אני ותום נשכבנו על הרצפה צוחקים. הוא התגלגל לעברי והמשיך לדגדג אותי. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו, ולפתע כתם דם התפשט על חולצתו והוא צנח על הרצפה לידי חסר חיים. התעוררתי מתנשפת וניגבתי את הזיעה ממצחי. הבטתי אל התמונה שעל השידה, בה ראו אותי ואת תום אחי הגדול מחייכים למצלמה. זכרתי מתי צילמנו את התמונה – זה היה אחרי שחזר מהמבצע הראשון שלו בגולני. זה כבר חודש שלא ישנתי בלילות, חודש מאז המבצע שממנו תום לא חזר.
עיניי התמלאו דמעות. קמתי מהמיטה בשקט והתגנבתי אל חדרו של תום. הדלת נפתחה בחריקה. הבטתי אל החדר המוכר, אל הפוסטרים של גולני שכיסו את הקירות. התיישבתי על המיטה הגדולה ודמיינתי את תום מתיישב לידי.
"כשאת תהיי גדולה, גם את תהיי בגולני," הוא היה אומר בביטחון.
"אמא לא הייתה מסכימה," הייתי עונה ושנינו היינו צוחקים.
"אני מתגעגעת אליך," לחשתי לדממה בקול רועד, "אני יודעת שאתה שם, אתה תמיד שם, שומר עליי."
"אורין?" אמא נכנסה לחדר. "את שוב לא נרדמת?" היא שאלה וליטפה את ראשי. הנהנתי בעצבות. היא התיישבה לידי וחיבקה אותי.
בבוקר שלמחרת התעוררתי שכובה על מיטתו של תום ואמא מעליי. השתחררתי מאחיזתה ויצאתי מהחדר. במראה הגדולה שבמסדרון ראיתי ילדה קטנה ומפוחדת שלא יודעת מה לעשות. ראיתי ילדה שחודשיים לפני כן חגגה את יום הולדתה החמישה עשר והייתה מאושרת, ועכשיו נדמה כי הזדקנה בשנים ותשישות הקיפה אותה.
בדרך לבית הספר עברתי ליד חנות הגלידה האהובה על תום. הרגשתי כאילו מישהו מסובב את הפגיון שנעוץ בליבי כדי להזכיר לי שהוא שם. מצמצתי באיטיות וספגתי את הדמעות. סירבתי להאמין שלא אראה שוב את תום לעולם. תום, שהיה האח האידאלי. תום שאהב אותי כל-כך ואני כל-כך אוהבת אותו. תום שבכיתה א' לא עזב אותי עד שמצאתי עם מי להיות. שבפעם הראשונה ששברו לי את הלב נשאר איתי עד שנגמרו הדמעות. בקצה המסדרון ראיתי את המורה מתקרבת, מסתכלת עליי במבט מרחם. שנאתי את המבט הזה.
נכנסתי לכיתה חפוית ראש, והמורה סגרה את הדלת מאחוריי. התיישבתי במקומי כמעט בלי קול. המורה החלה ללמד. לא יכולתי להקשיב. שקעתי לתוך עצמי כבכול יום. התעלמתי מכולם וכמו מחקתי אותם מעולמי.
"היי", חברתי לשולחן חיבקה את כתפי. סובבתי את ראשי ובחנתי את נגה. אני ונגה היינו חברות בלתי נפרדות עוד מכיתה א', ודווקא עכשיו, כשהייתי צריכה אותה יותר מתמיד לא הצלחתי לדבר איתה.
"איך את?" היא שאלה בקול מודאג.
"רע" לחשתי.
היא הסתכלה עליי במבט מבין. היא לא הבינה כלום. היה לי קשה להמשיך בחיי הרגילים בלי שתום יתקשר בארבע בבוקר – גם כשהוא היה בבית –, אבל הכי קשה היה לי להמשיך בחיי החברה הרגילים שלי. לפני מותו של תום הייתי מקובלת, ועכשיו אני לא נותנת לאנשים להתקרב, לא מבחירה אלא מפחד, לא ברור ממה.
"מה את עושה היום?" נגה שאלה.
"הצוות של תום יוצא מחר למבצע – אני הולכת לבקר אותם," עניתי וחשש התגנב לקולי.
"את רוצה שאני אבוא איתך?" נגה שאלה אחרי שהייה קלה. הנהנתי. "הכול יהיה בסדר," היא לחשה. "אני שומרת עלייך." האמנתי לחלק השני של המשפט – ידעתי שהיא שם בשבילי, אבל לא הייתה לה שום דרך להוכיח את החצי הראשון.
אני ונגה ירדנו מהאוטובוס יד ביד. "אורין!" מתן קרא לי. מתן היה חברו הטוב ביותר של תום. הלכתי אליו ונתתי לו לעטוף אותי בחיבוק חזק. "מוכן למבצע?" שאלתי בעודו מוביל אותי לשאר הצוות.
המפקד הסתכל עליי ואמר ברוך "החלטנו להקדיש את המבצע לתום."
