'ארץ לעולם לא'' מאת ליאת גרין

בחורף הסגרירי של שנת 2002 הוא נכנס למשרד קטן בבניין ישן באזור התעשייה של רמת גן. כחודש לפני כן, הוא קיבל מעטפה בדואר, ומכיוון שהיה חשדן מטבעו, תחילה חשב לזרוק אותו היישר לפח, אך ברגע האחרון חזר בו מהחלטתו.

כשטיפס חמש קומות בבניין שנראה לו ריק ונטוש, הבחין בקורי עכביש ועלים יבשים על המדרגות, שהזכירו לו את ימיו בפנימייה בתיכון בשדה בוקר, כשהיה בוהה במשך שעות בפלאי הטבע. הוא לחץ על האינטרקום, ומיד הוכנס לתוך חדר קטן. מולו ישב, מאחורי שולחן עץ כבד, איש ממושקף בעל שיער מאפיר. “אני שמח שאתה כאן” אמר, תוך לקיחת שאחטה מסיגריה. “מקווה שלא מפריע לך שאני מעשן, כי אם כן, אכבה”.

מנורה קטנה התנדנדה מהתקרה והטילה צל מסתורי בחדר החשוך. האיש השמן הציע לו קפה שחור ועוגיות וניל, תוך שהוא מציג את עצמו בפניו ומספר לו על פרויקטים שונים של היחידה.

“אני מגייס אותך למשימה סודית, שלא לומר מאתגרת”, פתאום זרק לחלל האוויר. אף על פי שכבר קלט שמדובר במשהו גדול, הוא לא הבין עד כמה פעילותו עוד תשנה את פני ההיסטוריה. ככל שהשיחה התקדמה, גברה בתוכו ההכרה שהוא לא יכול לסרב להצעה המפתה.

“אנחנו עוקבים אחריך כבר לא מעט זמן ונראה לנו שאתה האיש המתאים”.

מחשבותיו נדדו במסלולים רבים, בעיקר על גלי - אותה הוא רצה שם ועכשיו. הוא חש צורך עז להרגיש אותה ולהתייעץ איתה שכן היא הייתה האדם הקרוב לו ביותר. היא נראתה לו כמו בת הים הקטנה: שיערה הג’ינג’י גלש מעל עורה הלבן והמנומש ועיניה העמוקות היו תכולות כים. היא נהגה לקשט את שיערה בזר פרחים, כך סתם, אפילו ליציאה קלה מהדירה, אותם חלקו יחד.

עוד מימיהם בפנימייה, היו מטיילים ומדברים במשך שעות בשבילי הנגב, בלילות קרירים לאורך נחל חווארים. כשירח מלא היה מאיר מעליהם, היו מפסלים דמויות מצחיקות בתוך סלעי הקירטון הלבנים והרכים וממתיקים סודות. דרכה, הוא גילה שיש בתוכו כוחות, שלא ידע על קיומם לפני שפגש אותה.

לאחר השירות הצבאי, הם עברו לגור יחד בדירה קטנה בתל אביב, שגלי קישטה במדבקות קיר של פיות קסומות, ינשופים חמודים ופרפרים ורודים. אחד הדברים הבולטים שהוא אהב בה מעבר לתבונתה ולרגישותה הייתה היכולת היצירתית שלה לברוא עולמות ולברוח איתו לתוך פנטזיות חלומיות. בחדר השינה, שנראה כגן סודי בתוך יער קסום, מתחת להינומה מתחרה לבנה שעטפה את מיטתם, הם חקרו עולמות נסתרים במקומות מסתוריים.

היא עבדה כמלצרית במסעדה הודית ולמדה תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הוא למד מדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה, והתמחה בהיסטוריה צבאית ואסטרטגיות לחימה. לפרנסתו, היה מתצפת על שגרירויות זרות ועוקב אחר האנשים שנכנסו ויצאו מתוכם. הבוס שלו שיבח את חושיו החדים ואת דיווחיו המדויקים.

בלילות, היו מטיילים לאורך החוף, משקיפים אל עבר הים, מתבוננים בתנועת הגלים המתנגשים ובקצף העולה מן המים. שכובים על החוף, הם דמיינו את עצמם שוחים באגמים נוצצים ורצים יחפים בדיונות חול זהובות בסהרה הרחוקה. הם היו מתנדנדים על הירח, שנתלה על חוטים שקופים בשמיים, בין כוכבים זוהרים.

