כתיבה בראי המקום

07/01/2024 כ"ו טבת תשפ"ד

רשת הספריות העירונית השתתפה זו השנה הראשונה בתחרות ארצית ייחודית בכתיבת שירה וסיפורים קצרים שמובילה עמותת הליקון.

הנושא שנבחר לתחרות: יצירות על כל נושא עם התייחסות ליישוב.

התחרות הורכבה משני שלבים – מקומי וארצי. השלב המקומי התקיים שלישי 3.8.21 בספרייה הציבורית ע"ש שכטר בשיתוף עם מועדון רוטרי מודיעין מכבים רעות בנוכחותם של שלמה פסי סגן וממלא מקום ראש העיר ורחלי אברהם איתן יו"ר בית הסופר במודיעין. אתנחתא מוזיקלית יפה להפליא ניגנו על חליל צד שיר פלג ועמית בועזסון.
השלב השני יתקיים בתאריך 28.8.21.

לאחר תהליך ארוך של איסוף הסיפורים והשירים, הגיעו 40 כתבי יד ממודיעין מכבים רעות, ותהליך שיפוט מקצועי ורציני הוכרזו הזוכים בשלושת המקומות הראשונים ושני ציונים לשבח.

צוות השיפוט כלל את תמי לדרמן ירבלום, שחף ארז ורותי לקס.

בתמונה: משתתפי התחרות, צוות השיפוט, מנהלת רשת הספריות, סגן ראש העיר. צילום: חורחה נובומינסקי

משתתפי התחרות, צוות השיפוט, מנהלת רשת הספריות, סגן ראש העיר. צילום: חורחה נובומינסקי

מקום ראשון: הסיפור "אדם צובר" שעולה לתחרות הארצית מאת אביעד טל

הכביש העוקף נטוש וחשוך בשעה זו. מדי פעם בפעם בוהקים אורות מכוניות, נדמים בעיניי כסירות קטנות בנהר צר. השנים חלפו מ82', זרמו להם בניסיון האנושי להמשיך. התחתנתי, הבאתי לעולם שלושה ילדים, גירדתי תואר בקושי, עמדתי במשכנתא על בית בקצה מודיעין, בקיצור - חייתי. כמו כולם.

אני לא יודע למה תמיד בתאריך הזה, ח' אייר, אני נתקף הרהורים ופחד בלתי מוסבר. משהו בזמן של אחרי ימי הזיכרון והעצמאות מעניק אישור להפסיק להיות גיבור. להפסיק להיות משהו בשביל מישהו. אחרי שביום השואה אני מסתובב בבתי-ספר להנחיל קצת מההורים ומסבא וסבתא (טרזינשטט, לודז', אושוויץ, אושוויץ. בהתאמה), אני מכתת רגליי פעם נוספת ביום הזיכרון, בשביל ברק ויונתן וגבריאל ואסף ויואב ומתן, מנסה להיות לב פועם למי ששוב לא יפעם בעצמו.

ומיד אחר-כך, בהיגיון המפלצתי הזה שדורש להדחיק בגסות, לבעוט החוצה את היגון והאשמה והגעגוע, מזנק עליי יום העצמאות. ואז לקחת את הילדים לפארק הדגים והופעות ומפגשים משפחתיים ודיבורי יום-יום ופיתות וחומוס ועל-האש ובשר צלוי, צרוב מאש. וככה - וזה אולי דבר חיובי - לי אין פנאי להיזכר בבשר אחר, צרוב מאש גם הוא.

אבל לכל זמן ועת לכל חפץ, וכשהנשמה כואבת, היא תמצא דרך לבטא זאת. כל שנה מחדש, כמו שעון שוויצרי, ח' אייר מגיע ואני צריך אוויר. יוצא מהעבודה מוקדם, נאבק ביד שנשלחת אוטומטית לרדיו, נוסע בשכונה, בין הכיכרות והבתים הבורגניים, באשליית הפארקים והאושר והדשא הירוק המטופח, מחפש לי טיפת שקט. אני לא חושב על מרים, לא על הילדים, רק עליהם. רק עליהם. מביט סביבי, אל העולם שכאילו מתעקם ונמרח בצבעי שמן עבים, ושותק.

בפעמים הראשונות שהתחושות האלו הגיעו הלכתי לגבעות הדרומיות או למצפה ליד, לשאוף קצת טבע, לראות שיש אפשרות לפריחה. זה לא עבד. כל רעד מהעצים החריד אותי, קולות אנושיים צרמו לאוזניי, והיה לי קר, קפוא. קור חודר כזה, שמכאיב בראש, בקרקפת, שפולש לאצבעות ברגליים. מאז בימים כאלו אני הולך לחדר הישן של אסף בני, סוגר את החלונות ומוצא שם דממה מנחמת.

אצלי, בימי הזיכרון האישיים שלי, הזיכרונות צריכים לצלול לפריטים ממשיים, משהו שניתן לחוש בו. אני מתכסה במעיל דובון חום וגדול, משתחל למכנסי ב' עתיקים אשר מוכתמים בדם וגריז, וגורב גרביים ששמרתי מקו לבנון. הנעליים כבר התפוררו לגמרי. בראש שלי משוטטים במהירות עשרות קולות, מגלגלים שיחה ערה מכל כיווני הרוח.

הנה ברק צוחק בשיגעון הג'ינג'י שלו, יואב מחייך בערמומיות, מתן הכריזמטי נותן פקודה, אוריה גוער בדוד, אסף עסוק בווקמן. וקולות, בליל קולות מתערבבים לי יחד, צועקים, כל אחד מוגבר.

