מה עיוני שלי? מה קרה? בואי לסבתא. בואי שימי ראש פה. לא צריך לבכות מותק שלי. אמא שלך תחזור עוד כמה ימים את תראי, כמו תמיד, ואת תהיי פה איתי לבינתיים, תעזרי לי ונסתדר שתינו יופי, נכון?
לאן היא הלכה? אללה יודע. היא תחזור לא לדאוג. אמא שלך היא כמו הציפור שקופצת על הברוש שמה למעלה. כל כמה זמן היא צריכה לעוף לעץ אחר. את רואה איך היא עפה וחוזרת ועוד פעם? למה זה? זה כשתגדלי קצת אני אסביר לך.
נכון את כבר הרבה יותר גדולה עכשיו ממה שהיית פעם קודמת. אבל שוויה שוויה. האמת, בשביל להבין אותה, צריך לבשל לאט לאט. עד שמרגישים את הטעם עוד לפני שמכניסים לפה.
כן אני מספרת לך, כבר. אבל בואי קודם נכין לך משהו קטן לאכול. תראי איזה רבע עוף את. רגליים מקלות כמו האמא שלך. וכל הגוף לבן ומזל שאבא שלך השאיר לך את העיניים השחורות שלו, ככה יודעים שאת גם שלי קצת. בואי כבר אני מטגנת לך קציצות, תאכלי עם קצת עגבנייה ובצל שיעשה לך דמעות טובות. תראי איך את מקבלת עכשיו מצב רוח טוב.
בואי שבי פה. ככה עם הצלחת, לא חייבים מזלג. קחי ביד. את כבר שכחת איך זה פה בבית של סבתא. תאכלי ואז אנחנו נפתח לך פה מזרן או שאת יכולה לישון איתי במיטה אם את רוצה. פה לא חייבים את כל החוקים האלה שלכם ולנו יש רק כמה ימים להיות ביחד אז אנחנו נעשה שיהיה לנו טוב. בואי תני חיבוק גדול לסבתא. ככה. יופי.
זה לא כמו לחבק את האמא העספורה שלך אה? וואי וואי וואי אני כל דבר שאני אומרת צריכה להיזהר עכשיו שאת גדולה. אבל ככה את היית גם כשהיית קטנה עם העיניים ככה פתוחות חזק והראש מקליט הכל כמו טייפרקורדר ואחר כך באה לשאול אותי שאלות. זה ציפור. זה ככה באהבה אני אומרת עליה אבל את יותר טוב שלא תגידי לה, נכון?
כי ככה היא היתה כשהאבא שלך הביא אותה לפה בהתחלה. היתה באה והולכת, עושה כאילו לא אכפת לה. מסתובבת פה ומרגישה מיוחדת על זה שהיא באה להרגיש קצת מה זה החיים עצמם.
בטח שאני זוכרת שראיתי אותה פעם ראשונה. עמדה לה פה בחדר ככה עם הטטיקס הקטנים שלה ועם התחת הרזה הזה שלה והראש מסתכל מסביב לבדוק. החזיקה את הספרים של האומנות שלה כאילו זה לוחות הברית שאלוהים בכבודו ובעצמו הוריד לה מהשמיים. ישר נהיה לי שחור. כי אז אני עוד לא ראיתי הרבה אנשים שככה לא רוצים שהעולם ייכנס לתוכם בכלל.
הם הכירו בשוק. אנא עארף? מכר לה עלים ירוקים או משהו. היא אז היתה רק בהתחלה של הלימודים שלה. חשבה אם שואלת אותי שהיא עושה פה בשבילנו איזה טובה גדולה. אבל כמה שהיא היתה לוקחת אותו לכל המקומות שלה איפה שהחשובים, בסוף תמיד היו חוזרים לפה.
אני הייתי פה, במטבח מבשלת או בחדר שלי, אבל יפה יפה ראיתי איך שהיא מסתכלת עליו ומנסה ללמוד ממנו איך הוא חי ככה בלי לפחד מכלום. אוהב ושונא וצוחק וכועס, והכל חזק. ואני אחרי שראיתי אותה פה עוד פעם ועוד פעם כבר הבנתי שמשהו מהחיים הצליח להיכנס שמה בכל זאת.
הם היו יושנים פה בחדר הקטן איפה שהיום יש לי מקלחת יפה. בקושי היו נכנסים שמה שניהם והיא עם כל הבית הגדול שהיא באה ממנו רק רצתה להיות פה איתו. אני לא יודעת. אולי חצי שנה ככה הם היו.
ואז הוא חזר להסתובב כל היום והיא היתה באה ויושבת פה שעות מחכה לו בחדר הקטן. בכלל לא היתה מדברת איתי. כמו שהיום. ואני רציתי להגיד לה אבל לא אמרתי כלום. מה אני יגיד לה? הייתי שומעת את הצעקות שלהם בלילה. ואני ידעתי מה יש לי בידיים. כמעט ארבעים שנה גידלתי אותו. אבא שלך הוא לא הסתדר עם העולם הזה.