למרות שלא הבין את ההסברים המדעיים המסובכים של גלי על הקשר בין הירח לכוחות הגאות והשפל, הוא נהנה לשמוע את קולה המלטף. בעודה מסבירה לו על כוח המשיכה של הירח, הוא הניח את ידו בעדינות על חולצתה השקופה ויחד הפליגו לאיים רחוקים של תשוקה.


***

במשך עשר שנים הכינו אותו לתפקיד המיוחד, כשמדי פעם נסע למדינות זרות כדי להתאמן מעבר לאימונים השוטפים בארץ. הממונה עליו הסביר לו את חשיבות המשימה, עד כמה היא תיתן לישראל, ובכלל לעולם המערבי, יתרון גדול כנגד המלחמה העולמית בטרור. הרי לא מדובר בחדירה לארגון בלבד, אלא בהחלפת העומד בראשו.

הוא למד כיצד להיטמע בשווקים וברחובות סואנים, כיצד לדבר עם אנשים ולאמץ זהויות בדויות בפרק זמן קצר. הוא התנסה באכילת מאכלים חדשים, בלימוד ניבים שונים של השפה וביטויי סלנג מקומיים - באורדו ובערבית. הוא עבר תרגולים מתוחכמים בשטח האויב כולל בריחה מגורמים עוינים וזיהוי מטרות ממרחקים. את אימוני הנשק עבר בדרום הארץ, שם פגש מי שעתיד היה להיהפך ל”סגן” שלו - בחור מצולק, שרירי ופיקח. הקשר ביניהם התהדק בכל פעם שנפגשו, עד שהגיעו לכדי מצב שבמבט חטוף יכלו להבין מה מתרחש בליבו ובמוחו של השני.

***

לעיתים קרובות, היה נתקף בפלאשבקים מילדותו ונזכר כיצד היה מתנתק ומדחיק את כאבו כשהביט בפינות שונות בקיר בעת שאביו, פרופסור מכובד לפיזיקה גרעינית, אדם מנומס ואהוב על הבריות, היה נועל אותו בחדרו ומצליף בו בחגורה חומה וקרועה.

הוא הכיר היטב כל סדק בקיר, מחילת נמלים חבויה ופתח אוורור בחדרו המאובק, לתוכם היה תוקע את מבטו ומפליג למחוזות רחוקים. מהשנייה בה צלל פנימה בדמיונו אל תוך הסדקים, נעלם העולם שבחוץ, ועולם חדש תפס את מקומו.

כשטיפות גשם חדרו מבעד לחלון וניצנצו באור השמש על קורי העכביש שעטפו את פינות החדר, הופיעה קשת צבעונית עליה גלש לתוך מערה עמוקה. שם, היה פורש כנפיים ויחד עם פיטר פן - הילד הנצחי - היו עפים אל ארץ לעולם לא.

כשהגיע לאי הבודד, כאביו נעלמו כלא היו, והוא נהנה לרחף בחופשיות בין ענני אבק פיות מנצנץ שטינקרבל פיזרה מסביב. לאחר שהיה משחק מחבואים עם הילדים האבודים, אותם פיטר פן הנהיג, היו סועדים עם אינדיאנים שחבשו כובעים מעוטרים בנוצות. פעם, נקלע לקרב חרבות אש בין פיראטים שחיפשו אוצר אבוד בלב ים סוער, ובתוך כל המהומה, הציל נסיכה קסומה משיניו של תנין רעב.

מדי בוקר היה יוצא ליער פיות נסתר בקצה האי כדי לתפוס פרפרים צבעוניים ולרקוד לצלילי הנהר עם שדונים מקפצים. לקראת ערב, שחה עם דולפינים בלגונה התכולה עד שהגיע למפרץ האלמוגים. בלילות, כשהגיע הזמן לשוב הביתה, הגחליליות האירו את דרכו במערה חשוכה חזרה אל החדר, עד לפעם הבאה.

