תחרות שירת האביב 2019

לֹא יָדַעְתִּי שֶפַּרְפָּרִים נוֹדְדִים.
חָשַׁבְתִּי, שְׂרַק צִיפּוֹרִים וּבְּנֵי אָדָם
מַסְפִּיק מְשֻׁגָּעִים בִּשְׁבִיל
לִנְדּוֹד בְּחִיפּוּשׁ מַתְמִיד אַחַר מַשֶּׁהוּ,
מִתְעַיְּפִים וְנִשְׁאָרִים מְהַגְּרִים.
לֹא דִּמְיַנְתִּי שֶׁגַּם לְפַרְפָּרִים,
בְּשָׁבוּעוֹת חַיֵּיהֶם הַקְּצָרִים
הַטֵּרוּף מִסְתַּתֵּר בַּכְּנָפִיִּים,
וְכָל זְמַנָּם הַקָּצוּב
הוּא מַסָּע מִתְמַשֵּׁךְ
לְמָקוֹם שֶׁלְּעוֹלָם
לֹא יַכִּיר אוֹתָם,
לֹא יֶחְסַר אוֹתָם,
לֹא יִהְיֶה לָהֶם בַּיִת.

נימוקי השופטים

השיר נדידת פרפרים הוא שיר העוסק בפרפרים ובציפורים, אך עולה מתוכו אמירה הנוגעת לחיינו כבני אדם.
השיר מתאר פרפרים נודדים, ציפורים נודדות ואנשים נודדים ההופכים למהגרים – מחפשי בית.

חייהם של הפרפרים קצרים, ועל פי השיר בכנפיהם מסתתר טירוף, הזמן הקצוב מסחרר את חייהם והופך אותם למסע מתסכל ועצוב. מסעם של הפרפרים נע אל מקום שלעולם לא יכיר אותם, לא יחסר אותם ולא יהווה בשבילם בית ולמרות זאת פרפרים ימשיכו לעופף כי לכך נועדו.

השיר מעורר מחשבות על עולמנו ועל קיומנו בתוכו כבני אדם. האם אין סביבנו אנשים שמקומם לא מכיר אותם? לא חסר אותם? לא מהווה להם בית?

הנה כי כן ישנה קריאה נסתרת בתוך השיר להעניק משמעות למסע החיים שלנו ולתת מקום להולכים במסע הארוך-הקצר הזה.

השיר מגובש, כתוב בלשון שירית ועשיר בציורים לשוניים. המקצב, החזרות והשורות ההולכות ומתקצרות ממחישים את מקצב המסע ואת התקצרותו לקראת סיום.

על כל אלה בחרנו להעניק לשיר זה את המקום הראשון.

כּוּלָּם מְשַׁבְּחִים אֶת יְצִירוֹת חַיֶּיךָ
פַּרְפָּרִים מְנַצְנְצִים באַרְמוֹנוֹת זָהָב
נִשְׂרָפִים באֵשׁ לֶהָבוֹת מִפִּי דְּרָקוֹנִים
הוֹד קוֹלָם שֶׁל פִּילִים לְבָנִים
נִרְמָסִים באֲגַמִּים תְּכוּלִּים בחוֹפֵי שֶׁנְהָב
שַׁפִּירִיּוֹת מְרַחֲפוֹת עַל כַּנְפֵי אַשְׁלָיָה
נִלְכָּדוֹת ביְעָרוֹת בְּתוּלִיִּים לְאוֹר הַשְׁקִיעָה

אַךְ מִי מִלְּבַדִּי בִּכְלָל שׁוֹמֵעַ
כְּגֶשֶׁם שׁוֹטֵף בְּכִי חֲרִישִׁי דּוֹמֵעַ
עֲנָנִים שְׁחוֹרִים בַּמַּרְתּפֵי לִיבּוֹ
שֵׁדוֹנִים אֲדוּמִּים בִּלְבוּשׁ מַלְאָכִים
אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ בְּתוֹכוֹ
אַךְ מִי מִלְּבַדִּי בִּכְלָל רוֹאֶה
כְּאֶבֶן בָּרָד אֶת נַחַת זְרוֹעוֹ

נימוקי השופטים

השיר בוחן את מיתוס המשורר כאמן מיוסר בד בבד עם הכוח של האמנות.

זהו שיר אירוני על קליפות ומסכות : "כולם משבחים את יצירות חייך" אך "גשם שוטף בכי חרישי", המשורר עובר מסע כמסעו של דנטה אליגיירי אך בעוד דנטה פסע מן התופת דרך כור המצרף אל גן עדן, בשיר קיים היפוך, אודיסיאה של המשורר מגן עדן אל תופת של "נחת זרועו".

