!"

שמעתי את שמי והתעוררתי מחולמנותי.

"עידו היה שחקן הכדורסל הטוב ביותר בתיכון, שכחת?" יואב נעץ ביונתן מבט מופתע, כאילו זו הרכילות המקומית שאסור היה לו לפספס ולא יתכן שלמד באותו התיכון כמונו מבלי לדעת את זה.

"באמת?" יונתן יישר שוב את משקפיו, וגירד קלות בראשו המקריח.

"ודאי!" יואב אמר, "הוא היה שחקן מחונן!, בזכותו כמעט שלא הפסדנו במשחקים. המאמן נהג לומר שבעתיד הוא עוד ישחק בחו"ל, אם לא הפציעה.." יואב שינה את הבעת פניו לחומלת.

התרגזתי. שנאתי שמרחמים עליי. לאורך השנים כבר שמעתי את כל התגובות האפשריות לעובדה שנפצעתי. מחמלה תהומית עד כעס על תהפוכות החיים.

"לא ידעתי שהיית עד כדי כך טוב" יונתן חייך ויישר את עניבתו. הוא התלבש כאילו הוא בדרכו לעוד יום בכנסת.

"כן.." אמרתי כדי לצאת ידי חובה.

"החברה שלנו מחפשת שותף עם רקע בספורט. אנחנו רוצים מישהו שיאמין בנוער! שיעודד אותו להשתמש במוצרי הספורט שייבאנו לאחרונה. ועם איך שיואב הציג אותך אני חייב שתבוא לראיון" יונתן חייך והושיט לי כרטיס ביקור לבן.

"תודה" השבתי במבוכה מהלך הדברים. לא יכולתי שלא להתפעל מכישרונו של יואב להתחבר לכל אחד בפחות מחמש דקות ולשכנע אותו לקחת לראיון עבודה אדם שהוא בקושי זוכר.

"אתה רואה?" יואב שאל אותי כשהתרחקנו מההמולה לעבר המטבח. "החיים מגלגלים אותך למקומות שאפילו לא חשבת עליהם"

"אני לא יודע אם עבודה כזאת תתאים לי" הודיתי, "בקושי הבנתי מה עושים בה".

"אל תדאג" יואב טפח על שכמי וניגש למזוג בירות לכוסות קרטון, "לך לראיון ותראה אם מתאים לך. תמיד תוכל להגיד לא".

"אני לא יודע…" נשענתי על אי השיש היוקרתי. "יש לי כבר עבודה. היא נוחה והשכר מתגמל-"

"אתה מאושר?" יואב שאל בתקיפות.

"מה?"

"שמעת מה שאלתי" יואב ענה. עמדנו במרכז המטבח. אי יוקרתי בהיר חצץ בינינו, "שאלתי אם אתה מאושר"

"אני חושב שמאושר זאת מילה גדולה מדי… הייתי אומר שאני מרוויח מספיק כדי להיות מבוסס".

"זה לא מספיק" יואב אמר ומילותיו הדהדו בראשי וסדקו משהו.

נמנעתי מלהסתכל בעיניו. נזכרתי באחת משיחותיי הראשונות שלי עם אשתי, כשהיינו עוד רק חברים.

**
"מה החלום שלך?" היא שאלה את הגרסא בת ה-22 שלי. הייתי אז אחרי הפציעה, עם הרבה חלומות ישנים ובלי הרבה חדשים.
"אני לא יודע. מה זה משנה?. מישהו הבטיח שיקרה משהו עם החלום שלי?, עם חלומות לא הולכים למכולת".

היא נענעה בראשה ברצינות ועיניה ננעצו בעיניי, "הציניות שלך. היא מכסה על הכאב".

הבטתי בה מופתע ולרגע הרגשתי חשוף. איך היא עושה את זה?

"עדיין לא מאוחר לפתח חלומות, להמציא את עצמך מחדש" .

