"זר של סיגליות, בריכת נרקיסים.. וגינה של וורדים באופק..".
השמיים נצבעו אט אט בצבע כתמתם, ובאופק נראה פס בהיר של וורוד. הגלים התכולים התנפצו בקצף על הסלעים, ונשברו בקו החוף. ישבתי על החול הזהוב, טובלת את רגליי היחפות במים הקרירים והצלולים, מתענגת.
"זר של סיגליות, בריכת נרקיסים..." שר אבי, מזמר בקול רך ועדין שתמיד אהבתי להאזין לו, ומקפל את ברכיו לרגליו.
"וגינה של וורדים באופק.." אני משלימה, ומביאה לו חיבוק מלא באהבה.
הוא צוחק, ושנינו שרים ביחד את השיר העממי, שמילותיו כבר נשכחו מזמן, אך מנגינתו עוד צרובה בזיכרוני.
"עפיפונית שלי..." קורא לי אבי בשם הכינוי שהמציא לי, כי תמיד הייתי מרחפת לי בעולמי הפרטי ומתנתקת מהמציאות, ואבי נהג להקניט אותי בשל כך, "מה את רוצה לעשות שתהיי גדולה?".
"מה זאת אומרת אבא?" אני צוחקת. בעיני זו נראתה שאלה קצת טיפשית "אני בסך הכול בת 12, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות שאהיה גדולה".
הוא מחייך אליי את החיוך החם שלו, המוכר, החיוך שלא אשכח גם בעוד המון שנים, "אבל מה החלום שלך, עפיפונית?".
"אני רוצה... אני רוצה..." אני מתנהגת כאילו אני שוקלת את דברי, ומשתדלת להשוות לפני מבט רציני, למרות שהייתי מעט משועשעת, "הלוואי ואהיה סופרת".
"סופרת?" הוא תוהה ומביט בי.
"סופרת" אני מהנהנת בהחלטיות.
בתחילה השאלה שלו נראתה לי מטופשת, אבל אחר כך היא כבר גרמה לי להפליג במחשבות, "לכתוב סיפורי הרפתקאות, על אוצרות אבודים, ועל אנשים טובים ורעים – " הרהרתי בקול.
"ומדוע שלא תעשי את זה כבר עכשיו?"
"עכשיו?" אני צוחקת, "עכשיו אני רק בת 12, החיים עוד לפניי!".
הוא תוחב את ידו לכיסו, ושולף ממנה דף מקופל, "עכשיו זה הרגע הנכון" הוא אומר בשקט, "את לעולם לא יכולה לדעת מה צופן העתיד". הוא תוחב את ידו גם לכיס השני ושולף ממנו עט. לאחר מכן הוא מגיש לי את שניהם.
"תכתבי".
"לכתוב מה?".
"תכתבי את החלום שלך" הוא אומר. זה לא היה ציווי, ובכול זאת, מבלי להשתהות, אני לוקחת ממנו את הדף.
אני זוקפת את גבי, מיישרת את הדף על ברכי, ומתחילה לכתוב על הדף:
"אני רוצה להיות סופרת" אני כותבת.
"זר של סיגליות, בריכה של נרקיסים.." מזמר אבי בקולו הענוג.
"ובריכת וורדים באופק" אני משלימה אותו. אני רושמת את מילות השיר. כתב היד שלי נראה מסורבל ומעוקם, אבל אני מרגישה גאה
אבא נעמד, ומתחיל ללכת על קו החוף.
"לאן אתה הולך אבא?" אני קמה אליו.
"אני מחפש משהו" הוא עונה. ואז הוא רואה את זה, וחיוך נפרש על שפתיו.
"מצאתי".
הוא מתקדם אל המים ואל הגלים התכולים, ששוצפים עכשיו בקצף הלבן, מכנסיו נרטבים ככל שהוא מתקדם יותר ויותר.
"אבא!!" אני קוראת, מפחדת להתקדם אחריו, "אבא!" אני כבר צועקת.
"עפיפונית בואי תראי מה מצאתי!!" הוא קורא לי ומנופף בידו לעברי. "אל תדאגי, הכול בסדר! קדימה בואי!" אני מרימה את שולי חצאיתי, ומתקרבת המים הקרירים והצלולים. הקור משתק את גופי כשאני ממשיכה לפלס את דרכי בין הגלים.
אבא מחזיק משהו. אני מתקרבת אליו ומגלה שבידו בקבוק עשוי מזכוכית.
"אבא, מה זה?" אני שואלת, מופתעת.
החיוך הגדול שהתפרש על פניו נראה כאילו הוא מצא אוצר. "זה בקבוק!" הוא אומר בגאווה, "קדימה עפיפונית, תני לי את הנייר שלך, קדימה מהר, לפני שיחשיך".
אני מצייתת לו, ובידיים שרועדות מין הקור, אני מגישה לו את הדף מקופל.
אבי מכניס את הדף המקופל אל תוך הבקבוק, ואז סוגר אותו היטב עם הפקק.
"בשביל מה זה אבא...?" אני שואלת בסקרנות. בתמימותי הרבה ראיתי בכול תנועותיו והתנהגותו תמיד "דברי חוכמה", וגם עכשיו לא פקפקתי במעשיו אפילו לא לרגע.
אבא לא עונה. הוא לוקח את הבקבוק, ומשליך אותו הרחק הרחק אל המים העמוקים והצלולים.
"עכשיו החלום שלך יתגשם" מבטיח לי אבא. "את תהיי סופרת כשתהיי גדולה, ותקבלי את זר הסיגליות שלך, את בריכת הנרקיסים, וגם תמצאי אי שם את גינת הוורדים באופק".