השיר גדוש במטאפורות ליריות והגדים מטאפורים בשפה לירית ובלשון עשירה לדוגמה: "יערות בתולים" "פרפרים מנצנצים, ארמונות זהב. אך כפרדוקס המשורר נושא על גבו כסיזיפוס את אבני האלגביש. קיים ניגוד עז בין יופיים של שפיריות מרחפות לבין גורל המשורר, הכל נרמס ונשרף באש. במהפך של דימויים ורגשות. מהו כוח היצירה וטעמה בעולם של דימויים ומסכות, האם בדידות המשורר משקפת כמימזיס את בדידות הקורא? שם השיר : פילים לבנים כמטאפורה למשורר הנדיר בעל שלמות פנימית אך מיוסרת.

סיום השיר "אך מי לבדי בכלל רואה" משקף את שאלת העצמי אל מול האחר כיחס פרדוקסלי שמסתיים באבן ברד ונחת הזרוע.

לסיכום: השיר הוא כמיתוס למשל המערה של אפלטון, המשורר כמו הפילוסוף, בא לגאול את בני האדם מכבליהם אך הם אינם רואים ולועגים לו , הקוראים נישאים על כנפי האשליה של צללי המערה והיצירה ואילו המשורר טועם את טעם השדונים האדומים בלבוש מלאכים. המשורר המיוסר מטיל ספק בהכול, אין אמת אבסולוטית וכפרדוקס, האמן המיוסר ימצא את הגאולה מתוך האומללות והאושר יחדיו.

על כל אלה הענקנו לשיר "פילים לבנים" את המקום השני.

כֹּחָהּ שֶׁל כְּתִיבָה,
כְּהֶבְזֵק מַצְלֵמָה.
תֵּעוּד בְּגוּף רִאשׁוֹן,
הַמִּתְפָּרֵשׂ
לִמְנִיפַת
אֵינְסוֹף.

כָּךְ גַּם אֲנִי
בִּכְתָב תַצְלוּמַיי,
מְשַׁכְתֶּבֶת פְּסוּקִים
מֵחַיַּי,
מְאִירָה בְּאוֹר וְצֵל.

לְעִתִּים
שָׁבָה וּמְעַלְעֶלֶת,
וְאַף מְאַפְשֶׁרֶת
לְאֶצְבָּעוֹת זָרוֹת,
וְחוֹתָמָם כְּקִמְטֵי אַלְבּוֹם.

שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת שָׁנִים מֵהַיּוֹם.
אֲנִי כִּמְבַשֶּׂרֶת בְּשׂוֹרָה
יוֹדַעַת,
שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת שָׁנִים, אוּלַי פָּחוֹת.

גַּם אַתָּה שֶׁקּוֹרֵא עַכְשָׁו,
אִם תַּבִּיט הֵיטֵב בְּתַצְלוּם חַיֶּיךָ,
יוֹם אֶחָד תֵּדַע,
יוֹם אֶחָד תָּבִין.

נימוקי השופטים

שיר זה הינו שיר ארס-פואטי אשר נותן את פרשנותה האישית של המשוררת לכוחה של הכתיבה, ואף מדגים את כוחה על ידי הקבלה שנעשית בשיר בין הכתיבה לבין החיים.

כשם שהמילים הנכתבות משוכתבות מעת לעת, כך גם זיכרונות האדם; כשם שהמילים מתעדות חוויות מגוף ראשון, כך גם זיכרונות האדם; כשם שאנשים וחוויות חיצוניות משפיעים על תהליך הכתיבה, כך הם משפיעים גם על עיצוב זיכרונות; וכשם שמבט על כל חלקי השיר עוזר להבין את הסיפור והמסר בכתיבה – כך גם מבט מעמיק בזיכרונות וחוויות האדם מסוגל להעניק לנו פרספקטיבה או הבנה אודות הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו.

השיר לאו דווקא מעורר שאלה, אלא מציע תשובה לגבי האופן שבו ראוי להבין את החיים – במבט לאחור על כלל החוויות שלנו.

על כן, החלטנו להעניק לשיר זה את המקום השלישי.