***

הוא לא שיתף את גלי בפרטים המדויקים של המשימה, אלא הסתפק באמירה כללית שעליו לצאת ל"פרוייקט חשוב". למרות שלא הרגיש בנוח שיש צד בחייו שהוא מסתיר ממנה, לא הייתה לו ברירה שכן הוא היה חייב להגן על עצמו, וכמובן גם עליה. כולם עוטים על פניהם מסיכות, חשב לעצמו, אין אדם שיודע הכל על האחר, גם לא על האדם הקרוב לו ביותר, וזה היה הסוד שלו.

תוך שהיא הפשיטה אותו מבגדיו, נישקה את לחייו בעדינות, ליטפה את גופו ברוך ונגעה בו כפי שרק היא ידעה לעשות, עלתה לו לרגע המחשבה שמא טעה בכך שבחר לצאת למשימה. איך ייתכן ששני אנשים שאוהבים ייפרדו אפילו לפרק זמן קצר? הוא הביט לתוך עיניה התמימות, הריח את בושם הוויט לינן המתוק שעל גופה, וחשש לפספס אותה, אך, בד בבד, פחד גם לפספס הזדמנות נדירה לצאת לשליחות גורלית. מכל מקום, כרגע היה מאוחר מדי, והוא התנחם בכך שיחיו יחד כשיחזור.

באישון לילה, כשמעטה כבד של עננים כיסה את הירח, הוא זומן לאותו משרד קטן ברמת גן. הפעם, עמד האיש השמן במרכז החדר עם עוד שני מפקדים אותם פגש במהלך האימונים. הבחור הגבוה בעל האף הנשרי אמר לו בקול חד וברור שבפיקוד הוחלט שהרגע הנכון הגיע. ראש הממשלה נתן אור ירוק ובעוד יומיים יוצאים לדרך. “אנחנו סומכים עליך וגאים בך”, אמרו תוך שהם טופחים לו על שכמו. מיד עפו בבטנו פרפרים לכל כיוון, למרות שידע היטב שהוא מוכן למשימה אליה התכונן במשך שנים כה רבות.

בחדר אפוף עשן סיגריות, עידכנו אותו המפקדים בפרטים האחרונים של ההחלפה. הם שמחו שמבחינה פיזית הוא סופסוף הצליח לגדל את הזקן בדיוק כמו שצריך, לפי המילימטרים המדויקים שהצוות קבע. הוא חש את המתח באוויר ובליבו, לא יכל לסגת בשלב הזה, וגם לא רצה.

***

למחרת, הוא הכין לגלי את הארוחה האהובה עליה - סושי מאצות משובחות ואורז מאודה עם שקדים, קשיו וצימוקים. לקינוח, אכלו פאי לימון מרנג עם פירורי פיסטוק ועוגיות שוקולד עם דובדבנים.

הירח התכווץ והותיר אותם באינטימיות מוחלטת בממלכה הקסומה, תחת ההינומה, כשכוכבי ניאון מפלסטיק זהרו בחשכה, מתעתעים בין מציאות לאשליה.

“אמרו לי בפיקוד שהמשימה תיקח כחצי שנה”, חשף בפניה, כשהיא דמעה בשקט במיטה, מנסה ללקוט רמזים קטנים על מהות נסיעתו. היא הקשיבה כשהוא הסביר שהוא נוסע לאסוף מידע רגיש להשלמת תמונה מודיעינית. “דברים שקורים מאחורי הקלעים בלילה, נמחקים ונעלמים ביום”, אמר לה, כשהוא הצמיד אותה אל גופו החם ולחש לה מילות אהבה.

כשעמד ללכת, היא נתנה לו פעמון קטן בעל צליל עדין, מעוטר בקונכיות לבנות, זנבות דגים וכוכבי ים. הוא חיבק אותה בעוצמה, סגר את דלת הפלדה ולא הביט לאחור.

אפריל 2011. באמצע הלילה הוא יצא עם הצוות הלוגיסטי והמודיעיני מבסיס חיל האוויר בדרום הארץ. ההתרגשות היתה בשיאה והטיסה הארוכה עברה בשלום. לרגע הזה חיכו זמן רב.

לנגד עיניו נגלה יופיים של היערות שכיסו את פסגות ההרים הגבוהים עטופים בפתיתי שלג בוהקים. בקתות חומות, חמורים ועגלות סוסים קישטו גבעות מנוקדות בעצי אורן לאורך הנהר הזורם. כפות ידיו המיוזעות ניסו להרגיע את ליבו שדפק במהירות בעוד טנדרים פתוחים, עמוסי סחורה ותרנגלות מקרקרות, דהרו לאורך השבילים המושלגים, כשלצידם התרוצצו ילדים יחפים.