די, די, זה חזק מדי, מחריש אוזניים, די, אני לוחש, בבקשה, אני לא רוצה את זה. אז עושה כמו שהפסיכולוגית ייעצה – 'לנשום עמוק ולתת לקולות לשאוג'. אבל זה לא עובר, רק מטריד יותר, סוגר עליי.

הקולות טווים סביבי בקדחתנות רשת בלתי נראית. הבטן מתהפכת לי, נזכרת בלילה שהתחילה המלחמה, כשעשינו, בהתחלה בצחוק, בהיסוס קל, ולאחר מכן בכנות שכמותה לא חוויתי בחיי, סבב חלומות. ברק התחיל, נער מבויש מטבריה, לא בטוח כמה מותר לשתף, אמר שהוא חולם לעזור לאבא שלו במוסך. יהודה צחק שהוא לא רוצה למות בתול וברגע שהוא חוזר הוא מזיין את נילי. אלוהים כמה שהיא בכתה בהלוויה שלו, לא היה אפשר לעצור אותה.

אסף חלם להיות מפיק מוזיקלי, לרדת לארצות-הברית, 'לחיות על מלא, לחוות את החיים כמו שאמורים לחוות אותם', הוא אמר. דוד סינן תוך כדי שיעול שאחרי המלחמה הוא מפסיק לעשן. בסוף הסיגריה הצילה אותו, הוא שבר שמירה כדי להביא קופסה חדשה בדיוק כשטיל התפוצץ על העמדה שלו. גבריאל, עדיין ילד מתוק, בקושי טוראי, לא זכה באותה שבת, ובאף שבת אחריה, לקבל ברכה מאביו.

מתן, המפקד, שהספיק לעשות לי שיחה אישית אחת, שהתבונן בי בתימהון ואמר שאין מה לפחד מרובה כי זו בסך-הכל חתיכת מתכת, נהרג מיריית צלף שעתיים ושמונה דקות לפני הכרזת הפסקת האש הסופית. את הסמליות של הזמן תפסתי רק שנים מאוחר יותר.

במופלא ממך אל תדרוש, ביקשו חז"ל, ואני משתדל ללכת בעקבותיהם, לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, להודות על מה שיש. אני נשכב על המיטה, מלביש על הפטיפון תקליט של pink Floyd, לנסות להביא את רוחו של אסף לחדר, אסף ששרד את המלחמה ונהרג בהתהפכות נגמ"ש בנסיעה מלבנון חזרה לבסיס.

'תוצאה של חוסר-שינה' כתבו בדו"ח. המוות הזה, חוסר-התוחלת שלו, הוא שנגע לליבי הכי הרבה. האמונה העמומה שזה יכול היה להימנע אם הייתי מציע לנהוג במקומו. הייתי מוכרח – במין תביעה פנימית - לקרוא לבני על שמו, ולקוות שאת אסף שלי אלוהים לעולם לא יאסוף. אני נאנח. כמה עצב יש, כמה כבישים חשוכים, כמה קברים לבנים עם מגן דוד צהוב וחלוד עליהם.

זה מופלא ממני, זה גדול עליי... כל התחושות האלו... אף אדם לא אמור להתמודד עם הריח הנוראי של הגוף השרוף, עם הפנים שקופאות לנצח, עם הסיפורים של אמא מבורות השלג בפולין, עם הסבל הזה. הסבל הזה. וכך הייאוש פושה בי, התחושה שאין אפשרות אמיתית לשקט מרפה את כוחי, הידיעה שהתמונות הללו יישארו לי בהירות במוח לעד.

ואז מרים נכנסת, מתיישבת לידי, מלטפת תחילה, נושקת במצח. ולרגע אני שונא אותה, ממש שונא, לא רוצה שיזכירו את הטוב שיש בעולם, לא רוצה את האופטימיות הפלאית שלה. לפעמים יש רע וזהו, למה לטשטש? אבל הנה, לאט לאט אני מרגיש את הקרח נמס, כמעט שאפשר להרים את הראש מעל המים. לאט לאט. בקצב הליטוף של מרים. יחד עם תנועות ידיה הרכות. אני מביט מסביבי, בתמונות של אסף התלויות בחדרו, בצלילים של פינק פלויד, בפיסות השמיים שנשקפים מהחלון, ברגליים היפות של אשתי, בפניה, באנשים שמקיפים אותי. ואז אני נזכר בחלום שלי מאותו סבב – שהמלחמה תיגמר.

***
לא בטוח אם עברה דקה או שעה, אך ליבי שב למנות במתינות דפיקותיו. ועדיין, מרים לא מניחה לי. היא מגישה גיליון נייר ועט נובע, ואומרת "אתה צריך לכתוב את זה. את כל הימים האלו, את כל הח' איירים של מי שנשאר חי ועדיין סוחב איתו רוחות רפאים מהעבר. לכתוב בשביל כל ה'גיבורים' שכאילו שרדו את המלחמות ועכשיו רק מספרים על אחרים. תהיה הקול שלכם. תהיה האפשרות שלכם לכאוב גם. לכאוב בשביל עצמכם, לא כדי להעביר מורשת של אף אדם אחר. גם אתם קצת מתתם שם". אז אני רושם. זה הקול קורא שלי. כעת הנייר הזה עובר לידיכם, עשו בו כרצונכם.

נימוקי השופטים:
יצירה הנוגעת בנימי נפשה העדינים ביותר של החברה הישראלית, ועוסקת באחד האתגרים הרגשיים הגדולים שישראלים בוגרי קרבות ומלחמות מתמודדים איתו.

אותם הלומי קרב, פוסט טראומטיים המתהלכים בינינו ונראים כאחד האדם, שגם הנופים הירוקים של מודיעין לא מצליחים לכסות עבורם על הכאב והחור הגדול הזה, מתוארים באופן מופלא בטקסט הזה.

