אנחנו יושבים באוטו, אני ואמא. היא מתנצלת על זה שהיא איחרה לגן, שולחת נשיקות, מזכירה לי שהיא אוהבת אותי עד הירח ובחזרה. ואני? אני שותק. אני כועס עליה, לא רוצה לומר לה איך פחדתי שלא תבוא, איך דאגתי שאצטרך ללכת עם ריקי הגננת לבית שלה.
בסוף אנחנו מגיעים לחווה ואמא חונה. היא יוצאת מהאוטו באנחה של עייפות. היא פותחת את הדלת לידי ומוציאה אותי מהבוסטר, אני רץ ישר למקס. אני מחבק אותו חזק חזק והוא צוחק.
"גם אני שמח לראות אותך בחורצ'יק" הוא אומר בחיוך. אני ממשיך לחבק אותו ונותן לדמעות שהיו לי בגרון לצאת.
"למה אתה בוכה?" מקס שואל אותי ואני מושך באפי.
"היה לי יום רע בגן" אני אומר בעצבנות.
"מה קרה?" מקס שואל בטון רגוע.
"אממ, אממ, אמא איחרה ונשארתי אחרון בגן ואז ריקי הגננת חיבקה אותי ואני שונא שמחבקים אותי ואז... ואז..."
"היי, אורי, תירגע, הכל בסדר" מקס אומר "אני יודע שאתה לא אוהב שמחבקים אותך אבל היו לה כוונות טובות".
"אבל, אבל" אני מתחיל לומר ואז מבין שאין לי מה לומר. מקס מחייך ואומר "בוא חמוד, ספר לי על היום שלך מההתחלה ועד הסוף".
"אמא קמה מאוחר כי היא הייתה ערה כל הלילה בגלל גילי המעצבנת ואז ואז-"
"לאט חמוד, לאט" מקס מרגיע אותי "דבר ברור".
"בגלל גילי הגענו ממש מאוחר לגן ואז כולם הסתכלו עליי כי הגענו באמצע המעגל של הבוקר ולא ידעתי מה לעשות וזה היה נורא מפחיד" אני מנגב את הדמעות בחולצה. "ואז בצהריים האוכל התערבב לי בצלחת וזה היה נורא מגעיל אז לא אכלתי ואז נשארתי אחרון בגן והייתי רעב ועצבני ואז ריקי חיבקה אותי ואנ-".
"כן, כן, כבר סיפרת לי את זה" מקס מזכיר לי "היו גם דברים טובים היום?"
"אממ, בזמן משחק שירה לקחה לי את הקוביות וריקי אמרה לה שאנחנו צריכים להתחלק ואני לא אוהב להתחלק אבל שירה נתנה לי להחליט מה בונים אז זה היה בסדר".
"יופי, ומה היה עם גילי?"
"היא בכתה כל הלילה ואף אחד לא הצליח לישון זה היה מאוד מעצבן".
"כן, אחיות קטנות הן לפעמים מעצבנות, אבל גם אתה בטח בכית כשהיית תינוק, נכון?"
"כן אבל זה לא הפריע לי" אני אומר בשקט ומסתכל על הרצפה.
"אהה, זה כבר סיפור אחר לגמרי" מקס אומר בחיוך.
"תראה מי מגיעה" מקס אומר ומסתכל קדימה. אני מסתכל ורואה את מיקה מתקרבת, אני אוהב את מיקה, היא נחמדה אליי.
"אוריקי!" היא קוראת ושולחת את ידיה קדימה. אני רץ עליה ונותן לה כיף עם שתי הידיים ביחד.
"וואי וואי איזה חזק אתה" מיקה אומרת ומנערת את ידה בכאב, אני צוחק.
"מצחיק אותך שכואב לי?!" היא שואלת בקול מתגרה "הא? הא?" היא מדגדגת אותי ואני צוחק.
"חמוד אתה" היא אומרת בשקט, חושבת שאני לא שומע.
"מה, ראיתי שבכית, מה קרה?" מיקה נהיית רצינית. אני מסתכל על הרצפה, אין לי כוח לדבר.
"רוצה לנסות להסביר לי?" היא שואלת, אני ממשיך להסתכל על הרצפה.
"טוב, אתה לא חייב" היא אומרת במבט מבין, למרות שהיא לא באמת מבינה.
"רוצה שנצא היום לטיול?" היא שואלת ואני מסמן שכן.
