"עוד יגיע היום שנרוץ בשדות
עם שיער פרוע ועיניים צוחקות
ונרוץ רק שנינו, רק אני ואתה לבד
ואז אני אדע שאתה האחד"
היא תמיד כתבה על גליונות נייר צהובים. לא שהיה לה התנגדות כלשהיא לצבע הלבן, פשוט המילים זרמו יותר על הצהוב. לבן זה צבע יותר מדי רשמי, ומזכיר לה את חשבון החשמל האחרון שעדיין לא שילמה. לבן זה צבע מת, ואילו על הצהוב המילים ממש חיות, מספרות את סיפור חייה, כמהות איתה לאחד שירוץ איתה בשדות. היא חייכה לעצמה ותלתה את המילים על דלת המקרר. היא תסיים את השיר הזה מחר, או אולי בעוד שבוע, או אולי לעולם לא: מי יודע מתי יפרצו המילים מתוך תודעתה ויגעשו לה בבטן עד שהיא תרוץ אל ותכתוב ביד רועדת את המילים ממנה החוצה. לאחר מכן הכניסה את התותים למקרר.
ועכשיו לעבודה, לפני שהחשמל ייפסק באופן סופי.
"היי נסיכה שלי! אני בעבודה, יש לך צלחת מוכנה במקרר (אל תכניסי אותה למקרוגל לפני שאת רואה מה יש בפנים! התוצאות עלולות להיות הרסניות!) מחר היום הגדול, אז תתקלחי ותלכי לישון, לא כדאי להיראות כמו זומבי מהלך ביום הראשון של כיתה ט'! נשיקות, אמא"
לפעמים היא כל-כך אוהבת את אמא שלה שהיא חושבת שהיא בכלל לא צריכה בחורים ואם היא תחיה עם אמא לנצח הכל יהיה מושלם. היא אפילו הדביקה נשיקה על הפתק עם האודם החדש שלה. היא זרקה את התיק בחדרה והלכה לכיוון המטבח. במקרר חיכתה לה צלחת של תותים טבולים בקצפת, ופתק צהוב עם תזכורת מאמא ('מי אמר שחייבים לאכול בריא??') היא קירבה תות אחד לפיה ואכלה בהנאה. אחרי עשרה תותים היא התחילה להרגיש בחילה קלה, היא החזירה את התותים למקרר (לא לפני שהיא הוסיפה פתק עם לב גדול לאמא) והלכה לכיוון המקלחת. במקלחת היא חשבה את כל המחשבות השטוטיות שהיא לא הרשתה לעצמה לחשוב במהלך היום, ואיכשהו במקלחת הם מתפרצות. היא מעולם לא תבין למה במקלחת המחשבות כמו זורמות עם המים בזרם חזק ומהיר.
היא עטפה את עצמה במגבת גדולה והתחילה לצחצח שיניים תוך כדי שהיא הולכת ברחבי הבית, מוליכה מאחוריה שובל של טיפות מים קטנטנות. היא עצרה לכמה שניות מול התמונה השבורה של הזקן, שתלויה במטבח מאז שהיא זוכרת את עצמה.
אחר כך היא שטפה את הפה, כיבתה את האורות בבית,לבשה גופיה ובוקסר ששימשו בתור פיגמה וקפצה למיטה, מתעטפת בשמיכת פיקה ובהתרגשות גוברת.
כל פעם שהיא נישקה אותו הוא נהיה עצוב. המח המעוות שלו לא מסוגל לסבול את זה שיש לידו משיהי שסוף-סוף רוצה אותו, אפילו עם המפלצת שבו. עכשיו היא שכבה לצידו, גופה עטוף בסדין דק ומבט רגוע נסוך על פניה. אם היא רק הייתה יודעת...
הוא קם באיטיות מהמיטה ויצא אל המרפסת, מדליק סיגריה מחבילת נובלס מעוכה. הירח בהק באופן יוצא מהרגיל באותו לילה ושפך אור בהיר על הרחוב. הוא נאנח בקול. פעם שעוד היה לו רגש כלשהו, הירח היה מפעים אותו בכל פעם מחדש וגורם לו רצון עז להשתנות ומוטיבציה להישאר ער כל הלילה, לשנן את החומר הלימודי או לדבר אל תוך הלילה עם אנשים שהיו צריכים את תמיכתו.