הבריזה הקרירה והריחות שעלו מן השווקים בתמהיל משכר של קפה ותבלינים הצליחו להרגיע אותו במקצת. ברקע התנופפו דגלים ירוקים מעוטרים בסהר וכוכב לבנים. נשים הסתובבו עם סלי קש, כשפניהן עטופות ברעלות שחורות ועיניהן - מרוחות בצבע כחול עז - מציצות מבעד לבד. האוויר היה נקי, האדמה הצמיחה פרחים יפים, שיחים אדומים ועצי פרי אקזוטיים שנראו ככתמי צבע על רקע קנבס לבן. איזו ארץ יפה, פקיסטן, שבתוך תוכה איכסנה את תמצית הרוע העולמי.

נראה לו שכבר נכח במקום הזר הזה בעבר. באופן מוזר, הוא חש שנשמתו מתבוננת במתרחש מתוך חיים אחרים. ממבט פנורמי על העיר, לא ניתן היה לחוש בסדקים העמוקים שהוסתרו מאחורי הקלעים של תמונת הנוף המושלמת. לעת ערב, כשמסך הלילה ירד וטיפות גשם ירדו מעיניהם של הכוכבים, הוא הביט בירח ונרדם היישר לתוך חלום על גלי הרחוקה.

***

במשך זמן רב, האמריקאים נקלעו למבוי סתום ולא הצליחו לאסוף מידע מודיעיני על מיקומו של הארכי-טרוריסט שהיה אחראי לפיגועי ה - 11 בספטמבר.

במקביל, במוסד התקיימו אינספור דיונים לגבי הטקטיקה הטובה ביותר שבה היה לנקוט בקשר לתפיסתו של האיש שהטיל אימה על העולם. בסופו של דבר, נקרתה בדרכו של הארגון הישראלי הזדמנות פז לחדור לארגון הטרור לאחר שקיבל דיווחים מארגוני ביון אירופאיים אודות מיקומו המדויק של רב המרצחים. בעקבות פריצת הדרך, התקבלה החלטה ליישם תכנית חסרת תקדים, שעתידה הייתה לשנות סדרי עולם.

עיקרה של התכנית החשאית כללה את החלפתו של מנהיג אל-קאעידה במרגל ישראלי, שיתפוס את מקומו כראש ארגון הטרור. בתוך כך, הוא יאסוף מידע על המתרחש בשורות הארגון, אך הוא לא יהיה לבד, שכן מרגל ישראלי אחר יוחדר כמה שנים לפניו וישמש לו, בבוא היום, כ"סגן", שיעזור לו במשימה. לאחר כמה חודשים, בהם יאספו מידע ויכירו לעומק את בכירי הארגון, שיטות הפעולה בהם נוקטים ותכניות עתידיות, יוחזרו שני המרגלים ארצה.

מה לגבי המנהיג האמיתי, אתם ודאי שואלים. ובכן, לאחר חטיפתו הוא יוטס ארצה, אך בניגוד לאייכמן, הוא לא יועמד למשפט, אלא ייחקר במרתפי המוסד עד אשר יוחלט מה יעלה בגורלו. וושינגטון לא הוכנסה לסוד העניינים מחשש להתנגדות למהלך מצידו של הנשיא אובמה - החלטה, שבסופו של דבר, תגבה מירושלים מחיר כבד.

מצחו התכווץ מרוב מחשבות כשהוא שכב במיטה ובחן בקפידה את מכתשיו ופגמיו של הירח הטהור. למרות שכבר היה עמוק בתפקיד, עלו לו הרהורים אודות חייו, שעברו לו כהרף עין במוחו. האם טעה כשבחר לצאת למשימה, ולהשאיר את גלי מאחור, האם היא תחכה לו כפי שהבטיחה? כילד, תמיד נמשך לאש, והיה הראשון לצאת למסעות, גם מפני שהיה הרפתקן וגם בנסיון לברוח מאביו בכל הזדמנות.

