יומני היקר, אני כותבת לך כי אין לי כל כך עם מי לדבר. לפני שבוע בדיוק התחלתי את כיתה ו' ולא כל כך השתלבתי בכיתה. טוב, בכלל לא. אתה זוכר שבקיץ הוריי החליטו להעביר אותי לכיתה חדשה ולבית ספר חדש כדי לפתוח את השנה ברגל ימין אחרי השנים האחרונות. לא היה לי טוב בכיתה הקודמת, הייתי בודדה, במילים אחרות פשוט הייתי אוויר שתופס יותר מדי מקום בשביל שאר הילדים.
בלילה שלפני היום הראשון,לא הצלחתי להירדם, חשבתי על השנה החדשה, על הכיתה החדשה ובעיקר על האפשרות הנוספת שאולי ארגיש סוף סוף שייכת. קמתי בבוקר עם חיוך גדול והמון תקווה בלב, כמו שאומרים "משנה מקום, משנה מזל". התפללתי, התארגנתי ויצאתי לבית הספר.
עמדתי בשער בית הספר עם עוד המון תלמידים, חדשים, ותיקים, קטנים וגדולים. המנהלת באה לשער ופתחה אותו בחיוך וקראה: "ברוכים הבאים, תלמידינו החדשים וברוכים השבים תלמידינו הותיקים! אני ושאר הצוות מתרגשים לא פחות מכם לקראת השנה החדשה, ואנחנו מאחלים לכם באהבה רבה שזו תהיה שנה של שמחה, חברות והצלחה!"
כמעט כל התלמידים רצו בהתרגשות רבה לתוך הכיתות ורק אנחנו, התלמידים החדשים נכנסנו לבית הספר בחשש. נכנסתי לתוך המבנה של בית הספר ועקבתי אחרי התלמידים שנראו לי בכיתה ו' עד שהגעתי לכיתה. ו'2.
הכיתה הייתה נקייה, מוארת ועם ריח של שנה חדשה, דף חלק. בחנתי את הכיתה ומצאתי מקום בשורה האחרונה באמצע שהתאים לי בדיוק, שלא ישימו לב אליי, למימדים שלי. השולחנות לידי היו פנויים וקיוויתי שמישהו יבוא לשבת לידי.
חיכיתי כמה דקות ואז הגיעה ילדה. היא הייתה בדרכה להתיישב בשולחן שלידי אך היא הביטה בי ובין רגע שינתה את דעתה והלכה לחפש מקום אחר, רחוק ממני. השולחנות שלידי נותרו ריקים. שמעתי צעדים חזקים שמסדרון, אז הבנתי שמישהו מתקרב לפתח הכיתה, זאת הייתה המורה.
היא הייתה צעירה, חייכנית ונחמדה. סימן טוב. היא פתחה במשפט:"שלום שמי עינת, אני אלמד אתכם השנה, אני פה בשבילכם לכל עניין ובעיה, אנא אל תתביישו ממני. חשוב לי מאוד להכיר אתכם ושאתם תכירו אחד את השני כדי שנהיה כיתה. לשם כך, ארצה שנעשה סבב שמות. כל אחד יציג את עצמו, שמו, תחביביו ואם יש אז כמובן נשמח לשמוע לאילו חוגים אתם הולכים."
הסבב היה מהיר מאוד. כל אחד דיבר על החוגים והתחביבים שלו.... אז חשבתי בזמן שנותר לי מה אגיד כי אין לי חוגים והתחביב היחיד שיש לי זה לאכול...... הסבב הגיע אליי.
המורה שאלה בנחמדות "מה שמך?" לא עניתי. היא ניסתה שוב "את רוצה להשתתף?" וגם הפעם לא עניתי. "בלעתי את הלשון?" כמו שהוריי נוהגים לומר כשאני ואחי לא עונים להם. רציתי לענות אבל המילים נעתקו מפי, שכחתי איך לדבר, הייתי אילמת. כל כך רציתי להציג את עצמי בכבוד אבל הצגתי את עצמי כילדה חששנית, פחדנית ורגישה יותר מידי.