אבל החיים כיוונו אותו לדרך אפלה יותר, וככל שניסה לצאת ממנה הוא נכנס עמוק יותר ויותר את תוך מבוך של שקרים ומזימות עד שהבין שעדיף לו להישאר שם, עם כסף וכבוד ונשמה פצועה ומדממת.
הוא הדליק פלאפון ישן והקיש את המספרים שהיו רשומים בפנקס שעל השולחן. הוא ידע שהיא תענה אפילו בשעת לילה מאוחרת. הם תמיד עונים.
"את מאחרת" הוא אמר.
"אני צריכה עוד קצת זמן, עוד שבוע, עוד כמה ימים, אני אחזיר לכם הכל, עד הפרוטה האחרונה, אני רק צריכה עוד קצת זמן ואני משיגה את זה! אני חייבת את הכסף בשביל אוכל!"
"את מכירה את החוקים שלנו. מחר, בשעה הרגילה במקום הרגיל, עם הכסף במזומן. בהצלחה."
הוא ניתק את השיחה וכיבה את הסיגריה. מבט אחרון בירח, והוא חזר אל הדירה. מחר הוא כניראה יצטרך לעבור מפה. זה היה מקום טוב. אומנם קטן, אבל בטוח ועם מספיק מקום להסתיר את כל התחמושת. הוא התיישב באיטיות על המיטה, נותן למחשבות לעלות.
כשהוא היה קטן הוא שנא את הלימודים. הוא שנא גם את הבית. בעצם, הוא שנא את הכל. הוא תמיד חשב שכולם מסתכלים עליו במבט מוזר ורוצים יצא מחייהם לעד. הוא היה בטוח שאף אחד לא ירגיש בחסרונו, והחיים ימשיכו במסלולם הרגיל אם יום אחד הוא פשוט ייעלם. כולם נתנו לו את ההרגשה הזאת. וגם הוא לא הרגיש בחסרונו של אף אדם. חוץ מאדם אחד.
הוא תמיד אהב ללכת לפארק בפינת רחוב התאנה עם עוד חבורת ילדים חלולים מבפנים ולהקשיב לסיפורים של הזקן. עם פנים חרושות קמטים, היה מספר אגדות על דרקונים ויצורים שמימיים, על אלפים ובתולות ים, על מלחמות עם קנטאורים. והילדים ישבו סביבו בחצי גורן, מרותקים ומייחלים למוצא פיו בעיניים בורקות. לפעמים, הוא היה מספר להם על תקופת המלחמות, על החיים שבכפר, על אשתו שכבר איננה ועל עוד אירועים מחייו, שנשמעו מסעירים יותר מסיפור לסיפור. הוא תמיד היה רגוע ומעולם לא כעס על אף אחד מהילדים. פעם אפילו הזמין אותם לביתו, לאכול ארוחת ערב.
ותמיד שהשמש הייתה שוקעת היה מסיים כשהוא אומר: "השורש לכל בעיות המין האנושי הוא החוסר באהבה. לפיכך, באופן טבעי, אהבה היא הפיתרון להם." פעם לקח מהבית בלוק ציור ועיפרון וצייר את פניו של הזקן לפרטי פרטים. מעל הציור הוא כתב את המשפט על אהבה והקדיש אותו לאמא. אמא כ"כ שמחה, שהיא מסגרה את הציור ותלתה אותו בסלון, שייראה לעיני כל.
פעם הוא לא הבין את המשפט. היום לצערו, הוא עבר בחייו מספיק כדי לדעת שהוא נכון.
היא קמה לקול שאגת מכוניות מתחת לחלון, ומצאה את עצמה מרוחה על הספה. מבט אחד בשעון הספיק לה כדי לקום בבהלה. שיט, כבר שבע ורבע. צריך להתארגן לעבודה ולהעיר את הילדה לתיכון ולשתות קפה של בוקר ואסור לה לאחר היום. לא היום. היא התקדמה לכיוון האמבטיה, שטפה פנים וצחצחה שיניים, תוך כדי שהיא מרתיחה לעצמה מים לקפה.
והיא הסתכלה על התמונה השבורה של הזקן והתפללה שלא תפסיק לאהוב.
והיא התעלמה מיד שמאל שלא הפסיקה לכאוב.
והיא לא הסתכלה במראה כדי לא לראות את הקמטים מקרוב.
