הגבעות הדרומיות

בין גבעת חדת מצפון לבין גבעות בארית וקנובה מדרום חוצצת בקעה קטנה אשר נוצרה במקום בו נפגשים שניים מערוציו העליונים של נחל שעלבים, נחל קטן אשר מוליך מערבה, כאשר ערוצו העיקרי עובר במקום בו נסללו שדרות מנחם בגין, מתפתל דרומה ושוב מערבה למרגלות גבעת חורבת שר, ממשיך מערבה מצפון לקיבוץ שעלבים ונשפך לערוץ נחל איילון, סמוך למושב משמר איילון.

כאמור, תיק אתר זה מתייחס לשטח נרחב. מצפון תוחם את השטח נתיב שדרות מנחם בגין, בקטע שבין כיכר השוטר לבין כיכר מנחם בגין; ממערב, תוחם את השטח דרך עפר העולה באפיק קטן דרומה, כמה עשרות מטרים ממערב לכיכר מנחם בגין ועד המפגש עם דרך הפטרולים; קטע מדרך הפטרולים תוחם את השטח מדרום, קטע המשתרע מחורשת האיקליפטוסים במערב (מחנה/בסיס צנחנים בעבר) ועד מרגלות גבעת חורבת שייח' סולימן במזרח.

על שלושת הגבעות, חדת בארית וקנובה, קיימות בהתאמה שלוש חורבות עתיקות, המהוות חלק מריכוז צפוף של חורבות עתיקות בקבוצת הגבעות המתנשאות ממערב לחלקו הצפוני של עמק איילון, אזור המהווה את דרום-מזרח השטח אשר נכלל בתוכנית הפיתוח של העיר מודיעין מכבים רעות.

רשימת החורבות הנוספות באזור כוללות גם את חורבות עגלגל (ע'ג'נג'ול), שייח' סולימאן, ברדה, באר-טל (ביר-טוויל) ואום-ע'וגמן. לקבלת תמונה שלמה יותר של היקף ההתיישבות באזור לאורך ההיסטוריה יש לצרף לחורבות שנזכרו גם את השרידים שנחשפו ברעות (ביר-מאעין), בשכונת מוריה, גבעת משואה וכן את החורבות ממערב – אום אל-עומדן, גבעת שר, שעלבים (סלבית) ובית-שנה.

ביוני 1874 שהה החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גאנו באזור עליו נבנתה לימים העיר מודיעין. במסגרת סיוריו התעכב קלרמון-גאנו גם באל-בווירה (חורבת בארית ובחירבת חדת'ה (חורבת חדת) והתייחס בדבריו גם אל חירבת קנובה.

בדרכו לביר מאעין, הספיק קלרמון-גאנו לעבור בחירבת אל-חדת'ה, היא חורבת חדת. שמה של ח'רבת אל-חדת'ה ועושר השרידים העתיקים במקום הצית את דמיונו של קלרמון-גאנו והוא הציע לזהות במקום זה את העיר חדשה החשמונאית (מרבית החוקרים מזהים את העיר חדשה החשמונאית בקרבת ראש מעלה בית-חורון).

במסגרת פיתוחה של העיר מודיעין מכבים רעות נערכו בשנים האחרונות בגבעת חדת וסביבתה מספר חפירות ארכיאולוגיות.

בחפירות נתגלו שרידים רבים, החל מהתקופה הכלקוליתית (לרבות ממצאים ייחודיים) ולאורך מרבית התקופות ההיסטוריות, עד לתקופה האסלאמית הקדומה. מרבית השרידים אשר נחשפו לאורך תוואי שדרות מנחם בגין ובמדרון שממול לגבעת חדת תועדו ולאחר מכן עברו תהליך פיתוח ובינוי.