חטיפת הבכיר שאותו עמד להחליף נעשתה באישון לילה. החבר'ה מהיחידה הלבישו אותו תוך שניות וריח גופו של המבוקש הבכיר עטף אותו במהרה. המאפר אף עבד בזריזות ובמקצועיות עד כדי כך שלרגע אפילו הוא החל לפקפק בזהותו. לא הייתה שום התנגדות מצידו של ראש ארגון הטרור שכן הוא הורדם מיד עם לכידתו.

מיד לאחר ההחלפה, הסיעו אותו לווילת המסתור, שם נכנס היישר לתוך הבונקר התת-קרקעי בו פגש את ה"סגן" שלו, שנשלח לשם שלוש שנים קודם לכן. הווילה הייתה מוקפת בחומות גבוהות שעליהן חוטי תיל, בעיר אבוטבד, למרגלות הרי ההימאליה המרהיבים, כ - 55 קילומטר מהבירה איסלמבאד.

"סלאם עליכום אוסמה בן-לאדן", ה"סגן" אמר לו בחום, כשמזווית פיו בצבץ חיוך דק של סיפוק. "עליכום א-סלאם", השיב לו בחזרה. הם שמחו לפגוש אחד את השני ויחד צעדו בביטחון בתוך המתחם הלבן, אשר את תוויה הכיר בעל פה. המקום היה חרוט היטב בזיכרונו, הוא זיהה כל פרט שבתוכו, מהמידע שהוזרם לארגון הישראלי על ידי ה"סגן" במשך השנים.

כש"סגנו" לצידו, דיברו בערבית שוטפת על התכניות לימים הקרובים. בסימן שנקבע מראש, הוא סימן ל"סגן" שראש ארגון הטרור האמיתי כבר בדרכו לחקירה בארץ. גופו רעד מבפנים, אך הוא למד להתמודד גם עם זה.

מבעד לחלון צדדי ונמוך הוא ראה את האקדמיה הצבאית הפקיסטנית שהייתה סמוכה לווילה המפוארת ששכנה בתוך הפרבר האמיד. הוא שמע את קולו של המואזין שבקע מהמסגד. כשנכנסו לחדר הממוגן בו ישבו כבר בכירים נוספים של הארגון, כולם קמו על רגליהם ובירכו אותם לשלום.

הכל זרם והיה ברור שהטרוריסטים שישבו עימם לא שמו לב לשינוי הגדול שהתרחש מתחת לאפיהם. עשן סמיך של סיגריות אפף את החדר ונספג בגלביה הדהויה שלבש, בעוד מבטים של נאמנות הוחלפו בינו לבין האנשים שהיו תחת פיקודו. על סדר היום עמד תכנון פיגוע המוני נוסף, כשהדיון התמקד סביב המיקום. הם התלבטו אם לבצע את הפעולה באפריקה או באירופה. קצין התקשורת נתן סקירה בענייני החדשות, והתרחישים האפשריים נבחנו בקפידה.

הירח האיר מעל לעיר הנופש השלווה והשקטה, כשנהר הקונהר שזרם לאורך העמק הפיק צלילים עדינים של מוזיקה קלאסית. היה זה אותו הירח שהאיר את לילותיה של גלי שהייתה כה רחוקה ממנו, אך, בו זמנית גם כה קרובה לליבו. היכן היא עכשיו, האם היא חושבת עליו, תהה.

אילו סודות טומן בחובו הירח שרואה את העולם כולו ממקום מושבו אי שם במרומים?

2 למאי 2011. הוא ישן במיטתו בקומה השלישית, לאחר לילה ארוך שבו נהנה מארוחה טובה עם בנו חאלד ושני בלדרים, שגרו יחד איתו במתחם. הארוחה כללה בשר עם אורז וצנוברים, פלפלים חריפים ובקלאווה עם פיסטוקים והל ריחני שהשומרים הביאו להם מהשוק. הם דיברו עד שהתעייפו ואז "סגנו" ליווה אותו לחדרו בחצות. בפתח הדלת, בירכו אחד את השני בברכת לילה טוב, ובמבט הדדי ועמוק, הבינו שהכל מתנהל כשורה.