ותוך כדי שהיא לבשה ג'ינס וחזייה היא אמרה לעצמה בראש: "רק לא לחשוב, רק לא לחשוב"
"היי מלאכית קטנה, זה הזמן לקום". היא התיישבה על המיטה, נתנה נשיקה ללאמא ודידתה לכיוון המקלחת. שטיפת פנים. צחצוח שיניים. לא יותר מדי איפור, שלא יחשוב שהיא זונה. לא מעט מדי איפור, שלא יבחין בכלל. היא חייכה לעצמה מול המראה. היא לא הייתה הבחורה היפה ביותר בכיתה, אבל היום היא בהחלט נראית טוב. אולי הוא אפילו ידבר איתה כמה משפטים.
שכבר התעוררה לגמרי התחילה להרגיש ברטט בבטנה. היא תמיד הייתה בלחץ לקראת תקופות חדשות. חיבוק חזק לאמא, נשיקה, חיוך והנה היא מחוץ לבית, באוזניות סגולות והליכה מהירה.
שוב אותה הדרך, שוב אותם אנשים, כבר שנים. היא הריחה את אותם הפרחים, דילגה מעל אותה שלולית שמעולם לא מתייבשת, חייכה בחביבות אל אותו שומר שפתח לה את השער כבר מאות פעמים. אין ספק, היא צריכה משהו חדש בחייה.
וכשהיא הגיעה קצת רועדת לכיתה, היא ראתה את הילה יושבת עם מבט מהורהר וחיוך בעיניה. היא חייכה והתיישבה לידה.
הוא שנא משימות איסוף. הם אף פעם לא מעניינות, תמיד חוזרות על עצמם ותמיד מסתיימות ברצח. הכל פועל לפי הספר: הם מגיעים, מתחננים לעוד זמן, מסתכלים במבט מפפוחד על האקחד והסוף כבר ברור. גם המקרה הזה לא היה שונה.
היא התקרבה לחלון המכונית השחורה. שתי נקישות והחלון נפתח.
"יש לך את הכסף?"
"יש לי עשר אלף"
יד מושטת, מזוודה נכנסת
"איפה עוד חמש עשרה?"
"מחר, עוד שבוע, אני מבטיחה"
הוא שנא משימות איסוף.
"את יודעת את הכללים שלנו"
הוא שלף אקדח וכיוון לבין עיניה.
והיא לא ברחה כמו כל האחרים. היא לא התחננה. היא לא בכתה. היא השלימה עם המוות וכבר התכוננה ללחוץ את היד לשטן. היא רק הסתכלה עמוק לתוך עיניו, במבט נחוש מעורב בחמלה.
ואז הוא ירה.
היא תמיד דמיינה את המוות שלה רומנטי יותר. מוות משברון לב. התאבדות בעזרת כדורי שינה. מוות שלא מלווה בכאבים. מוות בצבע לבן, לא בצבע אדום.
הציפורים לא צייצו, הרוח לא חלפה על פניה ביעף.
היא לא קיבלה נשיקה אחרונה מאהוב ליבה.
השקט השתלט ברחוב הריק מאדם.
היא הרגישה בודדה, רק היא ומלאך המוות לבדם.
היא לא רצתה למות כל-כך מוקדם.
והדמעות שנפלו מפניה התמזגו עם הדם.
כל כך הרבה דם.
ובשניות האחרונות,שהיא כבר רעדה מקור.
היא חשבה רק על הילדה שהיא משאירה מאחור.
באמצע שיעור תנ"ך כשהמנהלת הצביעה לעברה וקראה לה לבוא
איפה שהוא, עמוק בפנים, היא כבר ידעה.
הוא תמיד בא להלוויה של הקורבנות שלו. לכל בן אדם יש משהו שהוא עושה בקביעות אפילו שהוא יודע ששום דבר טוב לא יצמח מזה, וזה רק יהרוס אותו מבפנים. הוא קרא לזה מנגנון הרס עצמי. והמנגנון שלו זה לקוות שהאשמה תאכל אותו ברגע שהוא יראה את המשפחה בוכה וישמע את כל ההספדים. זה אף פעם לא עובד, הוא מרגיש רק צביטה קטנה של אשמה ואז הכל נגמר. הוא כבר מזמן לא יכול להרגיש כמו בני אדם אחרים. בני אדם אנושיים.
