רצתי לאורך המסדרון, נכנסתי למחסן ונעלתי את הדלת, כולי מתנשפת.
הרודפים דילגו על המחסן אליו נכנסתי והמשיכו לרוץ לאורך המסדרון, איזו הקלה, הרווחתי 10 דקות להגיע הביתה, יצאתי מהמבנה ורצתי לכיוון הרחוב.
נכנסתי לבניין, פתחתי את הדלת של הבית וגיליתי שהקדימו אותי, הרודפים היו בבית. לפני שאני ממשיכה לספר, אני רוצה שתדעו, הם לא היו רודפים, למעשה, הם היו מורים מבית ספר וויל אגנס למכשפות צעירות.
כן, אני יודעת מה אתם חושבים, מכשפות??? אז כן, לפני כמה שעות גיליתי שאני מכשפה...
זה התחיל כמו יום רגיל, קמתי בבוקר, הסתכלתי בחלון וראיתי שני אנשים שמעולם לא ראיתי קודם, שני אנשים בגלימות סגולות. התחלתי לתהות, מה עושים אנשים עם גלימות ברחוב ראשי בקיץ באמצע ניו יורק?
יצאתי מחדרי, נכנסתי לסלון ובדיוק אז נשמע צלצול בדלת, הלכתי אל הדלת ופתחתי, בפתח עמדו שני האנשים עם הגלימות הסגולות שראיתי קודם עוברים ברחוב. עכשיו מקרוב, שמתי לב שהגלימות מעוטרות איורים בצבע זהב, האנשים המסתוריים החזיקו בידיהם ספרים במגוון צבעים, הספקתי לראות את שם האחד, שיקויים ברמה 1. לא ידעתי מה הכוונה, שיקויים בדרך כלל הם דברים שמוזכרים בספרים.
הכנסתי אותם לביתי והימני מביניהם התחיל לדבר "שלום, אנחנו מורים מבית ספר וויל אגנס למכשפות צעירות", "שמי הוא סמית' ואני המורה לשיקויים", השני מבניהם המשיך, "את מכשפה ילדה צעירה! ובאנו לכאן כדי להזמין אותך לבית ספרנו, נוכל ללמד אותך את כל הידע שאת צריכה בשביל להיות מכשפה".
לא הבנתי על מה הם מדברים הרי מעולם לא שמעתי זאת קודם, אני? מכשפה? חשבתי שהם עובדים עליי, לא יכול להיות שאני מכשפה.
"אני לא מכשפה, ישנה טעות", אמרתי "אף פעם לא הטלתי שום קסם או לחש".
חשבתי שזה יוכיח להם שאני לא מכשפה, שזו טעות, אבל סמית' ענה "זומנו לביתך כיוון שאותר קסם אצלך", הקוסם השני המשיך את דבריו "אם לא היה בך קסם לא הייתה לנו סיבה לבוא, עלייך לבוא לבית ספרנו בכדי לשלוט במיומנות הכישוף" והוסיף, "בית ספרנו הוא פנימייה בא תשהי במשך שנת הלימודים ותחזרי בחגים לביתך".
לא רציתי להתרחק מהבית לכל השנה, רציתי ללמוד בבית ספר רגיל, קרוב לבית שלא כולל קסמים.
"בתור מכשפה את מחויבת לבוא לבית ספרנו וללמוד בו" אמר סמית' "עכשיו בואי איתנו, ניקח אותך לבית ספרנו".
"אני לא רוצה!" עניתי "אני רוצה ללמוד בבית ספר רגיל ללא קסמים", סיימתי ויצאתי בריצה מהבית.
המורים יצאו אחרי תוך כדי שהם צועקים לעברי "את לא יכולה לברוח, זו המחויבות שלך עכשיו, כשאת מכשפה!". התעלמתי והמשכתי לרוץ כשהם בעקבותיי. "תפסיקי לרוץ, נשיג אותך בסופו של דבר" הם המשיכו, "ההורים שלי לא ירשו לי ללכת ואני גם לא רוצה, אתם לא יכולים להכריח" עניתי, רצתי לאורך המסדרון, נכנסתי למחסן ונעלתי את הדלת, כולי מתנשפת.
