היה זה יום גשום וערפילי.
ג'וֹ בּלוּז סידר את משרדו והתכוון לצאת, כשפתאום הטלפון שלו צילצל.
היתה זו שיחה ממספר חסוי.
בלוז לקח את הטלפון שלו ויצא החוצה. בחוץ היה קר וגשום. המדרכות היו ריקות מאדם, והכבישים רטובים וחלקלקים. היחידים שהיו בחוץ מלבדו, היו זוג עורבים וסנאי שרבו על אגוז בצדה השני של המדרכה.
הטלפון צילצל בשנית. עכשיו ידע ג'ו מי ממתין לו מעבר לקו.
"הלו" אמר.
"שלום, מדבר גֵ'ייקוֹבּ וְוֹלס" אמר הקול בטלפון. היה לו קול צרוד והוא היה נשמע מפוחד מעט.
"מה אתה רוצה?" שאל ג'ו.
"הם חזרו" ג'ייקוב ענה.
"מי? דבר ברור!" ג'ו הגביר את קולו. הוא חשד שג'ייקוב מדבר על הדבר שחשש מפניו יותר מכל.
"נו, אתה יודע, הצמד... הם חזרו..."
"אהה" מלמל ג'ו.
"מה לעשות? אתה יודע שהצמד הזה מסוכן מאוד בשבילנו". ג'ייקוב אמר, והיה נשמע אפילו יותר מפוחד.
ג'ו חשב. אותו צמד היה האיום הכי גדול שעמד בדרכו.
"טוב" הגיע ג'ו להחלטה. "קח אתך את גֶ'יין ואת גֶ'פרִי, עקבו אחריהם, ותודיע לי על כל דבר חשוד שאתם רואים."
"זהו?" שאל ג'ייקוב.
"זהו." אישר ג'ו.
"לפקודתך".
נשמע 'ביפ' של ניתוק שיחה.
ג'ו נכנס חזרה למשרד, והתיישב בנוחות על הכיסא שלו.
"הגיע הזמן." אמר וחייך חיוך ערמומי.
היה זה יום גשום וערפילי.
ד"ר גוֹזי יצא בחינניות מפח הזבל הרטוב עם אגוז מלך בין שיניו.
בתור סנאי רחוב, היה זה הקינוח הטוב ביותר שיכול היה למצוא.
כשמצא מקום יבש לשבת בו, הוא התנער מטיפות המים והתיישב בכדי לאכול את האגוז שלו.
ד"ר גוזי נתן נגיסה ראשונה באגוז והסתכל סביבו. הוא שמע דלת נפתחת, שממנה יצא בן אדם. הוא אהב בני אדם, אך לדעתו היו די טיפשים.
"איך אפשר לזרוק סתם ככה מעדן שכזה?" חשב לעצמו, כשפתאום שני עורבים צללו אליו תוך כדי מעוף וחטפו מידיו את האגוז שלו.
"הי!" צעק, וקם בניסיון לתפוס אותם.
"עורבים טפשים! גנבים!". אך ג'יין וג'פרי רק צחקו וברחו משם בצרחות.
ד"ר גוזי התיישב, מאוכזב.
"היה יכול להיות לי יום כל-כך טוב אילולא שני העורבים משביתי השמחה האלה." אמר לעצמו בעצב.
הוא כרה את אוזנו לכל הסובב אותו, וקלט כל רעש קטן שנשמע. זה מה שהיה עושה כאשר היה עצוב. אך אותו היום היה יום גשום וקר, ואף אחד לא הסתובב ברחובות.
אף אחד, למעט מישהו אחד.
"מה אתה רוצה?" שאל האיש.
"הם חזרו". מישהו עם קול צרוד ענה לו.
"מי? דבר ברור!" אמר האיש הראשון והגביר את קולו.
"נו, אתה יודע, הצמד... הם חזרו..." אמר הקול השני.
"אהה." מלמל האיש הראשון.