לאחר כמה רגעים של שתיקה, ילד מהשורה שלפני צעק:"אני במקומה לא הייתי משתתף, אני הייתי מתבייש גם ללכת במסדרון!" והתחיל לגחך. הרבה ילדים הסתובבו אליי, הצביעו וצחקו עליי.
הרכנתי את ראשי, חשבתי שאולי השולחן יהיה מראה יותר נחמד מאשר כיתה שלמה שמצביעה וצוחקת עליי. הבכי עמד לי בגרון, ניסיתי לדחות אותו כדי שלא אמשיך להשפיל את עצמי אך לא יכולתי יותר, הוא היה חזק ממני, הרבה יותר חזק. כי אני ילדה חלשה.
המורה השתיקה את הילדים בכיתה.לאחר שהדממה שלטה בחדר, הבנתי שזהו הרגע הנכון ביותר לצאת החוצה להירגע. ביקשתי רשות מהמורה והתקדמתי בדרכי לדלת.לאחר כמה שניות נפלתי, הילד שישב ליד המעבר שם לי רגל. המורה נזפה בו. הייתי עוד על הרצפה, דיממתי מהשפה וילדה אחת צעקה: "תראו! תראו! יוצא לה מיץ פטל מהשפה מרוב סוכר ושומן! " כולם פרצו בצחוק שוב. זה היה פשוט נורא,יותר מכל דבר שעברתי בחיי.
לאחר מספר שניות של התאוששות מהנפילה, נעמדתי שוב על רגליי, הלכתי למקומי בחזרה, לקחתי את התיק וברחתי מהכיתה. רצתי הביתה מהר ככל האפשר. דפקתי בדלת כאילו מישהו רודף אחרי. למזלי אמא הייתה באותו יום בבית. אמא פתחה לי את הדלת ואמרה: "וואו! זה היה יום קצר במיוחד!" ואז שמה לב לדמעות ואחר כך גם לדם. נכנסתי הביתה וסיפרתי לאמא על כל מה שקרה והיא אמרה לי שכל ההתחלות קשות, שזה לוקח זמן. אחרי כמה שעות אמא הציעה לקנות לי פלאפון חכם כדי שאהיה חלק מהכיתה, "אולי זה יזרז את ההסתגלות שלך לכיתה ושל הכיתה אליך".
למחרת כבר היה לי מכשיר חדש, שנשאר יתום מאנשי קשר כמה ימים. אף אחד לא הסכים לתת לי את מספר הפלאפון שלו ובטח שלא ביקשו את שלי. אמא, חשבה בתמימותה שהפלאפון יכול להיות המושיע , חלמה שיצרפו אותי לקבוצת הוואטצאפ הכיתתית וכך אצליח להשתלב. המציאות הייתה אחרת. רק התערבות של המורה הצליחה להכניס אותי לקבוצה הרשמית של הכיתה. ושוב הייתה לי תקווה שאצליח, שאשתלב, שאהיה חלק, שאהיה שייכת.
עם התקווה הזאת שלחתי "היי" עם חיוך. תוך שנייה עלתה ההודעה:"מי המטומטם שצירף את השמנה הזו?!" ואז הילד שהפיל אותי כתב:"אני מחרים את השמנה הזאת וגם את מי שצירף אותה!". ספרתי עשרים ושתיים הודעות של תמיכה בחרם, חלק הוסיפו סיבות משלהם, כמו :"היא מסריחה", "היא מקלקלת לנו את הכיתה","שתחזור למקום שממנו היא באה". אף אחד לא התנגד לחרם.
ואז אחרי חמש דקות, שהרגישו כמו נצח, הגיעה הודעה קצרה מאלה. "היי", היא כתבה, "אני לא עושה עליך חרם". ואני לא יודעת אפילו מי זו אלה. אולי הילדה הגבוהה שיושבת גם בשורה האחרונה, אולי הילדה המנומשת שיושבת מול המורה. שלחתי לה חיוך והיא החזירה לי חיוך. מחר אני אכנס לכיתה, כשאני יודעת שלפחות מישהי אחת לא נגדי, אולי, אפילו קצת קצת בעדי.