צמיד עם שמי דבוק לשורש כף ידי
ממש כמו בימים הראשונים אחרי לידתי
וכעת הצמיד ילווני
עד יום מותי

המילים נעלמות במחשכי מוחי
פורש ידיי כסומא באפילה
משליך רשת דייגים קרועה
מנסה לתפוס את המילה הנכונה

מביט בכאב הניבט מפני הסובבים
ואולי זה מבט שכולו רחמים
אז אני משפיל את עיניי
מתכנס בעצמי ,מתעטף בשתיקה
לא יכול לשאת
את הבושה

נימוקי השופטים

צמיד מחובר לידו של תינוק מכריז על היותו חדש בעולם, מכריז על שייכותו להוריו, מכריז על התחלה חדשה ומבטיחה.
צמיד שמחובר לידו של מבוגר נועד להגן עליו, לזהות אותו אם וכאשר לא יוכל להצביע בעצמו על זהותו.

הצמיד הוא רק סמל למרחב שלם של תעתועי זיכרון, של התרופפות האחיזה בזמן ובמקום.

השיר "עם חלוף הזיכרון" נותן ביטוי רגיש וכואב לאלה שמתהלכים בין הוויה להזיה, בין וודאות לעמימות, בין המובחן והמובהק למטושטש ולדמיוני.

קשה לחוות תהליך שכזה וקשה ללוות קרוב שנמצא בתוך התהליך. קשה לאדם שזכרונו נחלש לראות את מבטי הכאב והרחמים, והוא מתחפר בתוך בושה, כדברי השיר.

צמצום מרחבי הזיכרון וההתמודדות של אדם הנמצא בתהליך דמנטי מתוארים בשיר בכנות, ברגישות ובכאב, כאשר ההיאחזות בזיכרון מתוארת כפרישת רשת דייגים קרועה תוך ניסיון לתפוס את המילה הנכונה.

על כן בחרנו לציין לשבח את השיר "עם חלוף הזיכרון" ואת כותבו.

מִלּוֹתֶיךָ חוֹדְרוֹת
אֶת מַעֲרַךְ בִּצּוּרֵי עוֹרִי,
מְנַעֲרוֹת בְּעַקְשָׁנוּת גֶּזַע עֵץ
אֲכוּל תּוֹלָעִים, מְצֻלָּק וּמְדַמֵּם.
מַזְמִינוֹת בְּרַכּוּת שֶׁל יָד
מְנַתֵּחַ
שָׂרָף לוֹהֵט הָרוֹחֵשׁ מִתַּחַת לִפְנֵי הַקַּרְקַע.
כְּמוֹ הָיָה הַר גַּעַשׁ רָדוּם הַמְּחַכֶּה לִשְׁעַת לַיִל
בִּכְדֵי לִפְרֹץ וּלְטַלְטֵל אֶת עוֹלָמִי.
כַּף יָדְךָ מְסוֹכֶכֶת עַל שֶׁלִּי
וּמִתּוֹךְ עֵינֶיךָ מִשְׁתַּקֵּף עָלֶה בּוֹדֵד,
שֶׁפּוֹצֵחַ בְּוַאלְס מְסַחְרֵר.
מִשְׁתַּהֶה וְנֶאֱחָז בְּנִימִים דַּקִּים שֶׁל מַשַּׁב הָרוּחַ,
כְּאִלּוּ יוֹדֵעַ שֶׁזֶּהוּ רִקּוּד אַחֲרוֹן.
עָרוּם וְחָשׂוּף,
מַפְקִיד נַפְשִׁי לְמִשְׁמֶרֶת.
מִתְמַסֵּר לַמַּגָּע הַמְּלַטֵּף שֶׁל מִלּוֹתֶיךָ,
שֶׁנִּסְפָּג, מֵזִין וּמַנְבִּיט
נִצָּנִים
שֶׁל הַשְׁלָמָה.

נימוקי השופטים

זהו שיר ערגה להתלכדות עם אהוב נצחי ועם אכילת פרי עץ הדעת.

"שמשתקף בעלה בודד" בשיר יש פנייה לאיש אהוב ביחד עם מיתוס נפילה מגן עדן "גזע עץ אכול תולעים, מצלק ומדמם". השיר כאלגוריה אל עולם של דעת ומילים שנספג ומזין ומביט, עולם של רקוד אחרון בו האוהב מפקיד נפשו למשמרת, השיר בשלמותו מלא רמזים ורב משמעות.

האהבה כאלגוריה ליחסי האומן והיצירה. בספר "תמונתו של דוריאן גריי" הצעיר מוכר את הנשמה תמורת נעורים ויופי נצחי, התמונה מזדקנת ואילו האומן אינו משתנה כלל, אף בשיר הדובר הלירי מזדקן כמו היצירה" נאחז בנימים דקים של משב רוח" ואילו האוהב משתקף באומן הצעיר "שפוצח בואלס מסחרר, שנספג, מזין ומנביט".

