שנת 2010

כל בוקר, בהסעה, היתה מתכנסת בתוכה לעוד כמה רגעים של רוך. משתדלת להתעטף בקורי השינה המתוקים של הלילה באור האפור של שעת הבוקר המוקדמת, כשהכבישים עוד ריקים ורק המיני ואן שלהן, עם המושבים המרופטים והקרועים נע קדימה כדי להתחיל את היום שלהן, לפני שהתחיל היום של כולם. משמרות, אמרו לה כשתחילה לעבוד, זה דבר נוח, את מתחילה מוקדם ומסיימת מוקדם ואז פנויה לעשות מה שאת רוצה. מה היא רוצה? בדרך כלל נשארה לעוד משמרת, כשהיא מחשבת בראשה את המשכורת שתקבל בראשון לחודש הבא. לזכותו של הבעלבית צריך היה להגיד, שלא תמיד שילם בראשון, אבל שילם תמיד, שלא כמו כל חאפרים אחרים עליהם שמעה לא מעט.

כבר כשהיה אברהם פסקוביץ' משרך את צעדיו הכבדים במעלה דרך העפר הכבושה עמד בפיו טעמו החמוץ של הכישלון. בעודו בוטש את רגבי העפר היבשים בנעלי העבודה הכבדות ניסה לתכנן את הטיעונים שישטח בפניה של אילונה, אלמנתו הצעירה של בנו הבכור, וככל שהפך בהם במוחו נשמעו לו חיוורים יותר וחסרי כוח שיכנוע. המילים והמשפטים אותם שינן לעצמו לא נשמעו לו כרצף מסודר והגיוני של היקשים ומסקנות אלא כבקשת רחמים, דבר שגרם לו להרגיש חולשה ועליבות.

שוב אני מוצאת את עצמי מתבוננת בשעון, 4:09, התחלתי להסתובב בבית, כמו איזה פורצת שמקווה בתקווה שאף אחד לא יתעורר, לבסוף התיישבתי על כיסא עם כוס מים ביד חושבת על כל מה שחלמתי. לפעמים אני לא זוכרת מיד אחרי שאני מתעוררת ולפעמים אני נזכרת בחלום אחרי יומיים. מאז שהייתי בת 8 החלומות היו לי כמו סיפור לילה שלמחרת הייתי כותבת במחברת, האישה עם העיניים הירוקות והבוהקות והשיער החום בהיר זו הייתה אמא שלי - שרון, טוב אף פעם לא הכרתי אותה כי היא נפטרה בלידתי, אבל הייתי חולמת עליה אבא אומר שהיא הייתה מאוד מיוחדת, יש לו תמונה שלה בחדר ליד השידה וכל פעם שיוצא לי להיכנס לחדרו אני מתבוננת בה. לפעמים אני עצובה שלא יצא לי להכיר אותה אבל עמוק בפנים אבא אומר שאני כן מכירה.

 מרץ, 2006
נתתי לקנרית של אחותי מים, כמו שאחותי ביקשה ממני, בתמורה – חטפתי ממנה נקירה באצבע. "לכל הרוחות" מלמלתי ומצצתי את מקום הנקירה, הבטתי בקנרית באיבה, היא החזירה לי מבט חסר הבעה. קנרית טיפשה. חזרתי לשולחן, מביט בגיליון הריק שקיבלתי למלא. או לפחות, לנסות למלא – 'הרי כל אחד מתבטא באופן שונה. אחד מסביר את עצמו באריכות, השני – בקצרה, זה בסדר גמור אם תכתבו פחות מהגיליון שקיבלתם. זה הגיוני, אפילו' ככה, לפחות, אמר פרופסור יונה.

ביום ראשון כבר הייתה הוראה לשחרר בצורה מדורגת את אנשי המילואים. תחילה את אלה שפחות נחוצים, כלומר אותי.

אחרי יום העצמאות כשהחלו הגיוסים ידעתי שמשהו הולך לקרות. נאצר מחכה לרבין באהלן וסהלן והפעם כן נבוא. סמלת הקישור אמרה שאני לא חייב לבוא. מה יעשו עם חייל קטוע רגל ואלמן המטופל בילדים ?

אין לך נער בר מצוה שאינו ירא מן הקריאה בתורה. חודשים ארוכים מתכונן, חוזר ומשנן את הפרשה שיקרא, יודע כבר על פה כל פסוק וכל טעם, ואף על פי כן ירא הנער מן הטעויות. הרי בזאת ייבחן נער. זה טקס חניכתו וזהו המבחן לגבריותו. במקומות אחרים יהא עליו לצוד אריה, לשסף נחש או להתחרות ברכיבה כתנאי לכניסתו לחברת הגדולים. לא כן אצלנו. אלה בחרב ואלה בסוסים ואנחנו בשם אלוהינו נזכיר. היהודים אין כוחם במותניהם אלא בפיהם, ועל הנער לקרוא את פרשתו ללא טעויות. יעלה בידו ויקרא יפה הרי הוא גבר שבגברים, יכשל - ויהיה למשל ולשנינה בפי כל.