בסיפור הקצר הזה, נוגע המחבר בכישרון רב, דווקא בימי החול, שאחרי ימי הזיכרון וחגיגות העצמאות, ימי הח' באייר, ימים שבשביל רבים מאיתנו מורכבים מבעיות ואתגרים מגוונים - אבל בשביל מי שנושאים בתוכם את טראומת המלחמה והאובדן, הם אף פעם לא רק כאלה.

שכבה דקה של אלם והלם וכאב מתלווה עבורם לכל ימי החול כביכול, וגם בתוך אשליית הפארקים והאושר הירוק המטופח של מודיעין, כפי שמתאר הכותב, ממשיכה הנשמה שלהם לכאוב, וגם הניסיון לברוח אל הגבעות הדרומיות מותיר את גיבור הסיפור רועד כואב וקפוא, ומחפש תשובה שכנראה לא תגיע.

בחדות ובהירות משתף אותנו המחבר בשמות ופנים וחלומות של מי שאינם, וממשיכים ללכת איתו כל הזמן, בניסיונות להתמודד, במאמצים לבנות חיים ומשפחה וזוגיות, להמשיך לחיות לצד הצללים הגדולים מהעבר, ולבסוף ברגע מסוים אחד לכתוב את כל זה כדי למצוא נחמה.

קראנו את הטקסט האנושי הזה בעיין דומעת, נפש נרגשת ותחושה שאנחנו לרגע אחד שם איתו ומצליחים, ולו במעט, לחוות את הכאב הגדול הזה, שהוא מנת חלקם של ישראלים רבים. תודה על כך ותודה על היכולת לכתוב את הדברים בדיוק בדרך הזו שתגיע אל הלב.

מקום שני: השירים "כמה יופי", ''הדרך הביתה'' ושיר ללא שם מאת מיכאל זץ

כמה יופי

תִּמְצָא לְךָ זְמַן
בַּתֶּפֶר הַדַּק
בֵּין עַכְשָׁו
לְמָחָר,
תֵּשֵׁב לִשְׁנִיָּה
בְּגַב זָקוּף,
תַּסְדִּיר נְשִׁימָה
תְּשַׁפְשֵׁף אֶת הָעֵינַיִם.
תִּרְאֶה כַּמָּה
יֹפִי. הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

מִתְרַבִּים הָרְמָזִים
לְגֶשֶׁם מִתְקָרֵב.
אַתְּ תִּרְאִי.
הָאֲוִיר כְּבָר דָּחוּס בְּצִפִּיָּה
עַד כְּדֵי קֶרַע.

הַטִּי אֹזֶן
לְפַעֲמוֹנֵי הָרוּחַ
הַמְּנַגְּנִים
לְפָנָסֵי הָרְחוֹב נְטוּלֵי הַנְּשָׁמָה.
תֶּכֶף הֵם יִתְמַזְּגוּ,
רוּחַ וְגֶשֶׁם,
יַצְלִיפוּ בָּאוֹר הַמְּלָאכוּתִי,
וַאֲנִי אֶחֱזֹר לְאוֹתָהּ
מוֹנִית ווֹלְגָּה יְשָׁנָה,
בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל הַבּוּלְוָר
מְכֻתָּר בְּאוֹרוֹת מְרוּחִים
עַל שִׁמְשַׁת הַנֶּהָג,
חוֹשֵׁשׁ כִּי נִשְׁכַּחְתִּי
וַאֲנִי לֹא זוֹכֵר לְהַגִּיד
אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

אַתְּ רוֹאָה? *
עַכְשָׁו כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם מִתְבַּהֲרִים
אַחֲרֵי חֹרֶף
אָרֹךְ,
דְּבָרִים שָׁבִים לִמְקוֹמָם.

הַמִּתְפַּלְּלִים בְּחַנְיוֹן הַבִּנְיָן
אָרְזוּ אֶת כִּסְאוֹת הַפְּלַסְטִיק
וְאֶחָד מֵהֶם עָלָה עַל הָעֵץ
לְהוֹרִיד אֶת גְּרִילַנְדַת הַנּוּרוֹת.
גַּם הַמְּחִצָּה הַמְּאֻלְתֶּרֶת
נֶאֶסְפָה.

הַנִּגּוּנִים שֶׁעָלוּ אֶל כָּתְלֵי הַבַּיִת
שׁוּב מִתְרַחֲקִים
וְסִימָנֵי הַשְּׁאֵלָה
מִתְרַבִּים.
אִלּוּ עוֹד דְּבָרִים
קְרוֹבִים
יַחְזְרוּ לִהְיוֹת,
זָרִים.

נימוקי השופטים:
תקופת הקורונה הביאה עמה קשיים, אי-ידיעה ומורכבות רבה. לצד זאת היא גם נשאה בכפותיה אפשרויות חדשות של התבוננות, התפתחות ויצירה. הקורונה הרימה תמרור עצור, אלצה אותנו להאט את הקצב, לפקוח את העיניים, להרים את הראש ולהתבונן בזקיפות ובבהירות באורח החיים השגרתי והיומיומי ובמה שנמצא הכי קרוב אלינו.

וכמה יופי נמצא ממש לידנו, הכי קרוב שיש. כמה יופי מעטר את העיר מודיעין. באתריה הארכיאולוגים, בדור העתיד, אך בעיקר בהווה, במה שנוכח ברגע הזה. בשיר "כמה יופי" הדובר השירי מבקש ונדמה שאפילו דורש מאתנו להתבונן ביופי שנמצא מסביב. ומה יותר נוגע, מרגש ומרטיט ממה שנמצא ברגע הזה?