"עם מי אתה רוצה לצאת?" היא שואלת ואני רץ אל ג'פסי, הסוסה האהובה עליי.
"יאללה, ניקח את ג'יפסל'ך" מיקה אומרת, אני אוהב שהיא קוראת לג'יפסי ככה, זה מצחיק אותי. אנחנו מוציאים את ג'יפסי מהתא ולוקחים אותה לרמפה, בדרך אנחנו עוברים ליד מקס.
"אנחנו יוצאים לטיול" אני אומר בגאווה.
"איזה כיף לך" הוא אומר, נראה לי שהוא מקנא.
אני עולה על הרמפה ומיקה עוזרת לי לעלות על ג'יפסי. ג'יפסי סוסה גבוהה ויפה. היא חומה לגמרי ויש לה כתם לידה ליד הטוסיק, מיקה אומרת שזה כפתור ושאם לוחצים עליו מקבלים נשיקה, זה מצחיק אותי כי אני יודע שזה לא נכון. לג'יפסי יש רעמה חומה וארוכה שמתנופפת ברוח כשהיא רצה. פעם אני ומיקה עשינו לה צמות וזה היה כיף.
"מוכן להתחיל ללכת?" מיקה שואלת ואני עונה לה בדרבון.
"כל הכבוד, אלוף!" מיקה אומרת ונותנת לי כיף.
אנחנו יוצאים מהחווה והולכים לכיוון החורשה, אני כל-כך אוהב את החורשה, יש בה מלא עצים שאפשר לטפס עליהם ואפילו מצאתי שם פעם חיפושית אדומה.
אנחנו מגיעים לחורשה ואני כל-כך מתלהב שאני מתחיל לקפוץ באוכף.
"כן, כן, אני יודעת שאתה אוהב את החורשה" מיקה אומרת בחיוך ואני מחייך חיוך מבויש.
ואז אני כבר לא מצליח להתאפק ואני קופץ מג'יפסי כדי לרוץ בחורשה. אני מוריד נעליים כי אני אוהב את התחושה של האדמה בכפות הרגליים שלי אבל מיקה תופסת אותי לפני שאני מספיק לרוץ.
"אורי, אתה יודע שאני לא מרשה לרדת מהסוס לפני סוף השיעור, נכון?" מיקה אומרת לי, היא כועסת עליי. אני נבהל ומתחיל לבכות.
"היי, אל תבכה, אבל פעם הבאה לא לרדת מהסוס אוקיי, זה מאוד מסוכן" אני מהנהן בשקט, מנגב את הדמעות.
"בוא, תעלה" מיקה אומרת ומעלה אותי בחזרה על ג'יפסי. אחרי זה היא מרימה את הנעליים שלי ושמה לי אותן. אנחנו ממשיכים לטייל עד שמיקה עוצרת את ג'יפסי מתחת לענף גדול עם עלים גדולים וירוקים. אני אוהב לקטוף עלים, אני אוהב לשחק איתם ולקרוע אותם.
"אתה יכול לקטוף לג'יפסי כמה עלים?" מיקה שואלת. אני נמתח הכי הרבה שאני יכול אבל אני לא מצליח להגיע, זה מעצבן אותי.
"תנסה לעמוד בארכובות" מיקה רומזת לי ואני מקשיב לה. אני דוחף את עצמי למעלה ובסוף אני מצליח להגיע לענף! אני קוטף שלושה עלים גדולים וחוזר לשבת באוכף.
"אין, אתה פשוט אלוף" מיקה אומרת בגאווה וזה גורם לי לחייך. אנחנו נותנים שני עלים לג'יפסי והיא מקפלת את הצוואר עד לרגל שלי כדי להגיע לעלים. את העלה האחרון אני שומר ומשחק איתו כל הדרך עד שאנחנו מגיעים בחזרה לחווה.
מיקה עוזרת לי לרדת ואני רץ אל מקס לספר לו איך היה לי.
"היי, בחורצ'יק איך היה?" מקס שואל אותי ואני מספר לו איך ירדתי ואיך מיקה כעסה עליי.
"אבל אתה יודע שהיא צודקת, נכון?" מקס בודק "זה באמת מסוכן לרדת מהסוס ככה".
"אני יודע אבל כל-כך התרגשתי" אני מתחיל להסביר.
"אז פעם הבאה תתאפק, טוב בחורצ'יק?" מקס שואל ואני מהנהן.