חייכתי אליו חיוך עצוב "תום היה שמח, הוא אהב להיות במרכז העניינים," אמרתי וצחקתי בשקט, החיילים הצטרפו אליי לצחוק עדין. בזווית העין ראיתי את נגה. היא הייתה גאה בי, בחיוך הקטן שהתגנב אל פניי.
בבוקר שלמחרת הלכתי לקברו של תום. התיישבתי על יד הקבר והנחתי פרחים על הקרקע הלחה. תום אהב ורדים. כל פעם שהיה יוצא למבצע הייתי נותנת לו ורד. במותו הוא נמצא מצמיד את הורד שלי לליבו. פרצתי בבכי. אני זוכרת שתמיד הסתפקתי בנשיקה וחיבוק כשהוא היה יוצא למבצעים. מה הייתי נותנת בשביל עוד נשיקה אחת...
בסופו של דבר קמתי ממקומי והלכתי לבית הספר. נכנסתי לכיתה בלי קול. התיישבתי במקומי. "נגה חולה," מישהו לחש לי. פתחתי את המחברת והתחלתי לצייר. ציירתי את תום – תווי הפנים החדים, העיניים הטיפה מלוכסנות. שמעתי צלצול. לא ידעתי אם זה היה צלצול להפסקה או לא. התכווצתי במקומי והמשכתי לצייר. פחדתי מהעתיד הלא נודע, פחדתי מהעובדה שתום לא יהיה בו.
"אורין?" שמעתי קול קורא בשמי. הרמתי את ראשי וראיתי את יועצת בית הספר רוכנת מעליי. "אני רוצה שתתלווי אליי למשרד שלי ושנשוחח," היא אמרה. הבטתי מסביב וראיתי שהכיתה הייתה ריקה. "אורין?" היועצת קראה לי שוב.
קמתי ממקומי מעט מהר מדי, וסחרחורת תקפה אותי. נעזרתי בקיר כדי לייצב את עצמי. "את לא נראית טוב," היועצת אמרה בקול מודאג. "תודה?" אמרתי בציניות. חיוך קל התגנב לפניה. "את יודעת למה התכוונתי" היא אמרה והושיטה לעברי את ידה. סירבתי והלכתי אחריה.
נכנסנו לחדרה, התיישבתי על הכורסא הפרחונית והיא התיישבה מולי.
"שמעתי שאיחרת היום," היא אמרה ברוך.
"אז זה שיחת נזיפה?" שאלתי.
"לא," היא צחקה, "זו שיחת הבהרה."
"הבהרה של מה?" שאלתי שוב.
היא הניחה את ראשה על ידה והביטה מהחלון. "הבהרה שחשוב לדבר על הקושי, ושאני פה כדי לדבר עליו," היא אמרה אחרי שתיקה קלה.
"תום," לחשתי.
"תום," היא אישרה.
"אני לא רוצה לדבר על זה," לחשתי.
"אורין," היא התכופפה קדימה והביטה בעייני, "הציונים שלך יורדים, בנות מהכיתה אומרות שהן מנסות לדבר איתך ולא מצליחות, זה לא טוב"
"בבקשה," לחשתי ודמעות זלגו מעיניי.
"נתנו לך זמן 'להחלים', אבל את צריכה לחזור למצב הרגיל שלך," היא אמרה ברוך וניגבה דמעה מלחיי.
"המצב הרגיל מת עם תום" לחשתי בתוקפנות.
"אני יודעת שקשה להאמין אבל אני יכו-"
"אמרתי שאני לא רוצה לדבר על תום!" קטעתי אותה.
"אורין, בבקשה, אני יודעת שקשה לך להאמין אבל אני יכולה לעזור," היא ניסתה להרגיע אותי.
"את יכולה להחזיר את תום?" שאלתי בתוקפנות.
"לא," היא לחשה, "אבל זאת לא הדרך היחידה."
"אבל זה כן" קמתי על רגליי, "זה בדיוק מה שאת לא מבינה – זה כן הדרך היחידה". יצאתי מחדרה ולקחתי את התיק שלי. הלכתי לכיוון השער. שמעתי את היועצת קוראת לי. התעלמתי ממנה, לא העזתי להביט לאחור.
ירדתי לחוף לנקות את הראש. השיר "עכשיו טוב" התנגן בראשי בעודי פוסעת על החול החם. הגלים ליטפו את רגליי, כאילו הים ניסה למשוך אותי אליו. נעניתי לבקשתו ונתתי לגלים לקחת אותי. תום אהב לגלוש. נזכרתי בכול הפעמים שתום ניסה ללמד אותי לגלוש. זה תמיד נגמר בזה שאני נפלתי, והגלשן נחבט לו בראש. הזיכרונות העלו בי חיוך. מה תום היה עושה במקומי? תהיתי. מה יקרה אם אני אתן לים לקחת אותי ולא להחזיר? האם החיים בלי תום בכלל שווים משהו?
....
שלוש שנים לאחר מכן.
"ברוכה הבאה" המפקד לחץ את ידי, ואחרי היסוס קל הוסיף "תום היה גאה בך." הנהנתי בעצבות והבטתי בתג היחידה של גולני שחובר לכתפי.