"מה לעשות? אתה יודע שהצמד הזה מסוכן מאוד בשבילנו." אמר האיש השני, והיה נשמע אפילו יותר מפוחד.
היתה דממה לכמה שניות, ואז:
"טוב, קח אתך את ג'יין ואת ג'פרי, עקבו אחריהם, ותודיע לי על כל דבר חשוד שאתם רואים."
"זהו?" שאל הקול השני.
"זהו" אישר האיש הראשון.
"לפקודתך". אמר הקול השני. לאחר מכן נשמע צליל קצר, והכל דמם.
לד"ר גוזי הייתה הרגשה שבכל זאת היום שלו לא מוכרח להיות נורא כל-כך, כמו שחשב.
הייתה לו הרגשה שהוא ידע בדיוק על מי שני האנשים דיברו.
"הגיע הזמן." אמר וחייך חיוך ערמומי.
היה זה יום גשום וערפילי.
מר רפי מנדלסון ישב במכונית הצהובה שלו מסוג Mercury T2 עם גלגלי ה 14X – קטלניים ביותר.
במושב האחורי של המכונית ישב ילדו בן החמש – בילי. הם בדיוק חזרו משליחות בקפריסין. רפי רצה למצוא דרך מיוחדת להתחיל את השנה החדשה בניו יורק, אך ביום כמו היום האפשרויות היו די מוגבלות.
"בילוש מתוקי, איך תרצה להתחיל את השנה החדשה שלנו כאן בניו יורק?" שאל רפי, אך בילי לא ענה.
"תרצה אולי לאכול צ'יזבורגר טעים ב – McMikey ?"
"נאני!" צווח בילי.
"ששש!" רפי ניסה להשתיק את הילד הצווחן שלו. "שנלך אולי ל – PizzaSolitaire ?"
"נאני!" צווח שוב בילי.
"בילי!" כעס רפי, "אני מנסה לשמח אותך ולמצוא דרך לבלות איתך כבר שעה, וכל מה שאתה אומר זה 'נאני!'. אתה לא מבין שיש לי שעה לבלות אתך, ואחר כך אני חייב ללכת? או שאתה מפסיק מיד עם ה'נאני' המגוחך הזה, או שאתה מסביר לי מה אתה רוצה!"
"אני רוצה את נאני סנאני!" צעק עליו בילי בחזרה.
"אבל מה זה 'נאני סנאני'?"
"נאני סנאני מהחלום שלי – הארנב הכתום עם הזנב הארוך שהביא לי מרשמלו!"
רפי השתתק מיד. הצעקה שיצאה מפי בנו הידהדה בראשו.
לרפי היתה תחושה שאולי בנו לא יודע מיהו נאני סנאני, אבל אותו נאני סנאני יודע בדיוק מיהם בילי ורפי מנדלסון מ – "צמד בע"מ".
רפי ובילי לא סתם יצאו ל'שליחות' בקפריסין, אך רפי טעה בחישובו וחזר יום אחד מוקדם מדי.
רפי נאנח.
מר רפי מנדלסון פתח את מעילו והכניס את ידו לכיס הפנימי. הוא מישש את ה'דבר' הקטן והקשיח שעליו שמר מכל משמר. הוא ידע שהוא לא יוכל להסתיר אותו יותר.
"הגיע הזמן." אמר וחייך חיוך ערמומי.
ד"ר גוזי הלך ברחוב, ונשם עמוק את ריחו של 'אחרי הגשם'. הערפל התפזר, והגשם פסק. הדבר שד"ר גוזי אהב יותר מכל, אחרי אגוזי מלך כמובן, היה המראה של השתקפות השמים בשלוליות. ד"ר גוזי התיישב על שפת המדרכה, ונזהר שלא להירטב מטיפות הגשם שהשפריצו מכוניות שנסעו במהירות גבוהה. לפתע שמע חריקה של גלגלי מכונית. ד"ר גוזי קפא במקומו. הוא ידע שחריקה כזו יכולה להשמיע רק מכונית אחת - מכונית צהובה מסוג Mercury T2 עם גלגלי 14X - קטלניים ביותר.