"טוב אוריקי, אני חייבת לזוז לשיעור הבא, אתה פה עם מקס?" מיקה שואלת ואני מהנהן בחיוך. היא הולכת ואז היא פוגשת את אמא שלי, ענת.
"מיקה, מה נשמע?" אמא אומרת והן מתחבקות, אמא כל הזמן שואלת אנשים מה נשמע אבל היא אף פעם לא מקשיבה לתשובה, והם בדרך כלל פשוט עונים בסדר, אני לא מבין את זה.
"תקשיבי, היה שיעור ממש טוב" מיקה מתחילה לספר לאמא, הן חושבות שאני לא שומע.
"אמנם הוא ירד מהסוס, אבל אחרי זה הוא עלה בחזרה ונרגע ובסוף הוא אפילו הצליח לעמוד בארכובות. הוא גם מדרבן לבד כבר, פשוט אלוף".
"מה זה עושה לך שהן מדברות עליך כאילו אתה לא כאן?" מקס שואל, הוא תמיד קולט הכל.
"אני לא אוהב את זה" אני אומר "אבל אני רגיל" אני מוסיף אחרי כמה זמן.
"תראי איזה חמודים הם ביחד" אמא אומרת למיקה ומצביעה עליי ועל מקס.
"כן, מקס הוא הכלב האהוב על אוריקי" מיקה עונה "טוב, אני רצה לשיעור הבא, ניפגש שבוע הבא" הן מתחבקות שוב ומיקה הולכת.
"אוריקי" אמא קוראת לי "אנחנו צריכים ללכת, תגיד למקס ביי ובוא". אני נותן למקס חיבוק גדול והוא מלקק את הלחי שלי.
אני הולך אל אמא והיא לוקחת לי את היד, היא תמיד מפחדת שאני ארוץ לכביש או משהו. אנחנו נכנסים לאוטו ואמא שואלת אותי איך היה. אני רוצה לספר לה על השיחות שלי ושל מקס אבל אני יודע שהיא לא תאמין, היא תחשוב שאני ממציא, אני גם עדיין כועס עליה שהיא איחרה אז אני פשוט שותק.
"טוב, לא צריך" אמא אומרת ופותחת את הטלפון, היא מתקשרת לנגה, החברה הכי טוב שלה ומתחילה לנסוע. אני שונא את נגה, היא אף פעם לא מבינה אותי.
"ענתוש, מה נשמע? איך את? איך הילדים?" נגה עונה בקול הצווחני שלה.
"את יודעת, לא קל, גילי הייתה ערה כל הלילה, בכתה. יש לה דלקת אוזניים למסכנונה, והיא כולה בת שנה, אין לה מושג איך לאכול את זה"
"כן" נגה אומרת. איזה מטומטם, למה היא צריכה לאשר את מה שאמא אמרה?
"ואוריקי, טוב, את יודעת, לא קל" אמא ממשיכה אליי. אני מעמיד פנים שאני לא שומע, אין לי כוח להקשיב להן מדברות על כמה שאני ילד קשה, שאי אפשר לגדל אותי.
"מה הוא עשה הפעם?" נגה שואלת.
"סתם הוא כועס עליי כי איחרתי לגן, הייתי תקועה בעבודה וממש לא יכולתי לצאת, בטח שלא אחרי שהגעתי מאוחר בגלל גילי. בקיצור, הוא נשאר אחרון בגן, כשהגעתי הוא ישב בוכה על הרצפה, כולו דמעות ונזלת. הוא לא מסכים להסתכל עליי מאז".
"וואי, איזה טירוף, הוא כזה דרמה קווין" נגה צוחקת.
"כן לגמרי, בדיוק כמו אבא שלו" אמא עונה.
"טוב את יודעת זה לא רק הגנים של רון, זה גם ה- את יודעת נו, הא-ו-ט-י-ז-ם" נוגה אומרת. אני לא יודע מה היא אמרה אבל אני מניח שזה משהו רע.
"כן" אמא אומרת "אני מניחה שזה קשור".
"טוב חיים שלי אני חייבת לזוז, צריך לאסוף את הילדים מהחוג, לאב יו" נגה אומרת ואמא עונה "ביי כפרה". ובזה נגמרת השיחה הנוראית. אמא מסתכלת לאחור ואני עוצם עיניים מהר כדי שתחשוב שאני ישן.
"חיים קשים, אה" אמא אומרת לעצמה ומשחררת אנחה.