לאחר תקופה ארוכה ומאתגרת שהתאפיינה בצמצום ובהתכנסות של האדם אל חלקת האדמה הפרטית שלו, מתעוררת עמדה סקרנית וחוקרת, מפציעה נקודת מבט המבקשת לשים לב לדברים הקבועים והמשתנים, ולאופן שבו אלה מעוררים בנו זיכרונות רחוקים לצד ציפיות ומחשבות על מה שעתיד להתרחש.

שלושה שירים שהם כמו מחזור שירי אחד שבמרכזו התפתחות ותנועה. רגיעה, מעבר דרך עין הסערה וסימני שאלה שצצים כפטריות אחר הגשם. באמצעות מטאפורות עדינות ורכות, המילים נשזרות בשירים בידי חוט תפירה ויוצרות מרבד של הרמוניה ונוכחות הנושא את הנפש אל סערת השמיים ובחזרה אל הקרקע היציבה.

כמה יופי קיים בשירים. כמה יופי יש בדיוק, בתמצות ובליטוש. במילים הענוגות ובשורות הנוגעות. בפשטות המורכבת בתוך התנועה שבין ההווה לבין העבר, בין העכשיו לבין המחר. אז תמצאו לכם לך זמן, כפי שמבקש הדובר, "בַּתֶּפֶר הַדַּק בֵּין עַכְשָׁו לְמָחָר", לעצור ולשים לב. תראו כמה יופי.

מקום שלישי: הסיפור ''פאתי מודיעין'' מאת רפי אגמון

שחניתי בתחנת "פאתי מודיעין" הבנתי שבדיוק פספסתי את הרכבת. ישבתי ברכב, חושב מה לעשות, מתבונן בגבעות הירוקות מסביבי.

הסטתי את מבטי לעבר עבודות הרחבות הכביש. גדם שותת עפר נגלה לעיני במקום בו הגבעה מבותרת על-ידי איזמלי הבולדוזרים.

לפתע, טרקטור שחפר בשולי ההר גרם למפולת שחשפה מערה. הנהג עצר וירד מהכלי בזמן שהוא מדווח בקשר. בזווית העין ראיתי ניצנוץ מסתורי בתוך המערה האפלה. בדיוק לאחר שהתחלתי להסיט את מבטי, הניצוץ הופיע שוב, למשך שבריר של שניה. הרגשתי פתאום משיכה חזקה אל פתח המערה. הייתי חייב לגשת לבדוק מה יש שם.

התנעתי במהירות את הרכב ופניתי לעברה, מתעלם מתמרורי אזהרה מהכניסה לאיור העבודה, ומשתיק את קול ההיגיון שאמר לעצור ולהסתובב. עצרתי רק כשהגעתי למחסום אבנים ומשם המשכתי ברגל.

העובדים ישבו במרחק מה, אוכלים ארוחת צהרים. ניגשתי אל פתח המערה. נראה שהפתח שנפער הוא בתקרת המערה, לא הצלחתי לראות את הרצפה מבעד לאפלה. ניסיתי להסתכל מטה כאשר לפתע שוב חלף ברק כסוף שגרם לי להסיט את ראשי במהירות באמצע התנועה קדימה. התוצאה הייתה איבוד שיווי המשקל, ומעידה בלתי נמנעת אל תוך חלל המערה.

צנחתי אל תוך האפלה הגמורה, מאבד את תחושת הכיוון. לאחר פרק זמן שנראה כנצח, הרגשתי שהנפילה נעשית איטית יותר, כאילו בהילוך איטי, וגופי החל מיטלטל באיטיות בכוונים שונים.

כשהתעוררתי הייתה כבר שעת בן ערביים, מצאתי עצמי שוכב בתחתית המדרון. טיפסתי בכבדות עד שהגעתי אל שביל העפר. לא נראתה נפש חיה מסביב, רק הגבעות מקיפות מכל עבר. לא היה זכר לכביש או לפועלים.

ראשי היה כבד והיתה לי תחושת בחילה חזקה. הושטתי יד לכיס מכנסי אבל הפלאפון לא היה שם, גם לא הארנק או מפתחות המכונית. התיישבתי על סלע גדול והחזקתי את ראשי בידי, מנסה נואשות לחשוב. לפתע שמעתי רעש חריקה מוזר, נעמדתי על השביל ממתין לרכב שיגיע, אבל מה שהגיע היה סוס רתום לעגלה. בעגלה ישבו גבר מזוקן שהחזיק במשוכות ולידו נערה צעירה. פניהם האדיבות כוסו מעטה של חשדנות כאשר ראו אותי.

"מי הוא זה האורב בין הצללים, כאחד הליסטים?" שאל בקול רם.

"אני", אמרתי, "אני... נפלתי ואיבדתי את ההכרה. תוכלו בבקשה להקפיץ אותי אל הכביש?"

הוא הסתכל עלי מספר שניות. "אתה עומד על הכביש"

"רק עד לפאתי מודיעין? אני חונה שם"

הם דברו ביניהם בקול נמוך ולבסוף הוא אמר "עוד מעט יורד הלילה, בוא, תעלה מאחור"
כשעליתי לעגלה שמתי לב שהעגלה כולה בנויה מעץ, כולל הגלגלים. בעגלה היו סלים עם ירקות וערמת חציר. נשענתי על החציר בכבדות, והעגלה החלה לנוע. התנועה המונוטונית של העגלה גרמה לי להירדם במהרה, עד אשר יד טילטלה את כתפי.

"בחור? בחור?"

"הגענו?"

"אין פה סימנים לכך שהיה פה מחנה בתקופה האחרונה."

"מה? איפה אנחנו? רק רציתי להגיע למכונית."