לפתע, קצת לפני הזריחה, התעורר בבהלה כששמע קולות חזקים ולא צפויים. הוא הציץ בחלון והבחין בשני מסוקי בלאק הוק בכניסה למתחם. היכן השומרים, חשב לעצמו והתחיל להילחץ. האם הארגון בארץ יודע מזה? האם הם שלחו כוחות כדי לחלץ אותו מסיבה לא ברורה? האם יש שינוי בתכנית? כל זה לא היה מתוכנן.

בהערכה גסה, כעשרים וחמישה לוחמים במדי צבא ארה”ב החלו לרוץ במהרה לעבר המתחם. הוא התחיל לרעוד, והפעם לא יכל לעצור את הפחד, מכיוון שהרגיש שמשהו משונה קורה. עדיין, כיאה לסוכן מקצועי, הוא שמר על זהותו, וקרא בערבית ל"סגנו". קולות ירי נשמעו מכל כיוון. הוא הספיק לזהות את הכיתוב “אריות ים” על מדיו של אחד הלוחמים. האם הפיקוד בארץ שינה גישה? מה האמריקאים עושים שם, לעזאזל? סביר להניח שמדובר בתרגיל משותף של האמריקאים ושל הישראלים, הם כנראה לא הצליחו לעדכן אותו בזמן, חשב לעצמו ונרגע.

בתוך הכאוס שנוצר, לפתע ראה את גלי בדמיונו, מניפה ברוח צעיף פשתן לבן מקושט בפעמונים קטנים ,דגי זהב וצדפים כסופים, כשהיא עולה ממצולות הים, פורשת את זרועותיה וקוראת לו אל חיקה.

***

שארית קטנה של פיסת ירח מהלילה נותרה תלויה בשמיים של יום חדש. כמדי בוקר, גלי הדליקה את הרדיו וקולו של הקריין היה רציני מתמיד.

"תם המצוד. סופו של האויב הגדול של האומה האמריקאית והעולם המערבי, מנהיג ארגון הטרור העולמי אל-קאעידה, אוסמה בן-לאדן, חוסל על-ידי צבא ארצות הברית בקרב יריות בפקיסטן וגופתו נמצאת בידי האמריקאים - כך הודיע נשיא ארה"ב ברק אובמה. בעקבות מבצע “חנית נפטון”, הועלתה רמת הכוננות בארצות הברית ובשגרירויות ברחבי העולם."

***

בעודי בוהה בקיר הלבן, אני תוהה אם הסוף שנתתי לסיפור מוצא חן בעיניי ובעיניכם. חושבת לעצמי על מה אחלום מחר כדי לשמור על שפיותי. בסדק הקטן בפינת חדרי, אני צופה ברגעים אלה בעיניה המנצנצות של גלי שבוכה על אהובה שנעלם בין רגע.

אני שומעת את רחשי לבכם מעבר לגלים הגועשים. אתם צודקים, יכולתי לבחור בסוף אחר, הירואי ורומנטי יותר - אולי להציל את הגיבור ברגע האחרון, להעלות אותו על אחד המסוקים יחד עם "סגנו" היישר לתוך החדר הסגלגל בבית הלבן. יכולתי אפילו להעניק לו מדליית כבוד מטעם נשיא ארה”ב על מעשה גבורה תוך חירוף נפש.

נכון, יכולתי גם לא ליזום את המשימה מלכתחילה, לא לחטוף את המנהיג ולא לבצע את ההחלפה החשאית. אל תשפטו אותי; ייתכן שלא חשבתי בצלילות באותם הרגעים לנוכח המכות שהותירו בגופי סימנים כחולים.

במחשבה שניה, אולי הסוף הטרגי דווקא מתאים, שכן ידוע שכאב לא מופיע ללא סיבה, אלא מהווה סימן שמשהו עמוק צריך להשתנות. בעודי מתבוננת שוב בסדק שמאפשר לי לשרוד את הפגיעה שמתרחשת במשך שנים בגופי ובנשמתי, אני לפתע מבחינה בוו מתכתי חלוד, שלא ראיתי קודם לכן, מתנדנד לאיטו מהתקרה.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומדמיינת שקפטן הוק האימתני ייתלה עליו ביום מן הימים, ובינתיים פורשת כנפיים ועפה למרחקים, לפגוש את הפיות היפות, הגמדים טובי הלב ואת חדי-הקרן הצבעוניים בארץ לעולם לא.