ההלוויה הייתה הגדולה ביותר שהוא השתתף בה. ניראה שכל אחד בעיר הכיר את הקורבן. אנשים לבושי סחבות ואנשים בחליפות מהודרות, דוגמניות צמרת לצד זונות מרחוב אלנבי, כולם באו לחלוק כבוד אחרון. מצחיק איך שאנשים יכולים להיות בקשר עם אנשים אחרים, ולדעת עליהם כל כך מעט. מספיק שחמישה אנשים היו יודעים את הבעיות הכלכליות שלה, וכל זה לא היה קורה. הוא השתלב בין ההמון בדיוק בזמן שקראו לבת לשאת הספד. צמרמורת קלה חלפה בקרבו. הוא לא ידע שיש לה בת.
היו לה עיניים כחולות בורקות, בדיוק כמו לאמא שלה, שיער חום גולש ורגליים רזות, רזות יותר מדי. היא שתקה למספר שניות ואז אמרה בקול חזק ובטוח: "אני לא אספיד את אמא. אני לא צריכה. אני לא רוצה להגיד כמה היא הייתה נפלאה ונהדרת, וכמה החיים לא הוגנים. אני לא רוצה להגיד כמה היא תחסר לי. כי אני יודעת שאתם יודעים בדיוק מי זו אמא שלי. כל אחד ואחד שעומד איתנו פה היום, אמא שלי נגעה לו בנקודה מסויימת בלב והכניסה לו קסם ואושר פנימי. האהבה שלה לכל אדם הייתה סוחפת, ולעולם לא אצליח להבין איך היא הייתה כל כך חזקה לשאת את כל העולם על כתיפיה. אני אוהבת אותך, אמא" היא התרחקה מהקבר, משאירה אחריה שתיקה מעיקה.
הוא היחיד שלא הזיל דמעה.
אחרי שהכל נגמר, אנשים התחילו לטפטף החוצה באיטיות. בסוף הוא נשאר לבדו עם הילדה, שישבה לצד הקבר של אמה. הוא התרחק, אבל נשאר מספיק קרוב כדי להציץ.
"עכשיו אנחנו לבד אמא, כמו בכל בוקר. את מנשקת אותי ואומרת שאני מלאכית. אני לא מלאכית אמא. אני ילדה קטנה ומפוחדת בלי אבא. ועכשיו גם בלי אמא שתגן עלי. אני לא כועסת אמא, אני לא כועסת שהלכת. אני יודעת שכניראה זה הזמן שבו אלוהים חשב לנכון להחזיר אותך למקום שאליו את שייכת: לגן עדן. אף פעם לא הבנתי איך את כל כך מלאת אהבה כלפי העולם. אפילו שאת יודעת על כל הסמים והזנות והרצח שיש ברחובות, על רמיסת זכויות של מיעוטים ועל אונס בסמטאות החשוכות של ת"א. אבל זה לא השפיע עלייך מלראות את הטוב הפנימי שיש בכל בן אדם. זה לא גרם לך לייאוש. להפך, זה גרם לך רק יותר ויותר להוסיף אהבה בעולם. מאות האנשים שהיו פה? אני יודעת שנתת לכל אחד מהם כל מה שיכולת כדי שהוא יהיה יותר שמח. הצלחת אמא. אני גאה בך" הנערה חיטטה בתיק גב והוציאה משם תמונה מאובקת. "אני משאירה את זה פה. זה מה שהעברת לי במשך כל החיים. אני לא צריכה את התמונה יותר בשביל לזכור. אני אזכור אותך, אמא." היא רכנה אל הקבר ונתנה נשיקה על האבן. "אני אוהבת אותך אמא, תשמרי על המלאכית הקטנה והמפוחדת שלך מלמעלה" היא נתנה מבט אחרון בקבר ואז היא רצה לכיוון היציאה.
הוא חיכה מספר דקות ואז התקדם בזהירות לכיוון הקבר. ברגע שהוא ראה את התמונה הוא התאבן. זו הייתה תמונה מצוירת של זקן חרוש קמטים, ומעליה נכתב: " השורש לכל בעיות המין האנושי הוא החוסר באהבה. לפיכך, באופן טבעי, אהבה היא הפיתרון להם". זה היה הציור שהוא צייר, לא היה בכך ספק. ובפעם הראשונה מזה שלוש עשרה שנה, הוא לא יכל לעצור את הדמעות.
ואחרי כמה רגעים הוא לקח את התמונה ורץ בלי לעצור.
רץ אל חייו החדשים.
