הכביש העוקף נטוש וחשוך בשעה זו. מדי פעם בפעם בוהקים אורות מכוניות, נדמים בעיניי כסירות קטנות בנהר צר. השנים חלפו מ82', זרמו להם בניסיון האנושי להמשיך. התחתנתי, הבאתי לעולם שלושה ילדים, גירדתי תואר בקושי, עמדתי במשכנתא על בית בקצה מודיעין, בקיצור - חייתי. כמו כולם.
אני לא יודע למה תמיד בתאריך הזה, ח' אייר, אני נתקף הרהורים ופחד בלתי מוסבר. משהו בזמן של אחרי ימי הזיכרון והעצמאות מעניק אישור להפסיק להיות גיבור. להפסיק להיות משהו בשביל מישהו. אחרי שביום השואה אני מסתובב בבתי-ספר להנחיל קצת מההורים ומסבא וסבתא (טרזינשטט, לודז', אושוויץ, אושוויץ. בהתאמה), אני מכתת רגליי פעם נוספת ביום הזיכרון, בשביל ברק ויונתן וגבריאל ואסף ויואב ומתן, מנסה להיות לב פועם למי ששוב לא יפעם בעצמו.
ומיד אחר-כך, בהיגיון המפלצתי הזה שדורש להדחיק בגסות, לבעוט החוצה את היגון והאשמה והגעגוע, מזנק עליי יום העצמאות. ואז לקחת את הילדים לפארק הדגים והופעות ומפגשים משפחתיים ודיבורי יום-יום ופיתות וחומוס ועל-האש ובשר צלוי, צרוב מאש. וככה - וזה אולי דבר חיובי - לי אין פנאי להיזכר בבשר אחר, צרוב מאש גם הוא.
אבל לכל זמן ועת לכל חפץ, וכשהנשמה כואבת, היא תמצא דרך לבטא זאת. כל שנה מחדש, כמו שעון שוויצרי, ח' אייר מגיע ואני צריך אוויר. יוצא מהעבודה מוקדם, נאבק ביד שנשלחת אוטומטית לרדיו, נוסע בשכונה, בין הכיכרות והבתים הבורגניים, באשליית הפארקים והאושר והדשא הירוק המטופח, מחפש לי טיפת שקט. אני לא חושב על מרים, לא על הילדים, רק עליהם. רק עליהם. מביט סביבי, אל העולם שכאילו מתעקם ונמרח בצבעי שמן עבים, ושותק.
בפעמים הראשונות שהתחושות האלו הגיעו הלכתי לגבעות הדרומיות או למצפה ליד, לשאוף קצת טבע, לראות שיש אפשרות לפריחה. זה לא עבד. כל רעד מהעצים החריד אותי, קולות אנושיים צרמו לאוזניי, והיה לי קר, קפוא. קור חודר כזה, שמכאיב בראש, בקרקפת, שפולש לאצבעות ברגליים. מאז בימים כאלו אני הולך לחדר הישן של אסף בני, סוגר את החלונות ומוצא שם דממה מנחמת.
אצלי, בימי הזיכרון האישיים שלי, הזיכרונות צריכים לצלול לפריטים ממשיים, משהו שניתן לחוש בו. אני מתכסה במעיל דובון חום וגדול, משתחל למכנסי ב' עתיקים אשר מוכתמים בדם וגריז, וגורב גרביים ששמרתי מקו לבנון. הנעליים כבר התפוררו לגמרי. בראש שלי משוטטים במהירות עשרות קולות, מגלגלים שיחה ערה מכל כיווני הרוח.
הנה ברק צוחק בשיגעון הג'ינג'י שלו, יואב מחייך בערמומיות, מתן הכריזמטי נותן פקודה, אוריה גוער בדוד, אסף עסוק בווקמן. וקולות, בליל קולות מתערבבים לי יחד, צועקים, כל אחד מוגבר.
די, די, זה חזק מדי, מחריש אוזניים, די, אני לוחש, בבקשה, אני לא רוצה את זה. אז עושה כמו שהפסיכולוגית ייעצה – 'לנשום עמוק ולתת לקולות לשאוג'. אבל זה לא עובר, רק מטריד יותר, סוגר עליי.
הקולות טווים סביבי בקדחתנות רשת בלתי נראית. הבטן מתהפכת לי, נזכרת בלילה שהתחילה המלחמה, כשעשינו, בהתחלה בצחוק, בהיסוס קל, ולאחר מכן בכנות שכמותה לא חוויתי בחיי, סבב חלומות. ברק התחיל, נער מבויש מטבריה, לא בטוח כמה מותר לשתף, אמר שהוא חולם לעזור לאבא שלו במוסך. יהודה צחק שהוא לא רוצה למות בתול וברגע שהוא חוזר הוא מזיין את נילי. אלוהים כמה שהיא בכתה בהלוויה שלו, לא היה אפשר לעצור אותה.
אסף חלם להיות מפיק מוזיקלי, לרדת לארצות-הברית, 'לחיות על מלא, לחוות את החיים כמו שאמורים לחוות אותם', הוא אמר. דוד סינן תוך כדי שיעול שאחרי המלחמה הוא מפסיק לעשן. בסוף הסיגריה הצילה אותו, הוא שבר שמירה כדי להביא קופסה חדשה בדיוק כשטיל התפוצץ על העמדה שלו. גבריאל, עדיין ילד מתוק, בקושי טוראי, לא זכה באותה שבת, ובאף שבת אחריה, לקבל ברכה מאביו.
מתן, המפקד, שהספיק לעשות לי שיחה אישית אחת, שהתבונן בי בתימהון ואמר שאין מה לפחד מרובה כי זו בסך-הכל חתיכת מתכת, נהרג מיריית צלף שעתיים ושמונה דקות לפני הכרזת הפסקת האש הסופית. את הסמליות של הזמן תפסתי רק שנים מאוחר יותר.