"לאן? אמרת פאתי מודיעין. הוא לא אמר מודיעין, רחל?"

"כן", אמרתי, "האוטו שלי ליד הרמזור".

"המה שלך? היכן? כנראה שקבלת מכה רצינית בראש."

הסתכלתי בחוסר אונים לכל הכוונים ולא ראיתי שום דבר מוכר. הוא ראה את המצוקה שלי והתרכך מעט. "מה שמך בחור?"

"דוד", עניתי.

"אני יעקב, וזאת בתי רחל. בוא דוד, תלון אצלנו הלילה, ואולי זיכרונך ישוב, בבוקר הדברים יראו אחרת."

הגענו למבנה אבן פשוט למראה, בנוי מאבנים גסות ללא טיח. יעקב לקח אחת ממנורות השמן שהיו במבואה והוביל אותי לאורה לחדר קטן.

"אין לכם חשמל?", שאלתי בפליאה. הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר "בוא, תנוח פה, אתה תרגיש יותר טוב."

הוא הניח את המנורה על דרגש נמוך שניצב ליד מיטה, ויצא מהחדר.

על המיטה הנמוכה היו פזורים עורות כבש, נשכבתי עליה אוחז בראשי. מה לעזאזל קורה כאן? שום דבר לא הסתדר. ראשי הסתחרר. המיטה הייתה נוחה בצורה מפתיעה והרגשתי שאני נשאב לתוך שינה נטולת חלומות.

רחל הגישה ארוחת בוקר שכללה ביצים וגבינות עם לחם שאפתה. הארוחה שיפרה את הרגשתי, אבל כל פעם שבקשתי לטלפן או שאלתי על העיר נתקלתי במבט מרחם.

"לבושך מוזר, וגם דיבורך, רואים שאתה לא מכאן. בהתחלה כשהופעת באמצע הדרך חשבתי שאתה חייל רומאי".

"רומאי?"

"כן, השמועה אומרת שהם כבר בדרך לכאן".

למדתי שרחל גרה עם אביה יעקב, לאחר שאמה נפטרה ממחלה, ויש להם מטע גפנים קטן, מספר כבשים וגינת ירק שמספקים את רוב צרכיהם, ומאפשרים להם לקבל בסחר חליפין מצרכים אחרים.

יעקב הציע לי להישאר אצלם עד שזכרוני ישוב, ובינתיים אוכל לשלם על הלינה בעבודות השדה.

"כתפיים של גבר נוסף יעזרו לי מאוד, ובזמן זה ראשך יוכל להחלים".

לא היו לי אפשרויות רבות, אלא לקבל את הצעתו של יעקב, במחשבה שאולי אוכל למצוא את המערה ולנסות לחזור דרכה בחזרה.

יעקב התגלה כאדם הגון וחביב והעבודה הייתה הסחת דעת טובה. הרגשתי איך גופי הולך ומתחזק. למדתי לאהוב את החיים הפשוטים. כאשר היה לי זמן פנוי הייתי מנסה לסייר בגבעות ולחפש את המערה.

הגבעות הירוקות הכל-כך מוכרות ועם זאת עדיין היה בהם משהו שונה. באוויר הצלול היה ניתן לראות למרחקים דבר שהקשה על אומדן המרחק של הגבעות. מדי פעם רחל הייתה מצטרפת אלי. בהתחלה על מנת לרעות את הכבשים, ובהמשך לפעמים היינו מטיילים גם בשעות הערב.

ערב שבת אחד, יצאנו לטיול משותף בין הכרמים. שערה השחור גולש לכתפיה, עורה השחום הודגש על ידי שמלת השבת הלבנה, עיני השקד החומות והגדולות שלה זהרו לאור הלבנה. פתאום הבנתי שאני ממש מאושר. החיים בעולם המודרני והחומרני נראו מאוד רחוקים וכבר לא משכו אותי כבעבר.

"מה?", שאלה, חיוכה הנעים חושף שיניים צחורות.

"לא אמרתי כלום".

"אבל רצית להגיד, הלא כן?"

אחזתי בידה והבטתי בעינה "אני רוצה להישאר. להישאר אתך, רחל, לתמיד". קרבתי את שפתי לפניה ונישקתי אותה.

ריח סיגריות היכה בי וחשתי דקירה בפני. היא הביטה המומה לרגע ושוב התנשקנו ארוכות. הרגשתי את ריח הסיגריות הכבד והזקן הדוקר. הקאתי והתחלתי להשתעל.

"יופי, יופי, תוציא את כל המים."

"הוא מתעורר!"

הבטתי המום בכל האנשים שעומדים מעלי, לא מסוגל לזוז. שני פארמדיקים הגיעו בריצה עם אלונקה.

"מה קרה?", אחד מהם שאל בזמן שבדק לי את הדופק.
"הוא נפל לבור מים שנחשף בזמן העבודות לפיתוח תוואי הכביש. הוצאנו אותו בעזרת המנוף ועשינו לו הנשמה מפה לפה."

"כמה זמן הוא היה ללא נשימה?"

"כל הסיפור ארך אולי שתים-שלוש דקות."

"היה לו הרבה מזל."

הוא פנה אלי, "אתה יודע מי אתה?"
"קוראים לי דוד."

עניתי על שאלות נוספות, עד שאמר "אוקיי, קדימה בוא ניקח אותו."

באמבולנס הבחנתי במתנדבת שיושבת לידו, שערה השחור גולש לכתפיה על חלוקה הלבן.

"רחל?" שאלתי.

"חלי", היא אמרה מצביעה על התג עליו כתוב "חלי יעקובי".

עיני השקד הביטו בי. "אנחנו מכירים?"

