הוצאתי את הפתק היומי מהמעטפה. "נבחרת, הדירה שלך נשרפה כליל. לא נותר לך רכוש או מקום לשהות בו."
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, מנסה כבכל בוקר לחשב מסלול חיי מחדש לאור הגורל היומי שלי. המסלול שלי לא כולל פתקי הפתעה שבהם אני מקבלת במפתיע ירושה גדולה או מתחתנת עם אביר על סוס לבן. אני נבחרת. מדי בוקר אני מתייצבת בלשכה כדי לדעת מה טמון בגורלי. זכיתי לשאת בצרות המתרגשות ובאות לעולם ובכך לחסוך אותן מאנשים טובים שחייהם דבש. אני בת 40. בשלב שבו אנשים מגיעים למשבר גיל הארבעים, אני מבינה שכל 40 שנותיי עלי אדמות הן משבר אחד רצוף. נבחרתי. עייפתי.
אני מסתכלת על הטור העומד מאחורי. אני מבחינה שיש יותר נבחרות מנבחרים. ברור מי המין החזק, שיוכל לשרוד את כל סוגי הייסורים והסבל שירדו לעולם. בכבדות אני פוסעת לרחוב. השמש מכה בפניי, כאילו מנסה להשהות את הרגע שבו אצטרך לראות את המראות שלנצח ייחרטו במוחי. עוד תמונות קשות, הפעם של ביתי המפוחם, תמונות ילדות חרוכות, מילים יחידות שנותרו מספרים שהסתירו אותי בעולמם למשך כמה שעות. תמונות שאנסה לשחזר אחר כך לפסיכולוגית בפגישה השבועית שלנו. אחת ההטבות החינמיות המוענקות לכל נבחר. לפחות לכל מי שרוצה להמשיך להחזיק בתו-נכה-רגשי, שעוזר מאוד למצוא חניה במרכז העיר.
אני חוזרת פנימה לתוך הבניין, ומטפסת במעלית לקומה האחרונה. יש רק משרד אחד בקומה. המשרד לערעורים. ספסל המתנה צר, דלת סגורה לחדר יחיד שעליה שלט "מר שליט, אחראי ערעורים", טלוויזיה עתיקה המכוונת לערוץ "החיים הטובים", יריעת פלסטיק שקופה שמודבקת על מה שהיה חלון זכוכית ענק. על הספסל יושב אדם מזוקן, כובע קסקט לראשו ומקטרת בפיו. הוא אינו מביט בי חזרה. אני מתיישבת לידו, מנסה להידחק לקצה הספסל כדי שלא להתחכך בו. אני נזכרת איך ארבעת האחים שלי תמיד היו נדחקים רחוק ממני כשהיינו נוסעים יחד בספסל האחורי באוטו. הם לא נבחרו. ומאז שהבינו שנבחרתי שמרו מרחק נגיעה ממני, חוששים להידבק במזל הרע שלי.
“אתה מחכה לערעורים?", אני שואלת את האיש ואז מתחרטת. ברור שלזה הוא מחכה. איזו עוד סיבה יש לשבת כאן? אני תוהה אם צריך לקחת מספר. אולי צריך לדפוק על הדלת להודיע שאני כאן? כדאי שפשוט אשב כאן קצת. הצרות יכולות לחכות. הוא אינו עונה לי.
השקט מייצר חלל שאליו זורמות מחשבות. כבר לפני שנים, חשבתי לעלות לכאן ולבקש לפרוש מהנבחרת. זה היה אחרי שבפתק היה כתוב "נבחרת, הבוקר תקבלי את האבחון הסופי שהילד שלך חולה בתסמונת הראש הגדול וימות כשלגוף כבר לא יהיה כוח לשאת את הראש שרק ילך ויגדל מדי יום." שרדתי את זה בסופו של דבר, הרבה בזכות הנבחר שהייתי נשואה לו. עכשיו הוא איננו ואני ממתינה למוות הזה לבד.
ביליתי את הימים במעבדת הצילום, שם פיתחתי תמונות שצילמו הדובשניים, אלה שחייהם דבש. נתנו לנבחרים לעבוד בחדר החושך. שם הלקוחות לא ראו אותנו, אחרת היו חוששים שנקלקל להם את הרגעים היפים. הייתי מתבוננת בתצלומים ומדמיינת את עצמי מתנדנדת בכיף על הנדנדה בחצר, מחייכת במסיבת פורים בגן, מערסלת ברכות את הילדים שנרדמו עליי אחרי טיול ארוך בשדה כלניות. בשבוע שעבר היה כתוב בפתק "נבחרת, מאחר ואף אחד לא טורח להדפיס תצלומים יותר, סוגרים את מעבדת הצילום. את מפוטרת."