כאמור, על פסגת גבעת חדת קיימת חורבה ובמרכזה כנסייה ביזנטית. על מדרונות הגבעה קיימים בורות מים, מערות קבורה וגתות חצובות (גת מרשימה במיוחד נהרסה בעת פיתוח סביבת כיכר השוטר). לאחר החפירות האחרונות באתר פעלה במקום חוליית שודדי עתיקות שנתפסה על-ידי פקחי רשות העתיקות. בסריקות שנערכו במקומות בהם פעלו שודדי העתיקות נתגלו שרידים מימי בית שני, לרבות מטבעות מתקופת המרד הגדול ומימי אלכסנדר ינאי.

הוצע כי שמו הערבי של המקום, אל-בווירה או בווירי הוא הוא הקטנה למילה באר, "באר קטנה". למרגלות גבעת בארית נמצאת באר עמוקה, באר-המים היחידה המוכרת בגבעות מודיעין (באר מאפשרת שאיבת מים ממפלס מי התהום בעוד בור-מים מנקז, אוסף ואוצר מי-גשמים). דפנות הבאר מצופות היום בטון, עובדה שמשמעותה היא כי הדיפון התרחש במאה האחרונה, אם במהלך הכיבוש הבריטי של האזור במלחמת העולם הראשונה (הצבא הבריטי נזקק למים רבים והחזיק יחידות מיוחדות שהתמחו באיתור ופיתוח מקורות מים. סביבה זו שימשה קו חזית במשך זמן רב ומכאן היתכנות אפשרות זאת) או בשנות המנדט. קיימים דיווחים כי הבאר עלתה על גדותיה בחורף שנת 1992 ברוכת-הגשמים.

כפי שציין קלרמון-גאנו, חירבת בווירה שימשה כעיזבה (כפר עונתי) של הכפר קטנה שבהרי ירושלים בחציו השני של המאה התשע-עשרה. במהלך שנות המנדט הבריטי הפך המקום לכפר קבע קטן.

אירוע חריג הקשור לבווירה התרחש במסגרת המאבקים על השליטה באזור בין צה"ל לבין הלגיון הערבי (צבא ממלכת ירדן). במהלך קרבות מבצע דני במלחמת העצמאות (יולי 1948) נמלטו תושבי הכפרים הקטנים של האזור מזרחה. עם תחילתה של ההפוגה השנייה נקבע כי יסומן קו הפסקת האש בין הצדדים, אולם העבודה התקדמה בעצלתיים.

סמוך לקבוצת העצים הגדולים שבראש הגבעה נמצאת מערת קבורה יפה ולא הרחק ממנה שרידי מבנה גדול, חצר ובורות מים. על-פי סקרים שנערכו במקום, מדובר ככל הנראה בשרידי חווה ביזנטית. כאמור, הארכיאולוג הצרפתי קלרמון-גאנו דיווח ב-1874 כי סופר לו שקנבוטה היה "אדם מתקופתו של אבראהים פאשה". אבראהים פאשה (אברהים עלי) היה בנו של מוחמד עלי אלכביר, שליט מצרים. מוחמד עלי, יליד אלבניה ששירת כקצין בצבא התורכי הוצב במצרים לאחר נסיגת נפוליון. בשלב מסוים מרד בשלטון התורכי והפך לשליטה העליון של מצרים ולאבי שושלת המלכים המצריים אשר שלטונה נמשך כ-150 שנה, עד להדחת המלך פארוק בשנת 1952.

בשיא גדולתו שלח מוחמד עלי את בנו, אבראהים פאשה (פחה) בראש צבא גדול אל ארץ-ישראל. אבראהים פאשה כבש את הארץ בשנים 1831-2 וכונן בה שלטון תקיף מאוד. הארץ נהנתה מביטחון ומגל פריחה כלכלית אשר הביא, בין השאר, להגירת המוני מצרים אל ארץ ישראל. יש עדויות כי חלק מהמהגרים המצריים הגיעו לשפלה, בעיקר לאזור שמדרום למודיעין. בהחלט ייתכן כי האדם קנבוטה, מקורו מצבאו של אבראהים פחה או מקבוצת המהגרים המצריים. השלטון בארץ ישראל חזר לידי התורכים ב-1840 כאשר קואליציה בינלאומית התארגנה ופעלה להסרת האיום המצרי.