מפה אתם כבר מכירים את ההמשך, הם הגיעו לביתי לפניי, הם הקדימו אותי.
"איך הגעתם לפה לפניי?" שאלתי, "נפלאות הכישוף, אנה" אמר והמשיך, "שמי הוא ויקטור ואני אהיה המורה ללחשים של כיתתך" וסמית' הוסיף, "יכולתנו גדולים מכוחותייך, בואי עמנו ולמדי את מיומנותנו, אני בטוח שתשתלבי היטב", "להורייך אין בעיה שתלמדי אצלנו, סידרנו זאת קודם, הם אף רוצים שתלמדי אצלנו, כיוון שהם עצמם קוסם ומכשפה שלמדו בבית ספר מסוג זה".
לא ידעתי למה להאמין, באמת לפעמים הוריי עשו דברים מדהימים ולא מוסברים, אבל הם אף לא דיברו על היותם קוסם ומכשפה. לא הבנתי למה הסתירו זאת ממני וקצת נעלבתי, הרי הם רוצים שאלמד בבית הספר למכשפות ולמה זאת בלי שאדע שאני מכשפה.
רצתי לחדרם ופניתי אל אמי, "למה אף פעם לא סיפרתם לי", "לא סיפרתם לי שאני מכשפה, כמוכם", אמי מיהרה לענות, "מתוקה, לא ידענו על יכולות הכישוף שלך קודם ולא רצינו שתתאכזבי אם יתגלה שלא ניחנת בהם", "זה עדיין לא סיבה" עניתי בפרצוף חמוץ.
"אני מצטערת על כך. אבל עכשיו את צריכה ללכת לבית הספר וויל אגנס. את תלמדי להיות מכשפה, ותאמיני לי שהחיים כמכשפה או כקוסם, ברוב המקרים יותר פשוטים". היא המשיכה "היצירתיות שלך תתבטא ואת תביני שזו בחירה נכונה ללכת לבית ספר הזה. עכשיו חזרי אל המורים וספרי להם שתבואי איתם כבר היום".
חזרתי אל המורים וסיפרתי להם שאני באה איתם.
נכנסתי אל בית הספר והסתכלתי סביבי, הוא היה מבנה עצום ומקושט, עם הרבה גרמי מדרגות מעוטרים. תהיתי לאן הם מובילים, לחדרי שינה או לכיתות לימוד. בדיוק אז הופיעה תלמידה והציגה בפניי את עצמה "שלום, שמי רוז ואני כאן כדי לערוך לך סיור בבית הספר". רוז נראתה ילדה נחמדה המוכנה לעזור, שמחתי שהיא תערוך לי את הסיור ותהיה האדם הראשון שאראה. "היי, שמי אנה" עניתי.
רוז הדריכה אותי לאורך כל הסיור, איפה ישנים ואיפה לומדים, איפה כדאי להיות ואיפה פחות. שמחתי שהיא מספרת לי את כל זה, זה גרם לי לחשוב שאולי הבית ספר לא כזה נורא. ושיכול להיות גם כיף להישאר שם למשך שנת הלימודים.
גמרנו את הסיור ונשמע צלצול של פעמון, רוז הסבירה שזו סעודת פתיחת השנה ושעלינו למהר. ירדנו לאולם והתיישבתי ליד שולחן ארוך שנמתח לאורך כל האולם. ליד השולחן ישבו הרבה ילדות בגילאים שונים ועל השולחן הונחו מאכלים רבים שנראו מאוד טעימים.
המנהלת התחילה לדבר, היא הסבירה על ההיסטוריה של בית הספר ועל כל מיני דברים מיוחדים שיקרו במהלך השנה. לבסוף היא הקריאה את מערכת השעות ליום הראשון שכללה, שיעור שיקויים כפול ושיעור לחשים לתלמידות השנה הראשונה. למזלי כבר פגשתי את המורים, והייתי בין היחידות. רוב הבנות הגיעו לבית הספר ללא הזמנה מיוחדת, אלא הגיעו בגלל שידעו שזה בית הספר לו הן נועדו.