ד"ר גוזי הסתובב, אך המכונית כבר נעלמה.
גוזי החל לרוץ וכאשר גילה את עקבות המכונית עקב אחריהן במהירות. אחרי מרדף מעייף הוא סופסוף הצליח למצוא את המכונית. המכונית חנתה ליד 'מסעדת זנב האריה', וממנה יצאו ילד בערך בגיל חמש, ומבוגר בשנות השלושים לחייו.
"יש!" קרא ד"ר גוזי, "סוף כל סוף יש לי סיכוי".
הוא התיישב ליד דלת המסעדה וחיכה שהילד והאב יצאו.
הוא לא שם לב לאיש שישב על הספסל בצדו השני של הכביש, ואל שני העורבים שנחתו ליד האיש.
ג'ייקוב וולס ישב על ספסל מול 'מסעדת זנב האריה'. הוא ישב שם במטרה לעקוב אחרי שני אנשים – בילי ורפי מנדלסון. לידו קירקרו שני עורבים.
"שלום לכם, ג'יין וג'פרי. חיכיתי לכם." אמר ג'ייקוב.
"אתה יכול להיות רגוע, חבר. השלמנו את המשימה שלך" אמר ג'פרי.
"כן, הבאנו לך את האגוז שביקשת. הנה" אמרה ג'יין והושיטה לג'ייקוב את האגוז שחטפו מידידינו המסכן, ד"ר גוזי.
"מצוין!" אמר ג'ייקוב. הוא זרק את האגוז על הרצפה ופתח אותו.
"הוא ריק!" כעס. "מאיפה הבאתם אותו?"
"מסנאי אחד." אמרה ג'יין.
"אתה לא מרוצה? הבאנו לך את האגוז שביקשת." הוסיף ג'פרי.
"לא! אני מאוד לא מרוצה! אתם חושבים שאני משחק איתכם משחקים?! אתם לא מבינים שזה עניין חשוב ביותר?! קיבלנו הוראות מפורשות מאדון בלוז. התפקיד שלי הוא לעקוב אחרי הצמד, והתפקיד שלכם הוא לקחת להם את האגוז! מה לא ברור?!" אמר ג'ייקוב.
"הכל ברור!" קראו שני העורבים. "נעשה כמיטב יכולותינו."
"בהצלחה." אמר להם ג'ייקוב.
שני העורבים התעופפו מהמקום.
"אהה, חיי עומדים להשתנות מקצה לקצה כשג'ו ואני נתפוס את הצמד הנוראי הזה!" אמר לעצמו ג'ייקוב.
בילי ורפי מנדלסון יצאו ממכוניתם הצהובה מסוג Mercury T2 עם גלגלי ה 14X - קטלניים ביותר, ונכנסו ל'מסעדת זנב האריה'.
בילי לא הבין מדוע אבא שלו לוקח אותו לכל מיני מקומות מוזרים. הוא כבר מזמן הבין שהמסעדות שלו, הן לא מקום בשביל ילדים קטנים.
בילי ורפי הזמינו שולחן לשניים, ליד החלון. אחרי שהזמינו את המנות שלהם (רפי – מדליוני עגל ברוטב ערמונים, ובילי – קרוק מיסייה), רפי יצא להתפנות.
"בילי מותק, תישאר כאן, בזמן שאני הולך להתפנות. בסדר?" אמר רפי והלך לכיוון היציאה מהמסעדה.
"אבל אבא" אמר בילי, "השירותים בכלל בצד השני".
"אה, נכון, אבל יש כניסה גם מכאן..." גימגם רפי ויצא.
כשסגר את הדלת, רפי לא שם לב שמכיסו נפל חפץ והתגלגל על הרצפה.
"אבא, נפל לך משהו מהכיס" אמר לו בילי, אבל רפי כבר לא שמע אותו.
בילי ניגש להרים את החפץ וראה שזהו אגוז מלך. הוא חזר למקומו והתיישב על הכיסא.