בטלוויזיה עולה פרסומת לחופשת סקי משפחתית בצרפת. בתיכון נאלצתי להישאר בבית בזמן טיולים שנתיים. בחוזר מנכ"ל הוקדש סעיף מיוחד שמציין שאין אף חברת ביטוח שמוכנה לבטח נבחרים ולכן אינם יכולים להשתתף בפעילויות מחוץ לבית הספר. מעולם לא יצאתי את גבולות הארץ. אף מדינה לא מוכנה לאשר ויזה לנבחרים, וכרטיסי הטיסה כוללים מס גבוה לנבחרים ובלי ירושה בהפתעה אף אחד לא יכול לעמוד בעלויות.
מעניין מה הסיפור של האיש הזה. מה הוא עבר בחיים? מה הוא איבד בחיים? מה שבר אותו עכשיו? קשה לקרוא את פני הפוקר שלו. לא נוח לי ליד גברים. לא אוהבת להימצא לבד בחברתם. לא שאני יכולה להאשים אותם באמת. האונס לא היה אשמתם. נבחרתי.
לפתע הוא מביט בי בעיניים חודרות, גופי נדרך, ואז מבטו מתרכך. הוא שואל בשקט, "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?".
"מה אכפת לך?", אני יורה במהירות, מתגוננת. משתתקת. אני קמה וצועדת לעבר החלון השבור. הרחוב בתנועה שגרתית. קל לזהות את הנבחרים. לא שיש לנו איזו הילה מעל הראש. בכל זאת אנו לובשים ארשת פנים מיוחדת. שילוב של שלווה ועייפות, חוזק פנימי ופגיעות שברירית, הכתפיים שמוטות תחת עול החיים, העיניים נעוצות באדמה. אם אין ישועה מלמעלה, נותר רק לייחל לבור השקט שיאסוף אותנו למטה. "מעניין איך נשבר החלון", אני תוהה בקול.
"נבחרת קפצה דרכו אתמול. מצאו בכיסה פתק מלפני שבוע. היא עברה לידה שקטה", הוא עונה לי כאילו מספר לי שהיה לה קלקול קיבה. שנינו שוב שותקים. אין צעקה גדולה יותר של הנפש משתיקה של הגוף.
"אני בטוחה", מלמלתי בעודי מחפשת בעיניי את המקום על המדרכה שבו נחתה הנבחרת. תוהה אם יש לי את אותו האומץ. "אין לי מקום בעולם", ניסיתי להסביר. "כל אחד צריך שתהיה לו יציאת מצרים", ציטטתי את השיר. "ארבעים שנה אני הולכת במדבר ולא מגיעה לשום מקום. אני רוצה לצאת. מיציתי."
כאילו מתלבט אם לענות לי, הוא אמר, "כנראה שאת לא הולכת מספיק זמן, אליס, אם לא הגעת לאנשהו". העייפות מחזירה אותי לספסל. אין לי כוח להמשיך ללכת. "אולי אני סתם הולכת. אולי לעולם לא אגיע לשום מקום. אולי לכל זה אין בכלל משמעות. הסבל הוא אקראי."
דבק בדברי קרול הוא מוסיף, "אם אין בזה משמעות זה חוסך טרחה. אז לא צריך לגלות אותה".
כששכבתי בבית החולים לאחר שנהג שיכור העיף אותי מהאופניים, אמי ניסתה לנחם אותי והסבירה לי שאני סופגת את הכאב במקום ילדה דובשנית שאולי זוכה עכשיו בתחרות אופניים אזורית. תיאוריית הקרבן הגיבור לא היתה ברורה לי אז כפי שהיא לא ברורה לי היום. האם לדובשנית יש רגשות אשמה? האם מישהי חשבה פעם להציע לי להתחלף ליום אחד, כדי להקל קצת את נקיפות המצפון שלה? האם קל יותר לשאת במשמעות הסבל כשאת דובשנית?
אף פעם לא התחברתי לרציונל שניסו להדביק על גבי. אלוהים מערים קשיים רק על מי שיכול לעמוד בזה. מה שלא הורג מחשל. ייסורים מכפרין. גם לא התחברתי לסופרלטיבים שניסו להדביק לי. אמיצה, גיבורה, מדהימה, מיוחדת, חזקה. הייתי מעדיפה שכשיסתכלו עליי יראו מישהו מצחיקה, חכמה, אנושית. האם רואים אותי בכלל? לפעמים יש לי הרגשה שאני שקופה לאלה שחוששים להידבק או סיפור סוחט דמעות של גיבורת-על לא אנושית למי שצולח את כל הדרמות שלי. מי אני? האם אני בכלל יודעת?