נו כל זה לא משנה. זה לא העיקר. העיקר שיום אחד הוא הסתלק מהחיים האלה. והיא נשארה פה ככה בלי לדעת מה לעשות. בקושי דיברנו עדיין אבל אני נתתי לה להישאר.
בבוקר הייתי מכינה תה מתוק ועוגיות ואת הבישולים לצהריים ויוצאת לאנשים שלי שאני מטפלת בהם. בצהריים הייתי חוזרת והכלים שלה שטופים והדלת שלו סגורה. ככה כמה זמן, לא זוכרת כמה. אז כבר ראו שיש לה משהו בבטן ואני לא שאלתי כלום אבל חשבתי אולי נישאר ככה. אבל גם היא הלכה. הלכה והרבה זמן לא שמעתי ממנה. ראיתי אותך אחרי שנולדת, באתי לפי הפתק שהיא שלחה לי אבל אחרי זה כשבאתי עוד פעם כבר לא הייתם.
יום אחד היא באה לפה. בקושי היכרתי אותה. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה עם השיער ככה. מה לא ידעת? אמא שלך היה לה שיער ארוך ארוך פעם. כמה שהיא יפה ככה עם הקרחת המצחיקה הזאת, היא היתה יפה פי מאה. הרבה זמן נשארת אצלי אז.
אפילו שהיא לא אמרה לי כלום לפני וגם לא ידעתי מתי היא תחזור לא אמרתי כלום רק שמחתי. חודש שלם היית אצלי בזמן שהיא נסעה עם הפרופסור הזה שלה מהאוניברסיטה ואני לימדתי אותך הכל מכלום. איך מרגיש שאוהבים עם הגוף. ואיך טובלים את הלחם במים של הסלט ואיך מריחים את הידיים אחרי שמשפשפים אותם בלימון. ומאז לא שכחת אף פעם נכון?
כשאמא שלך באה לקחת אותך לא רצית ללכת ממני. גם אני רציתי שתישארי. נכון. בכיתי הרבה. האמא שלך באה ולקחה אותך בידיים שלה עם כל הטבעות מהכסף ועם האודם האדום שלה נתנה לך נשיקה על הלחי ולי היא אמרה מלכה תודה רבה לך.
עוד רגע הייתי מראה לה מה זה תודה רבה. אמרתי לה אם את בן אדם את תביאי את הילדה לפה שתרגיש מה זה שהיה צריך להיות הבית שלה. אבל היא ברחה איתך מפה מהר כי היא בעצמה לא רצתה לזכור איך זה מרגיש.
אבל אני שתדעי לך אחרי שהיה לי אותך לחודש כבר לא וויתרתי. כי מכל הילדים שנולדו לי בסוף נשארו לי רק ורדה שנסעה לגור בחוצלארץ ואבא שלך שכבר הסתלק ומה נשאר לי כבר בחיים. אז אני כתבתי לה ומצאתי איפה אתם גרים והייתי לוקחת שני אוטובוסים ומחכה שם בתחנה ליד שמישהו ייקח אותי למקום הזה שגרתם בו שאלוהים יעזור לי.
איך היית שמחה כשהייתי באה. את זוכרת? בית כזה גדול היה לכם. ואמא שלך היתה שותקת כרגיל ועסוקה בפסלים שלה אבל אני לא היה אכפת לי מכלום רק לראות אותך. איך היינו מדברות, כמו עכשיו, נכון? ואת היית מספרת לי את כל הדברים שלך ומקשיבה לכל הסיפורים שלי ומקליטה הכל בראש ואחרי זה שאלות.
נכון, גם קיבוץ אחר כך באתי, אחרי שעזבתם שמה, איך את זוכרת. וואי איזה ברז נפתח לך פה. תבכי, זה טוב לבכות ואת יכולה לנגב פה בשמלה של סבתא. את כל דבר רוצה לדעת. אני רק כעסתי כי אמא שלך היא אמרה שהיא מתחרטת על משהו. כן. זה באמת היה יותר טוב שלא היה קורה מה שקרה וגם שלאמא לא היתה הצלקת הזאת על בפנים אבל אין מה להצטער כבר עכשיו.
כי כמה שהוא היה מג'נון היא בכל זאת רצתה להיות איתו. זה קורה כשמישהו מבחוץ נוגע לך בחור הזה שיש לך בפנים, איפה שחסר משהו. אמא שלך היא התחרטה שהיא הרגישה את זה.
זה אי אפשר להסביר במילים. בואי לסבתא. שימי פה ראש. את מרגישה בגוף שלי איך אני אוהבת אותך חזק? נכון שאת מרגישה את זה גם, כמו געגוע? יופי עיוני שלי. אז רק שתדעי לא לפחד מזה אף פעם.