בילי המתין לאביו והתחיל לשחק באגוז מתוך שיעמום. הוא הרים את עיניו מהאגוז בכדי לראות אם אביו כבר חזר. עיניו שוטטו בחלל החדר כשלפתע סנאי קטן שטייל על אדן החלון צד את עינו.
בילי לא האמין למראה עיניו.
"נאני סנאני?" קרא בהפתעה.
"יש! מצאתי אותך! ידעתי שאתה קיים במציאות ולא רק בחלום!" אמר ויצא במהירות מהמסעדה.
"הנה אתה!" אמר. "אפשר ללטף אותך?"
הסנאי הינהן.
"אתה יודע מה?" אמר בילי, "יש לי הפתעה בשבילך!" בילי הכניס את ידו לכיס והוציא ממנו: "אגוז! אני יודע שאתה הכי אוהב אגוזים!"
ד"ר גוזי ריחרח את האגוז, וברח איתו.
"הי, חכה!" קרא בילי, "אני רוצה להיות חבר שלך!".
בילי חזר למסעדה מאוכזב, אך התנחם בכך שמצא הוכחה לקיומו של נאני סנאני. כשהגיע למקומו, במקום למצוא שם את אבא שלו, הוא מצא מלצר מבולבל עם שתי מנות בידיו.
מר רפי מנדלסון יצא מ'מסעדת זנב האריה' מופתע מהפיקחות של בנו. הוא לא ציפה שבילי ישים לב לכך שלא הלך לשירותים. הוא נכנס למכונית הצהובה שלו מסוג Mercury T2 עם גלגלי ה 14X - קטלניים ביותר, והוציא את הטלפון שלו. הוא נכנס ל'אנשי הקשר' שלו ומצא את אשר חיפש.
רפי קירב את הטלפון לאזנו.
"ג'ו? ג'ו בלוז?" שאל.
"מי מבקש?" ענה ג'ו מעבר לקו.
"רפי. רפי מנדלסון" ענה רפי.
"רפי מנדלסון?" שאל ג'ו בנימה מופתעת.
"כן, יש לי משהו להציע לך. אני יודע שבני ואני מהווים איום על התוכניות שלך, אבל אל תדאג. יש לי את החפץ, ותכננתי בדיוק כל צעד וצעד בתכנית."
"יש לך את החפץ?" שאל ג'ו. "איך השגת אותו?"
"זה סיפור לפעם אחרת." ענה רפי, "מה שחשוב הוא שיש לי תכנית. אבל לפני כן, תתחייב לשותפות וסודיות מלאה, ושתדע, יש אנשים שצריך לסנן. והמבין יבין..."
"מה אתה רומז? שאני אבגוד בג'ייקוב?" שאל ג'ו.
"הבנת נכון" ענה רפי.
"ומדוע שאעשה זאת? ג'ייקוב הוא סוכן מאוד טוב שלי, אין לי כך סיבה לבגוד בו" אמר ג'ו.
"אתה יודע בדיוק כמוני שאתה לא באמת צריך אותו. להיפך, הוא מסכן את המהלך, אבל זה לא לטלפון. אתה יודע כמה נרוויח אם נשתף פעולה! אנחנו נהיה 'בלתי מנוצחים'!" שכנע אותו רפי.
"אולי אתה צודק." אמר ג'ו. "יש לי באמת קצת ספקות בזמן האחרון לגבי האמינות שלו".
"או. עכשיו אתה מדבר!" אמר רפי. "אז זאת התכנית..."
ד"ר גוזי ישב ליד דלת המסעדה 'מסעדת זנב האריה', וחיכה לצאתם של בילי ורפי מנדלסון מהמסעדה.
לאחר כמה דקות התייאש, והחליט לעבור למקום אחר – מקום שבו אולי יראו אותו.
ד"ר גוזי התהלך מסביב למסעדה, מצא חלון רחב, טיפס אליו וטייל על אדן החלון.
הוא הצליח.