בשיעור לחשים התיישבתי ליד ילדה עם קוקיות שנראתה לחוצה, "היי, שמי אנה, את נראית לחוצה. הכל בסדר?" שאלתי.
"היי אנה, שמי שרון, אני לא מכירה את בית הספר ולכן כל מה שלומדים פה נראה מפחיד, חשבתי שאם לא אתבלט לא אצטרך להשתתף." היא ענתה ואני שאלתי "אם את חוששת מבית הספר למה הגעת, לא יכולת ללמוד בבית ספר אחר?".
"הוריי הבטיחו שאהנה פה ושאין לי ממה לחשוש". סיפרתי לה שגם אני לא רציתי כי בכלל לא האמנתי שאני מכשפה, בסופו של דבר הגעתי והחלטתי שיהיה לי כיף. "אני אהיה אתך במהלך השנה ואני מבטיחה שנהנה" הוספתי. "תודה". היא ענתה. כך התחלנו את השנה.
כששנת הלימודים הגיעה לסיומה, נכנסתי לכיתת השיקויים יחד עם חברתי שרון. ישבנו שנינו מול קדרה וחיכינו שהמורה ייכנס ויתחיל בשיעור השיקויים האחרון של השנה.
עד עכשיו השנה עברה עליי ועל שרון נהדר ואפילו יותר טוב משציפינו, הצטיינו בלימודים, הבנו את החומר ונהנו בהפסקות. אני לא ידעתי שהיום הזה עומד להיות שונה...
המורה נכנס ואמר "שלום בנות, היום נכין שיקוי מעבר. שיקוי שמעביר אותנו ממקום למקום על פי רצוננו" , "בואו נתחיל". אני ושרון התחלנו לעבוד, הייתי בטוחה שנצליח בהכנת השיקוי.
זמן העבודה הגיע לסיומו וכל אחד טעם מהשיקוי ובדק אם הצליח בהכנתו. טעמנו מהשיקוי והתחלתי להרגיש מוזר כאילו כולי מתכווצת ונמתחת ונשלחת למקום אחר, רחוק. ידעתי ששכחנו משהו בהכנת השיקוי, אבל לא הבנתי מה.
שרון ואני נחתנו בפתאומיות ליד מבנה גבוה מאוד שנראה לי מוכר, כאילו כבר הייתי פה בעבר. שמעתי את שרון לידי "אממ.. אנה איך הגענו לפה? לבניין אמפייר סטייט?".
אה, אז בגלל זה המקום היה כל כך מוכר. ביקרתי פה הרבה פעמים עם ההורים שלי. "אני חושבת ששיקוי המעבר השתבש והביא אותנו לפה במקום לקפיטריה". עניתי לשרון.
התחלנו לחפש דרך לחזור לבית הספר. אבל לא היה לנו שיקוי נגד או יכולת רבה בקסמים כדי לבצע קסם שיחזיר אותנו.
החלטתי לספר לשרון את הרעיון היחיד שעלה במוחי. "היי שרון, אני חושבת שהאפשרות היחידה לחזור היא בנסיעה או בהליכה. מה שנוכל" אמרתי. "אבל טקס הסיום הוא בעוד שלושה ימים, איך נספיק?" שאלה. היא צודקת, אין לנו הרבה זמן. "נצטרך למהר" הסברתי.
התחלנו במסע. צעדנו עד לבית המלון Wolcott שהיה במרחק כמה רחובות. שם עצרנו ללילה. השעה הייתה מאוחרת, שכרנו חדר קטן ונרדמנו מיד. כל המתח אם נספיק להגיע בזמן עייף אותנו.
הגיע הבוקר והחדרנית דפקה על דלתנו. התעוררתי מיד. עבר עליי לילה ארוך אבל הצלחתי לישון. קמתי חזקה וערנית לקראת דרכנו הארוכה. שרון התעוררה אחרי.
היא לעומתי ישנה פחות טוב ונראתה עייפה, עם עיגולי שינה מתחת לעיניים.