"יכול להיות שראיתי אותך בסביבה", אמרתי וחיוך התפשט על פניי, לפני שעיני נעצמו.

נימוקי השופטים:
הסיפור "פאתי מודיעין" מספר על מסע של אדם שאיחר לרכבת, בעוד הוא מסתכל על הנוף של הגבעות הירוקות, הוא מחליט להתעלם מתמרורי האזהרה ונכנס למערה. לאחר נפילה הוא מאבד את ההכרה ומוצא את עצמו בתקופת זמן בעבר, ללא חשמל וללא רכב בבית של יעקב ורחל רחוק שנות אור מהעולם המודרני..

בכתיבה קולחת ומותחת יש כמיהה לחיים של פעם, געגוע לחיים שחלפו. יש הפרדה בין עולם של טבע אידיאלי המתגלה בחלום הגיבור לעולם חומרי של היום. הפרדה שמתבטאת בשטחים הירוקים של מודיעין. הפרדת הזמנים בסיפור, מחברת את הטבע ואת חוויות הקורא. הסיפור פורץ את גבולות הזמן, עובר ממציאות למציאות, ועל רוח הסיפור מרחף געגוע אל גן עדן האבוד. בדומה למסע של אודיסאוס הגיבור מצוי בקונפליקט תמידי עם תובנה "פתאום הבנתי שאני ממש מאושר, החיים בעולם המודרני והחומרני נראו מאוד רחוקים". כפרדוקס דווקא כשאדם מתרחק מהמציאות היומיומית, הוא מבין טוב יותר את המציאות הנפשית, מתוך החיים הסיזיפיים תצוץ הגאולה.

הסיפור מביא מסר לקורא: חובה לזכור את החיים של פעם. במבט אירוני, יש כאב בזמן החולף, כאב המתבטא בנפילת הגיבור, עם זאת, הגבעות הירוקות של פאתי מודיעין כמטפורה לרוגע ושלווה, לחדווה של גילוי, להתבוננות של אדם בנוף חיצוני ופנימי. ושאלה פילוסופית: האם "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כדברי שאול טשרניחובסקי או שתבנית האדם תשתנה כשתבנית הזיכרון תפציע בעולם אחר כחוויה סוריאליסטית. הסיפור של ההווה והעבר מתלכד לזמן אחד כמו הסיפור של מודיעין שמתמזגת עם סיפור הגיבור. ולטר בנימין כתב: "עמדתי מול מפה, ובו בזמן בנוף שהוצג בה, הנוף היה שומם וחשוף להבהיל" להבדיל כאן יש קטרזיס והלימה בין הנוף לבין בבואת הנפש.

על כל אילו הענקנו לסיפור "פאתי מודיעין" את המקום השלישי.

בציון לשבח: זכו השירים ''מודיעין'' ושני שירים ללא שם מאת יעל רן

כְּמוֹ גֶּבֶר שֶׁלֹּא זָכָה לֶאֱהֹב
אִשָּׁה אֶלָּא כְּשֶׁעָזַב אוֹתָהּ,
כָּךְ לָמַדְתִּי לְהוֹקִיר אוֹתָךְ רַק
כְּשֶׁכַּף רַגְלִי פָּנְתָה מֵאִיתָךְ
אֶל נוֹפִים אֲחֵרִים.

(*)
עַד לֹא מִזְּמַן הָיִית רַק חוֹלוֹת וְאָבָק,
מְקוֹם מַעֲבָר שֶׁאֵין אִישׁ חוֹתֵם אֶת בֵּיתוֹ.
אַךְ בָּא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וְיֵשׁ מֵאַיִן חָצְבוּ בְּאַדְמָתֵךְ
תִּפְאֶרֶת שֶׁל עִיר.
וּשְׁמֵךְ בְּיִשְׂרָאֵל מוֹדִיעִין, לְכָל דִּכְפִינֵי הָרוּחַ
שֶׁמִּן הַשְּׁמָמָה נִתָּן גַּם נִתָּן לְהַפְרִיחַ
שֹׁרְשֵׁי אֲחִיזָה.


(*)
בַּבּוּסְתָּן שֶׁל פַּארְק עֲנָבָה
פָּרַשְׂתָּ מַחְצֶלֶת אֶפְשָׁרוּת,
הִנַּחְתָּ פֵּרוֹת אַהֲבָה,
הִרְוֵויתָ גַּעְגּוּעַ בְּמַבָּט מִתְמַסֵּר.
וּכְשֶׁבָּבוּאַת שָׁמַיִם הִשְׁתַּקְּפָה בִּנְגִינַת מֵי אֲגַם,
פָּנֶיךָ הֵצֵלּוּ פָּנַי וּשְׂפָתַיִם בִּשְׂפָתַיִם
בִּשְּׂרוּ לְפָנֵינוּ אֶת מוֹלָד הַיָּרֵחַ.

נימוקי השופטים:
במחרוזת בת שלושה שירים על מודיעין מביע המשורר ערגה וכמיהה בלתי מושגת לעיר מודיעין: "כמו גבר שלא זכה לאהוב אישה, אלא כשעזב אותה כך למדתי להוקיר אותך רק כשכף רגלי פנתה מאיתך, אל נופים אחרים". מודיעין מעוררת כיסופים ומבע של תשוקה והשלמה, יש התגלות וכאב אילם של משורר בודד שאוהב את העיר רק לאחר לכתו ממנה. והעיר באה אליו מרחוק.

בשיר השני יש לעיר מעמד של התקדשות עם הרמז לקודש ולגאולה, לתפילות ולתחינות "עד לא מזמן היית רק חולות ואבק, אך בא לציון גואל..שמן השממה גם ניתן להפריח שורשי אחיזה" במהפך של רגשות , במעבר מן האני אל הלאומי. מודיעין מחדשת את ימיה כקדם לתפארת של עיר, והאני הלירי נסתר לנוכח פני העיר.