לא רציתי להודות בפניה שאני פוחד. פוחד עד מוות. הייתי בתחילת התואר שלי בראיית חשבון. ידעתי אז שזה לא בדיוק התחום שלי, ומספרים אף פעם לא עניינו אותי, אבל כמהתי למשהו בטוח. עבודה יציבה שלא תשתנה. לא כמו החיים שלי, שהשתנו כליל לאחר הפציעה.

"קל לך לדבר" אמרתי במרירות.

"לא" היא השיבה בקול חד, "לך קל לדבר".

"מה?"

"אתה נהנה להתבוסס בחידלון שלך. קשה הרבה יותר להרים את עצמך מאשר להישאר סטטי. לאנשים נוח להישאר במצב שלהם, גם אם הוא לא טוב להם"

ידעתי שהיא צודקת. הערצתי אותה על דעותיה אבל פשוט לא ראיתי את עצמי משתנה.

**
"אני בסך הכל אומר.." יואב לגם מהבירה שלו, "למה לא לנסות?. כמעט שישים אחוז מהחיים שלך אתה תבזבז בעבודה שלך. למה שלא תעשה משהו שאתה טוב בו? שתרגיש סיפוק בכל יום שתלך לעבודה?"

לגמתי גם אני מהבירה. ההמולה הלחיצה אותי ולא הצלחתי לחשוב בבהירות. האם אני באמת רוצה לעשות את הצעד הזה? לחפש עבודה אחרת? רגע אחרי שהתחייבנו למשכנתא לבית חדש?

"על מה אתה חושב?" יואב חקר.

"אני.." התחלתי לאלתר.

"עמית! מה שלומך אחי?" יואב הסיט את מבטו ממני וקרא אל מישהו מאחורי.


"וואלה טוב, נהנים מהחיים" עמית השיב.
הסתובבתי אחורה והסתכלתי עליו. הוא נראה כאילו חזר עכשיו מהים. הוא בא עם גופיה וכפכפי ים והתקדם לעברנו בנינוחות מוזרה. לא זכרתי אותו.

יואב מזג לו בירה והזמין אותו לשיחה שלנו. רטנתי לעצמי על השיחה הכפויה שתתרחש כאן. אם אברח עכשיו, יואב יגיד משהו? ולמה אכפת לי בכלל?. הצצתי בשעון, בקושי עשר בלילה, מוקדם מדי לחזור. אשתי תאשים אותי שאני לא חברותי מספיק.

"אני זוכר אותך" עמית הביט בי, טון דיבורו היה איטי מאוד. "היית השחקן הכי טוב בבצפר".

משכתי בכתפיי וחייכתי חיוך עצבני ונבוך.

"הוא בהחלט היה" יואב צחק ונראה כמתגאה, כאילו הוא טיפח אותי כל השנים.

"ומה אתה עושה היום?" עמית שאל באותה האיטיות.

"אני רואה חשבון" אמרתי.

"באסה אחי" עמית נראה מאוכזב ועיקם את פיו כאילו תשובתי כואבת לו. "דבק בך אבק כוכבים. חשבנו שתעשה משהו עם היכולות שלך".

שאלתי את עצמי למה הוא מדבר ברבים, מי כבר הכיר אותי?

לא עניתי. וקיוויתי רק שיואב לא יתערב.

"הוא נפצע" יואב אמר, שוב באותו מבט מרחם.

"מה אחי, בצבא?" עמית שאל.

"כן" אמרתי במהירות. בהיתי בשעון הקיר שמולי וייחלתי שירוץ מהר יותר.
"אתה נראה לי אחד כזה שלא יזיק לו קצת ים. כולך חיוור ומתוח. לך, שב שם, תהנה מהנוף. אתה תופתע לגלות כמה זה משפיע" עמית חייך אליי.

שנאתי שאומרים לי מה לעשות. למה הוא ויואב מתנהגים כאילו הם המטפלים שלי?

"אני חושב שהוא צריך לחפש כיוון אחר בחיים" יואב התערב שוב.