בילי, הילד שְׁלוֹ חיכה זה זמן רב, ישב ליד החלון, ובדיוק בזמן שטייל על אדן החלון, בילי הרים את עיניו והסתכל עליו.
איזו הרגשה נפלאה הייתה זו, לפגוש אותו שוב.
בילי רץ אליו, והתרגש מאוד.
"אפשר ללטף אותך?" שאל. "אתה יודע מה? יש לי הפתעה בשבילך! אגוז!"
ד"ר גוזי באמת היה מופתע. "זה נראה כמו אגוז נפלא, אך קשה לפיצוח!"
הוא לקח את האגוז ורץ למקום מגוריו – בין פחי הזבל – בכדי להחביא שם את ארוחת הערב שלו, ולהביא לבילי את המתנה הרכה והמתקתקה שמזמן רצה לעניק לו.
אך ברגע שעבר את הכביש שליד 'מסעדת זנב האריה', הוא שמע קול צרוד שלא ציפה לו.
"הי, חבר," אמר האיש, "מה תיתן לי בשביל אלה?" שאל והציע את חופן האגוזים שבידו.
ד"ר גוזי הסתכל על האגוזים, מופתע. הוא היה משוכנע שזהו יום המזל שלו. הוא הביט באגוז שבילי נתן לו, ותהה האם אמנם זוהי תמורה הולמת, כשלפתע, האגוז נעלם ונגוז. מעליו הוא שמע קריאות צחוק של שני עורבים.
עכשיו ד"ר גוזי היה משוכנע לחלוטין שזהו יום המזל הרע שלו.
היתה זו שעת חצות של לילה קריר. טיפות גשם החלו שוב לרדת.
בחוץ לא הסתובב אף אחד, חוץ מחתול שיילל ושני אנשים שפסעו חרישית, לבל ישמע אותם מישהו.
שני האנשים הלכו ברחוב עד שהגיעו למחסן נטוש.
שני סיבובי מפתח.
הדלת נפתחה בחריקה.
שני האנשים נכנסו למחסן וסגרו אחריהם את הדלת.
"יופי" אמר ג'ו בלוז, ופשט את מעילו. "עכשיו אפשר לדבר בקול. הבאת את האגוז, רפי?"
"בטח" ענה מר רפי מנדלסון.
רפי פתח את מעילו והכניס את ידו לכיס הפנימי. הוא החל למשש את כיסיו בבהלה ולחפש את האגוז, אבל לא מצא דבר. "אני לא מוצא אותו!" קרא רפי בפחד, כשפתאום הטלפון של ג'ו צילצל. בחוץ נשמעו קולות של עורבים מצווחים.
היתה זו שיחה ממספר חסוי.
ג'ו לחץ על המקש הירוק.
"באמת חשבתם שתצליחו לעבוד עלי?" אמר קולו הצרוד של ג'ייקוב וולס. "כבר מזמן רציתי להניח את ידי על האגוז הנחשק. האהאהא" אמר וצחק צחוק מרושע.
רפי וג'ו החליפו ביניהם מבטים מבוהלים.
במורד הרחוב נשמעה חריקת גלגלים שכמוה יכולה להשמיע רק מכונית אחת - מכונית צהובה מסוג Mercury T2 עם גלגלי 14X - קטלניים ביותר.
"הגיע הזמן." אמר ג'ייקוב וחייך חיוך ערמומי.
אחרית דבר
21.05.2018
היה זה יום חם ומהביל.
אבא שלי הסיע אותי לספרייה העירונית במודיעין, במכונית הצהובה שלו.
עליתי במדרגות והרגשתי משב מפנק של רוח צוננת מהמזגן של הספריה.
הלכתי לספרנית, מרוצה מהסיפור שכתבתי, והנחתי לפניה את קובץ הדפים האלו.
"קוראים לי אדר גבעון. אלה הם העותקים של הסיפור שלי לתחרות הסיפור הקצר." אמרתי לספרנית.
"הגיע הזמן" אמרתי לעצמי וחייכתי חיוך ערמומי.