ברקע אני שומעת את יבבות המנחה בטלוויזיה שואל את גיבור-העל הנבחר התורן בתוכנית האירוח, "מה נותן לך כוח לקום בבוקר?". "מקס", ענה הגיבור. "זה חבר שלך? בן משפחה?", תהה הקריין הבוכה. "הכלב שלי. כשהוא לידי אני אף פעם לא מרגיש לבד. כשהוא מעיר אותי בבוקר בליקוקים רטובים כדי שאוציא אותו לטיול ברחוב, הוא נותן לי הרגשה שאני חשוב למישהו, שמישהו רוצה להיות לידי ולא חושש ממני".
חייכתי ונזכרתי בחום בפרינסס. הכלבה הכנענית המקסימה שלי. אחרי מכונת הכביסה היא היתה השנייה שדאגה שלא יהיה לי אף זוג גרביים תואם במגירה. בכל לילה ישנה על הרצפה לידי. כשהחושך היה עוטף אותי השדים היו יוצאים לרקוד, והדמעות התחילו לשחות. היא היתה שומעת את הבכי השקט שלי והיתה מקפצת על המיטה ונשכבת לידי, מנחמת, מעודדת. היא היתה כה נבונה. היתה נועצת מי מבט אוהב בכל פעם שיצאתי מהבית כדי לקחת פתק. מבט שאמר לי "אני אהיה כאן כשתחזרי. לא משנה מה יהיה, את לא לבד." לפני כשנה הפתק אמר "נבחרת, יש ימים שבהם התפקיד מסתיים. הכלבה שלך כבר לא תתעורר משנת הבוקר שלה. זקנתה קפצה עליה והלב פסק לפעום. לב. לבד. רציתי שגם התפקיד שלי כבר יסתיים.
מי זה שאמר "אם יש לאדם למה עבורו יחיה, יוכל לסבול כל איך"? אנחנו בעצם חיים בשביל אחרים כי הם המראה שלנו. דרכם אנחנו רואים את עצמנו. וכל עוד מה שאנחנו רואים עושה לנו טוב, אז יש כוח לקום בבוקר. מראות נשברות כשגם להן קשה להכיל את מה שעובר עלינו. בגלל זה אומרים שמראה שבורה זה מזל רע. היא לא עושה מזל רע, היא רק משקפת אותו.
"מה אמרה הפסיכולוגית שלך?", שאל האיש והזכיר לי את נוכחותו.
"קשה. קשה. אם היה לי שקל על כל פעם שהיא אמרה קשה בשיחה איתי אולי הייתי יכולה לקנות קצת אושר", עניתי.
"את תמיד צינית כזו?", תהה. "מה היית רוצה שתאמר? האם לא הבאת אליה דברים קשים? האם לא שיקפה את המציאות כפי שגם את תפסת אותה? האם את לא כאן כי אכן קשה לך?".
הפנתי את מבטי שוב לקריין הבוכה. אכן הבאתי אליה דברים קשים. הגעתי אליה קשה ושותקת. לא חשבתי שיעזור לדבר. רק רציתי את האישור השבועי ממנה. לאט-לאט האישור על התייצבותי היה פחות חשוב, והאישור שלה את החוויות שלי, כן, החוויות הקשות שלי, היה הרווח שלי. לשעה אחת בשבוע בלבד, לא הרגשתי לבד. יכולתי לספר את קורותיי ולא להרגיש שקופה או גיבורה. הייתי אני, חיה ונושמת את גורלי, שורדת לפעמים יותר בקלות ולפעמים פחות.
שתקנו שעה ארוכה. לבסוף נעמדתי, הבטתי אל עבר החלון השבור ואחר כך אל עבר האיש. תהיתי לאיזה כיוון ללכת. הייתי צריכה זמן עם עצמי. לדבר ולהקשיב, לבכות ולחבק. הנדתי ראשי לשלום כלפי האיש ופסעתי בצעדים בטוחים לעבר המעלית שתוביל אותי החוצה, חזרה להתמודד עם המציאות הקשה.
בבוקר שלמחרת בעומדי בתור תהיתי מה עלה בגורלו של האיש. לפתע שמעתי מישהי קוראת בקול, "מר שליט, יש לך טלפון". אני מסובבת את ראשי לכיוון ממנו נשמעה הקריאה ואני רואה את האיש שפגשתי אתמול מחוץ למשרד הערעורים, הולך לעברה. רגע, מה?...
ואז מגיע תורי, ומגישים לי את הפתק לידי. "נבחרת, לפעמים צריך לפתוח את הלב ולאפשר לדברים טובים לצאת ולהיכנס. בהמשך היום, לבך יחסיר פעימה ותזדקקי לניתוח לב פתוח."