"יכול להיות, יכול להיות מאוד" עמית הנהן וסקר אותי.

"טוב, לא זכור לי שביקשתי את דעתכם!" הכעס התפרץ ממני. לא יכולתי עוד לשתוק ועזבתי אותם בהפגנתיות.

יצאתי מהמטבח ונדחקתי בין האנשים שבסלון כדי לצאת החוצה, לאוויר. התעלמתי מנפנופים וקריאות בשמי של אנשים שבקושי זכרתי והרגשתי שעוד רגע אני נחנק.

אני פשוט אלך. מה יש לי לחפש במקום הזה? עם אנשים שכבר אין קשר ביני לבינם.

הוצאתי את המפתחות מהכיס והתקדמתי לעבר המכונית על החצץ.

"עידו, אחי! חכה רגע".

לא. לא שוב הוא. עצמתי את עיניי והידקתי את הלסת. הסתובבתי אליו בכעס.
"יואב עזוב אותי, אני לא מבין מה אתה רוצה. מתחילת הערב אתה לא מרפה. אני לא מעוניין באבחון והביקורת שלך!"

יואב נראה לרגע נפגע אבל אז מבטו הפך לנחוש. "אני מצטער, באמת, לא ידעתי שזה מה שאתה מרגיש. זו לא ביקורת, אני בסך הכל רוצה לעזור לך. למה אתה לא נותן לי? אני יודע לזהות אנשים לא מאושרים, אין לך מושג כמה מכאיב לי לראות כאלה מצבים. אני לא מסוגל להתעלם מזה. זו גם הסיבה שהפכתי לקואוצ'ר."

נאנחתי. איך בסוף אני יוצא זה שלא בסדר?

"תקשיב" אמרתי בעייפות, "אני לא מאמין שעבודה קשה מביאה בהכרח לתוצאות. יש כל הזמן תאונות ודברים שלא קשורים אלינו שיהרסו את זה. אז למה לטרוח? למה לקוות ושוב להתאכזב?"

"כמה זמן אתה נשוי?" יואב שאל.

"שבע שנים" אמרתי וניסיתי להבין לאן הוא חותר.

"ואתה מאוכזב שהתחתנת איתה?"

"זה לא אותו הדבר" נאנחתי.

"זה בדיוק אותו הדבר!" יואב אמר בנחישות. "אם היית פוחד להתאכזב ושמשהו יהרוס את הנישואין לא היית מתחתן. ואיפה היית היום בלעדיה?"

בשום מקום, רציתי לענות. היא הדבר הכי טוב שקרה לי. בזכותה השתקמתי מהפציעה והצלחתי להפוך לאובדני פחות.

ידעתי שהוא צודק. שנאתי לחשוב על כך שהוא צודק. המחשבה הזאת הפחידה אותי. לשנות מקצוע? לשנות קו חשיבה שסיגלתי לעצמי במשך שנים?

"אני יודע שמפחיד לשנות מסלול" יואב אמר לי, "אבל לפעמים בחיים צריך אומץ" הוא חייך אליי. "אם תרצה שנדבר על זה חפש אותי בפייסבוק" להפתעתי הוא החל להתרחק חזרה אל הבית, "ושמור על קשר" הוא נופף בידו לשלום.

"בסדר, ביי" אמרתי וחייגתי מספר.

"היי, איך היה בפגישת המחזור? עדיין מוקדם.." היא שאלה בעניין בקולה הנעים.

"היה מעניין" השבתי מהורהר, "קיבלתי הצעת עבודה"

"באמת? ממי?"

" יונתן, מהשכבה שלי. אגב, זוכרת שסיפרתי לך על יואב?. הוא קואוצ'ר עכשיו. הוא נתן לי כמה טיפים טובים"

"לא ידעתי שאתה מאמין בדברים האלו" היא התפלאה ונשמעה מתרשמת.

"גם אני לא" עניתי לאט.