בשיר האחרון יש איזון, הרמוניה וחיבור בין הדיוניסי של השיר הראשון לבין האפוליני של השיר השני: "הנחת פירות אהבה, הרווית געגוע במבט מתמסר", טלטלת הניגודים והגעגועים מחבקת את הנפש הנסערת שנפתחת לאהבה. השירים במחרוזת נעים בין עצב לתקווה, בין שממה לפריחה, בין געגוע למולדת רחוקה ומחצלת אפשרות, מוטיבים המשתקפים בחיים עצמם, וזה יופיו של השיר שמתמזג עם יופיה של הבריאה ושל האדם הראשון: "בשרו לפנינו את מולד הירח" בתמונות של אהבה: "פניך הצלו פני". השיר מפגיש את הקורא בעת ובעונה אחת עם מסתרי היקום, חידתיות האהבה, תמימות ופיכחון, יחסי איש ואישה בניגודים שזוכים להארה. האני השירי מתפצל ומגלה את עצמו מחדש בנופי העיר מודיעין: "כשבבואת השמיים השתקפה בנגינת מי האגם". השורות מתלכדות בצליל ובמשמעות אל מסלולי חיים מראשיתם עד אחריתם. אפלטון כתב: "כל אדם הופך למשורר כאשר הוא אוהב" ואכן יש בשיר מפגש בין אוהב, משורר והעיר מודיעין.

על כל אלה הענקנו לשיר "מודיעין" – ציון לשבח

בציון לשבח: הסיפור ''על פארק ענבה'' מאת יעל לב רן

אני מחזיקה כעת דף ועט, הנייר ריק מולי. יש לי הרבה מה לספר, אך עליי לברור בזהירות את מילותיי. אינני רוצה שייווצר הרושם הלא נכון. אני כותבת זאת רק כי ראוי שמישהו ידע את שעברתי. אני חושבת שפשוט אתחיל לספר. בצעירותי הכרתי את האדם שיהיה בעלי. הוא היה חכם ונבון ואהבתי אותו בכל ליבי. התחתנו ונולדו לנו שלושה בנים. יונתן, אורי ודניאל.

דניאל נולד כאשר ליונתן מלאו עשר שנים ולאורי שבע. כמעט מההתחלה היה משהו מוזר בדניאל. הוא לא תיקשר איתי כפי שרציתי. כפי שזכרתי שיונתן ואורי התנהגו כשהיו בגילו. לאחר שנה בלבד איבחנו אותו בחשד לאוטיזם. היה לי קשה לקבל את העובדה שהוא לא יהיה כמו כולם, אבל לא הייתה ברירה והתחלתי לעשות בירורים לגביו לכל הטיפולים הדרושים כדי שיהיה לו כמה שיותר קל לחיות כאן. בעוד שאני הייתי נמרצת ופעילה לגביו, בעלי שקע במרה שחורה ולא יכול היה להכיל את דניאל. אחסוך מכם את המריבות שהיו לנו ואספר שכשדניאל היה בן שלוש התגרשנו. נותרתי לשמור על שלושת בניי לבדי והיה לי לא פשוט בכלל.

תמיד חיכיתי לשבתות, כיוון שהילדים שבתו מהמסגרות והלכנו לטייל ביחד ליד הבית בשבילים הסמוכים למודיעין.

בשנת 2010 הקימו את פארק ענבה. מהר מאוד שינינו את טיולנו השבועי למנוחה נפלאה על הדשא הירוק שהיה שם. הייתי מביאה שמיכה, מתיישבת עליה וצופה בילדים משחקים בהנאה.

יונתן כבר היה בן 16 ובכל זאת אהב לבוא איתנו. את ימי שישי בערב בילה עם חבריו אך לא פיספס אפילו פעם אחת של בילוי שבת איתי. כל כך הערכתי אותו על כך. אורי אהב לשחק איתו, והם ניסו לשתף את דניאל איתם, כשהיה לו חשק. דניאל מעולם לא דיבר. אבל הוא צחק. הוא צחק המון כשהיינו שם בענבה. הוא חייך ונהנה, ואני שמתי עליו שבע עיניים שלא יקרה לו כלום.

ככה העברנו את השנים בהנאה. התגאיתי בילדיי בפני חבריי לעבודה, ותמיד דיברתי עליהם טובות. הייתי חוזרת הביתה ומבשלת להם, מכבסת ודואגת להכל, והעסקה איתם הייתה שהם אחראים על הכלים. היה מדיח אז לא העבדתי אותם קשה מדיי.

דניאל שלי חזר מהמסגרות מאוחר כל יום באמצעות הסעה עד הבית. הוא הראה התקדמות כל פעם וידע לתקשר נהדר דרך האייפד. יש לו אייפד מיוחד בו הוא מצביע על מה שהוא רוצה, ואני מבינה אותו באופן מיטבי.

בשנת 2013 יונתן התגייס לצה"ל. בשבילי הוא תמיד היה ילד קטן. לא יכולתי לקלוט שהוא על מדים. יונתן בחר ללכת לקרבי. ראינו אותו בבית פעם בכמה שבועות. כשחזר, אורי תמיד קפץ עליו בחיבוק ענקי, ודניאל התרוצץ בכל הבית והתרגש בטירוף. אני הכנתי לו את האוכל שהוא אוהב, וכל פעם ירדו לי קצת דמעות בראשון כשהוא הלך מאיתנו. "אל תדאגי אני אחזור" היה אומר לי. רק שהייתה הפעם האחת ההיא שהוא לא חזר.