"בוקר טוב" אמרתי. "בוקר.. אהה ..טוב", פיהקה "אני ממש עייפה. לא ישנתי כל כך טוב, אכפת לך אם אשן עוד מעט?" שאלה. "אין לי בעיה אעיר אותך בעוד שעה".
כעבור שעה בדיוק הערתי אותה. היא בהחלט נראתה טוב יותר. "את נראית יותר טוב" ציינתי. ירדנו לחדר האוכל, אכלנו ארוחת בוקר גדולה ויצאנו מבית המלון. מוכנות לצאת לדרך.
יצאנו לרחוב עמוס של שעות בוקר. "וואו כמה מכוניות!" התפעלתי. "וכמה אנשים!" הוסיפה שרון. התחלנו בדרכנו. עברנו על פני רחובות וחנויות רבות, אם היינו נמצאות כאן בשביל הכיף. ולא בגלל שיקוי שהשתבש, יכולנו בהחלט ליהנות מכל הדברים שניתן לעשות ומכל המקומות היפים.
במרחק ראיתי את פארק מדיסון סקוור וחשבתי לעצמי שברגע שנגיע לשם נוכל לעצור ולנוח. במשמרות כמובן. צעדנו במשך הרבה שעות, בגלל שטעינו בדרך והסתובבנו בסיבובים והיינו עייפות. הרי לא היינו כאן מזמן ולא כל כך זכרנו את הדרך.
הגענו לפארק והייתי מאושרת לעצור ולנוח. "אני אתחיל במשמרת ואת תישני. ואז נתחלף" אמרתי לשרון והיא הסכימה. שרון נרדמה כמעט מיד. כשהגיע הזמן שאעיר אותה הייתי כבר מותשת. נרדמתי. כשהתעוררתי הרגשתי כאילו ישנתי רק כמה דקות.
"בוקר טוב" בירכה אותי שרון. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת. החלטנו שעדיף לצעוד בשעות מוקדמות כשאין הרבה מכוניות כדי שיהיה לנו פשוט יותר להתמצא.
זה היה היום האחרון לפני טקס סיום השנה ונלחצתי. היה לפנינו עוד מרחק רב. את היום בילינו בהליכה מאומצת לכיוון בית הספר. למזלנו כמה רחובות מבית הספר ראינו נהג מונית.
סימנו לו לעצור וביקשנו שיסיע אותנו לבית הספר. "זה יעלה לכן $20 בנות" אמר הנהג. לא הייתה לנו בעיה עם זה, השעה הייתה כבר שעת צהריים והיינו חייבות להגיע מהר לבית הספר.
נסענו ונסענו ולבסוף הגענו לשערי בית הספר, שילמנו לנהג ורצנו ישר פנימה. למזלנו הטקס עוד לא התחיל. נכנסנו לאולם הגדול והתיישבנו במושבים. "וואו איזה מזל שהספקנו להגיע!" אמרה שרון. "את צודקת. התאמצנו והצלחנו, עכשיו איך נסביר מה קרה?" עניתי. "נצטרך לספר פשוט את כל הסיפור ולקוות שלא יענישו אותנו" הסבירה שרון.
אחת המורות ניגשה אלינו. "הו שלום לכן בנות. החלטתן להופיע. איפה הייתן???". "אנחנו כל כך מצטערות. היינו בשיעור שיקויים ושיקוי המעבר השתבש והגענו לאמפייר סטייט ו.." עניתי. "אמפייר סטייט. הבניין?" שאלה. "כן" עניתי בחשש והסברתי לה את המתרחש במשך שלושת הימים האחרונים.
"טוב נצטרך לטפל בכך. אבל בינתיים אני שמחה שחזרתן בשלום. נדבר אחרי הטקס. הוא מתחיל" אמרה.
צפינו בטקס וכשהגיע החלק של חלוקת התעודות נדהמתי לגלות שאני מקבלת תעודת הצטיינות. הרי הרגע חזרתי מבניין אמפייר סטייט בעקבות שיקוי משובש. בנוסף שמחתי. שמחתי שהגעתי לבית הספר הזה ופגשתי את האנשים האלה ונהניתי איתם. בסופו של דבר להיות מכשפה זה לא כה נורא כמו שחשבתי.
סוף!