במופלא ממך אל תדרוש, ביקשו חז"ל, ואני משתדל ללכת בעקבותיהם, לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, להודות על מה שיש. אני נשכב על המיטה, מלביש על הפטיפון תקליט של pink Floyd, לנסות להביא את רוחו של אסף לחדר, אסף ששרד את המלחמה ונהרג בהתהפכות נגמ"ש בנסיעה מלבנון חזרה לבסיס.
'תוצאה של חוסר-שינה' כתבו בדו"ח. המוות הזה, חוסר-התוחלת שלו, הוא שנגע לליבי הכי הרבה. האמונה העמומה שזה יכול היה להימנע אם הייתי מציע לנהוג במקומו. הייתי מוכרח – במין תביעה פנימית - לקרוא לבני על שמו, ולקוות שאת אסף שלי אלוהים לעולם לא יאסוף. אני נאנח. כמה עצב יש, כמה כבישים חשוכים, כמה קברים לבנים עם מגן דוד צהוב וחלוד עליהם.
זה מופלא ממני, זה גדול עליי... כל התחושות האלו... אף אדם לא אמור להתמודד עם הריח הנוראי של הגוף השרוף, עם הפנים שקופאות לנצח, עם הסיפורים של אמא מבורות השלג בפולין, עם הסבל הזה. הסבל הזה. וכך הייאוש פושה בי, התחושה שאין אפשרות אמיתית לשקט מרפה את כוחי, הידיעה שהתמונות הללו יישארו לי בהירות במוח לעד.
ואז מרים נכנסת, מתיישבת לידי, מלטפת תחילה, נושקת במצח. ולרגע אני שונא אותה, ממש שונא, לא רוצה שיזכירו את הטוב שיש בעולם, לא רוצה את האופטימיות הפלאית שלה. לפעמים יש רע וזהו, למה לטשטש? אבל הנה, לאט לאט אני מרגיש את הקרח נמס, כמעט שאפשר להרים את הראש מעל המים. לאט לאט. בקצב הליטוף של מרים. יחד עם תנועות ידיה הרכות. אני מביט מסביבי, בתמונות של אסף התלויות בחדרו, בצלילים של פינק פלויד, בפיסות השמיים שנשקפים מהחלון, ברגליים היפות של אשתי, בפניה, באנשים שמקיפים אותי. ואז אני נזכר בחלום שלי מאותו סבב – שהמלחמה תיגמר.
***
לא בטוח אם עברה דקה או שעה, אך ליבי שב למנות במתינות דפיקותיו. ועדיין, מרים לא מניחה לי. היא מגישה גיליון נייר ועט נובע, ואומרת "אתה צריך לכתוב את זה. את כל הימים האלו, את כל הח' איירים של מי שנשאר חי ועדיין סוחב איתו רוחות רפאים מהעבר. לכתוב בשביל כל ה'גיבורים' שכאילו שרדו את המלחמות ועכשיו רק מספרים על אחרים. תהיה הקול שלכם. תהיה האפשרות שלכם לכאוב גם. לכאוב בשביל עצמכם, לא כדי להעביר מורשת של אף אדם אחר. גם אתם קצת מתתם שם". אז אני רושם. זה הקול קורא שלי. כעת הנייר הזה עובר לידיכם, עשו בו כרצונכם.
נימוקי השופטים:
יצירה הנוגעת בנימי נפשה העדינים ביותר של החברה הישראלית, ועוסקת באחד האתגרים הרגשיים הגדולים שישראלים בוגרי קרבות ומלחמות מתמודדים איתו.
אותם הלומי קרב, פוסט טראומטיים המתהלכים בינינו ונראים כאחד האדם, שגם הנופים הירוקים של מודיעין לא מצליחים לכסות עבורם על הכאב והחור הגדול הזה, מתוארים באופן מופלא בטקסט הזה.
בסיפור הקצר הזה, נוגע המחבר בכישרון רב, דווקא בימי החול, שאחרי ימי הזיכרון וחגיגות העצמאות, ימי הח' באייר, ימים שבשביל רבים מאיתנו מורכבים מבעיות ואתגרים מגוונים - אבל בשביל מי שנושאים בתוכם את טראומת המלחמה והאובדן, הם אף פעם לא רק כאלה.
שכבה דקה של אלם והלם וכאב מתלווה עבורם לכל ימי החול כביכול, וגם בתוך אשליית הפארקים והאושר הירוק המטופח של מודיעין, כפי שמתאר הכותב, ממשיכה הנשמה שלהם לכאוב, וגם הניסיון לברוח אל הגבעות הדרומיות מותיר את גיבור הסיפור רועד כואב וקפוא, ומחפש תשובה שכנראה לא תגיע.
בחדות ובהירות משתף אותנו המחבר בשמות ופנים וחלומות של מי שאינם, וממשיכים ללכת איתו כל הזמן, בניסיונות להתמודד, במאמצים לבנות חיים ומשפחה וזוגיות, להמשיך לחיות לצד הצללים הגדולים מהעבר, ולבסוף ברגע מסוים אחד לכתוב את כל זה כדי למצוא נחמה.
קראנו את הטקסט האנושי הזה בעיין דומעת, נפש נרגשת ותחושה שאנחנו לרגע אחד שם איתו ומצליחים, ולו במעט, לחוות את הכאב הגדול הזה, שהוא מנת חלקם של ישראלים רבים. תודה על כך ותודה על היכולת לכתוב את הדברים בדיוק בדרך הזו שתגיע אל הלב.