יונתן שלי נפל בצוק איתן. נפל והשאיר אותי עם פצע מדמם. בכיתי הרבה באותה שנה. בשבילי, בשביל אורי. גם בשביל דניאל שהיה מראה לי באייפד תמונה של יונתן ותמונה של בית וידעתי שהוא מתכוון לשאול מתי יונתן חוזר הביתה. הוא לא הבין.

שנה לאחר מכן אורי קרא לי. "תראי אמא," הוא אמר "זה נראה כמו מחברת שירים". לקחתי את המחברת והיה כתוב שם בעמוד הראשון: 'מחשבות של ערב מאת יונתן'. אורי עבר על החפצים של יונתן וגילה את המחברת הזאת במקרה. קראנו כל מילה שנכתבה שם בהתרגשות גדולה.

אני רוצה לצטט משהו אחד ממה שנכתב שם:

'על פארק ענבה
עם אחיי הקטנים
ידעתי אושר
של פעם בחיים
ברגעיי הקשים
כשכועסים המפקדים
נזכר באמא אוהבת
ובחיים מלאים'

כל כך התפעמתי והתמלאתי תקווה למציאת מחברת זו. התווסף לי חלק של יונתן. פיסה של מחשבותיו נשארה איתנו. בהתחלה בכיתי, אך כיום המחברת מחזקת אותי.

עכשיו, בשנת 2021, אורי שלי כבר השתחרר מצה"ל לאחר שהתגייס לחיל המודיעין וכיום הוא שוכר דירה בחיפה ולומד בטכניון הנדסת חשמל. הלימודים דורשים ממנו הרבה ולכן גם הרבה שבתות הוא נמצא שם.

נשארנו אני ודניאל. דניאל כבר בן 17. במהלך השנים הקראתי לו שירים מהמחברת של יונתן. הוא תמיד מקשיב בשקט ואני מאמינה שהוא קולט. יש מישהי שעובדת עם דניאל על כתיבה באייפד. דניאל לומד לכתוב איתה משפטים ולהביע את אשר על ליבו. זה לא תהליך קל, אבל היא יודעת לדובב אותו. בפעם האחרונה הם דיברו על יונתן. היא שלחה לי את התכתובת ביניהם:

-היי דניאל, על מה אתה רוצה לדבר היום?
-על עחי יונתתתו
-על אח שלך יונתן? מה אתה זוכר ממנו?
-יונתתן מת. לאא ישוב.
-אתה צודק. יונתן לא יחזור יותר. לפעמים אחים גדולים הולכים.
-אני דנניאל אח יונתתן לא ישוב
-נכון. הוא לא ישוב. אם הוא היה פה מה היית רוצה להגיד לו?
-אני אוהב אותך

אין לתאר מה עבר בגופי כשקראתי את זה. רעדתי כולי. כנראה לא הבנתי עד כמה יונתן היה משמעותי לדניאל.

אתמול בשבת הלכתי עם דניאל לפארק ענבה, ונמשיך ללכת כל שבת. ניצור זיכרונות חדשים מאושרים ולא נתרפק על העבר. ניזכר בעבר מתי שנרצה, אבל עם גבול מסוים. מה שהיה לא ישוב יותר. החיים ממשיכים ועלינו ללכת לעבר העתיד שצופן לנו אושר ותקווה. בחרנו להמשיך לחיות ואפילו לצחוק לא מעט. הצחוק של דניאל יכול לרפא כל כאב. כמעט.
תודה שקראתם.

נימוקי השופטים:
באמצעות כתיבה בהירה וקולחת נפרשת אל מול הקורא התמודדותה של משפחה עם אובדן קשה מנשוא ועם הצורך לבצע שינויים משמעותיים ולהתאים את אורח החיים לתהפוכות ולבלתי ידוע שהופך לשגרה.

ראשיתה של היצירה באובדן הפנטזיה "לנורמליות" והמשכה באובדן האהוב והיקר מכל, בדומה לסיפורן של משפחות רבות מדי במציאות הישראלית הקשה והמורכבת: "אל תדאגי אני אחזור, היה אומר לי. רק שהייתה הפעם האחת ההיא שהוא לא חזר". כמה כאב, בדידות וגעגוע יש במילים הנוראות והמוכרות האלו.

זהו סיפור על רגעים קטנים שנשזרים לכדי חיים שלמים. סיפור של פיסות זיכרון יקרות ועיצוב של זיכרונות חדשים. אמירת הן למה שהחיים מזמנים באמצעות התמודדות ותעצומות הנפש, באמצעות כוחם המרפא של שותפות הדרך ושל הכתיבה.

לפנינו יצירה חשופה שנוגעת בחרדות ובפחדים עמוקים שלעיתים אין להם שם אך כל הורה מכיר אותם מקרוב במחשבותיו, והיא עושה זאת באומץ, בחמלה ובעדנה, כמו אומרת אפשר וחשוב לדבר גם על זה, על סופות הלב הדואב.

הסיפור מאפשר לקורא להרגיש ולחוות בעיני רוחו באופן בהיר וממשי את נופיה של העיר: את השבילים המתפתלים, את פארק ענבה, את המדשאות המוריקות. ברקע נשמעים קולות ילדים משחקים, צחוקם מהדהד מעבר לדף ולמילים. מרפא במעט את הצער הצורב. החיים ממשיכים.

"הנייר ריק מולי" מציינת הדוברת בראשיתו של הסיפור. כמה מזל שהתמלא, במילים של דמעות ובמילים של תקווה. תודה על טקסט כנה, אמיץ ונוגע.



פניה למוקד העירוני מוקד 106
פניה למוקד העירוני
חזור לראש העמוד