היצירה הפיוטית נקראת בנשימה אחת, האהבה היא עצם הקיום והנצח. בשיר קיימת אולוירה מלנכולית עם מבע מתחדש לרגש האהבה כמטאפורה לרגש הטירוף ואי – רציונליות ולדיוניסוס אל היין, המשורר לפות רגשות כשרף לוהט בתשוקה אינסופית. אך בתוכו מתמזג גם האל אפולו המייצג את התבונה והאור ב"נצנים של השלמה" והם יוצרים את השלמות של היצירה האומנותית וההשלמה.

הטקסט השירי מתפתח ומעמיד סיטואציות מופשטות וסמליות של מילים ואהבה בידיעת החיים והמוות, השיגעון, התבונה, קתרזיס וההשלמה.

על כל אלה הענקנו לשיר "שלכת" ציון לשבח.

יקיצתה של המוזה
התעוררות היצירה
אחרי זמנים של לב חשוך
ניצוץ, זריחה באפלה
ניצני תקווה קטנים,
עוד לא יצירות שלמות
אך האצבעות כבר מנגנות להן ניגון מוכר ומחפשות

רעיונות צצים ומאגרי הכוחות מתמלאים להם
חודשי ברכה הגיעו
גשומים, שברו בצורת
של אימת היצירה אשר חרצה במכחולי
כעת זורם ניגון שקט
ומילותיי פורחות הן
עלי אביב קטנים וירוקים הגיחו
תחת ידו של המשורר

זוהי יקיצתה של המוזה
התעוררותה של היצירה
היא עוד איננה כאן לגמרי
אך יכול אני
לחוש אותה
ניחוח השראה מטייל לאיטו באוויר
נכנס אל נחיריי, מפיח רוח חיים בקצה עיפרון או מיתרים
זהו אביב האמנים
עונת הפריחה
זוהי יקיצתה של המוזה.

נימוקי השופטים

יקיצתה של המוזה מתוארת בשיר כקרנבל של חושים. יש בה חושך ואור, אפלה וניצוצות, ניגונים, גשם, זרימה, פריחה, ריחות טובים, התעוררות והתחלות.

יקיצתה של המוזה מרגיעה. היא משקיטה את הדאגות מפני הבצורת, אותה בצורת שכל אמן מכיר ופוחד מפניה. אותה חרדה מפני המעין שיבש, מפני השיתוק האוחז ביוצר כשהוא אינו מסוגל להתחיל יצירה חדשה, כשהזמן עובר ועובר, ואז מתגנב הפחד מפני האלם המוחלט.

על כן כל כך משמחת הידיעה כי המוזה, זו שכל אומן סוגד לה, מתפלל לקרבתה ומודה על הופעתה, הנה היא שבה. היא כאן. אפשר לנגן, לכתוב, לצייר – אפשר ליצור.

האצבעות כבר מנגנות להן ניגון מוכר ומחפשות...

עלי אביב קטנים וירוקים הגיחו

תחת ידו של המשורר...

ניחוח השראה מטייל לאיטו באוויר...זהו אביב האמנים, עונת הפריחה

וכל מי שנמצא כאן הערב מייחל ככותב השיר ליקיצתה של המוזה...

על הקצב, הססגוניות והחושיות הבאה לידי ביטוי בשיר בחרנו להעניק את המקום הראשון לשיר יקיצתה של המוזה.

מה זה נורמלית בעולם הזה?
ומה זה אומר להיות רגילה?

הרי כולם שונים בדרך שלהם,
אז מה אם את שונה.

קחי את היד שמושטת אלייך ואל תהססי,
הרי אם היא עוזרת לך, למה שלא תעזרי?

והחיוך הקטן שמכוון אלייך,
למה שלא תחייכי אליו בחזרה?

ושאלה אחרונה והכי חשובה,
מה רע בלהיות מוזרה?

נימוקי השופטים

השיר "נורמלית" עוסק בתפישה עליה חונכו צעירים רבים בכל רחבי העולם – האמונה שאנחנו מיוחדים. השיר מציג את הבעיה בעולם בו כולם מחונכים להיות שונים – אם כולם שונים, אז אף אחד לא באמת מיוחד.

השיר מציע לנו עזרה, דרך חלופית – במקום להתמקד בעצמנו, להתמקד בקשרים שלנו עם הסביבה על ידי עזרה הדדית ואחווה. "הרי אם היא עוזרת לך, למה שלא תעזרי?". לקראת סוף השיר ישנה הצעה לתשובה הטובה ביותר כנראה לכל הרצון להיות יחיד ומיוחד, זוגיות ואהבה. "למה שלא תחייכי אליו בחזרה?". להיות מוזר עם אהבה לזולת ולא להיות נורמלי עם אהבה עצמית.