"אתה מבטיח אבא?" אני שואלת.
ידו לוחצת על ידי, "אני מבטיח".
כמה שבועות אחרי ההלוויה של אבא שלי, אני מתיישבת על המדרגות בכניסה של אולם הספורט במגרש בבית ספר שלי, ומנדנדת את רגליי. למרות שחלפו כבר כמה שבועות, אני עדיין לא מעכלת את העובדה שאבי איננו עוד.
בנות חולפות על פניי ומציעות לי לשחק עימן, אך אני מסרבת לכולן. אני בוהה בבנים שמתרוצצים במגרש ובועטים בכדור, אבל הראש שלי לא באמת שם.
"תראו את המוזרה הזאת... מה היא חושבת לעצמה שהיא עושה עם הרגליים שלה?!" אני שומעת מישהי לא מוכרת אומרת, וחבורת הבנות שמקיפות אותה מצחקקות.
אבל אני מתעלמת מהן. מחשבותיי מרחפות הרחק, הרחק משם...
כשאבי נפטר, הוא הותיר אחריו צוואה. למרבה הפתעתינו, אבי כבר חש בכך שזמנו קצר והוא הספיק לארגן אחריו רשימה מסוימת.
אמי קיבלה את החלק של אבי בבית, אחותי הגדולה קיבלה את הכסף והחסכונות שנותרו בבנק, אחי קיבל את המכונית השחורה והיקרה, ואחיי הקטנים קיבלו כול מיני חפצים קטנים ומיוחדים שאבי אסף ממסעותיו השונים בעולם. ואילו אני- אני קיבלתי מפתח קטן, וחתיכה של קלף צהוב.
"מה זה?" שאלתי נדהמת את אמי.
"אני לא יודעת ליבי, תפתחי ותגלי".
פרשתי לפניי את הקלף, ולעיני נחשפה מפה, וסימון של איקס גדול היה ממוקם באמצע.
הפכתי את הקלף ושם באותיות שחורות היה רשום: "לעפיפונית הקטנה שלי, האוצר היקר מכול, מחכה לך שתגלי אותו".
וזהו, זה כול מה שהוא העניק לי אחרי מותו...
"תעזבו אותי!" אני שומעת יללה של מישהו, "בבקשה תעזבו אותי!".
מחשבותיי מתנתקות לרגע ואני שבה למציאות. אני מתרוממת מהמדרגות, ומגלה מעגל של חמישה בנים, מקיפים מישהו ששוכב על הרצפה, בכניסה למגרש.
הילד בתוך המעגל, נראה כבן 12, בן גילי. הוא שכוב על הרצפה, מובס, עיניו מתרוצצות ממקום למקום. אני מגיעה אליו, סוקרת את הפנים החבולות שלו, ואת שפתיו, שדם זולג מהם.
הבנים שמקיפים אותו, בועטים בו שוב ופניהם נדמים כמטורפות.
"תפסיקו!" הוא מתחנן.
אבל הבנים ממשיכים בשלהם. משום מה זה מצחיק אותם, הם ממשיכם לבעוט בו ועכשיו הם גם משלחים בו את אגרופיהם.
אט אט מתאספים עוד ילדים, כמוני, ומתבוננים במתרחש. לתדהמתי, חלקם נראו משועשעים ומבודרים, אולם אף אחד לא נראה כאילו הוא מעוניין לעזור.
"תעזבו אותי!" הילד כבר זועק.
אך הילדים במעגל רק ממשיכים ללעוג לתחינותיו.
אני מביטה במתרחש, ונושכת את שפתיי. מישהו צריך לעשות משהו. אבא שלי תמיד לימד אותי, שאם אף אחד לא עושה משהו – אני זו שצריכה לעשות אותו.
"תעזבו אותו מיד!" אני מפתיעה את הילדים, ואף את עצמי.
אני פוסעת בביטחון לכיוון המעגל. "הוא לא עשה לכם כלום! תעזבו אותו!".
"ליבי מאייר" מקניט אותי עמית, אחד מהבנים שמתגלה לפתע כמוכר ומזהה אותי.
"ומה פתאום את מגוננת על ה"ילד העני?"" הוא מביט בבוז בילד ששוכב על הרצפה, מקופל מכאבים.
"תעזבו אותו מיד!" קולי מלא בזעם. אני נועצת בעמית את המבט הכי קשוח שיכולתי להשוות לפני, "הוא לא עשה לכם כלום! למה אתם כל כך אכזריים כלפיו?".
"משום ש..." אני רואה את עמית שתמיד היה זריז בלשונו מנסה למצוא תשובה.
הוא נכשל בכך. כולם פתאום נראים מופתעים ונבוכים מהתקיפה הפתאומית שלי.
"משום שמה...?" אני דורשת.
"משום שהוא עני ומסכן ואין לו כסף לשלם לנו!" משיב הילד בגבוה בחבורה בלהט.
"זאת סיבה מטופשת!" אני משלבת את ידיי בלעג, "לכו לרדוף אחרי כדור במקום סתם להציק לילדים בלי סיבה!" או שאני מחייגת לביטחון.
עמית מסמן לחבריו לעזוב. הם רצים למגרש חזרה. גם שאר הילדים שצופים בנו רואים ש"האקשן" נגמר, וחוזרים לעיסוקים שלהם.
אני מתבוננת בילד הכנוע על הרצפה. כשהמבטים שלנו מצטלבים, יש לו ניצוץ בעיניים של הכרת תודה. ואז הוא משפיל שוב את מבטו ומוחה בלשונו את הדם שמרוח על שפתותיו.
"תודה לך.." הוא ממלמל.
"הם יכולים להיות כל כך מטומטמים לפעמים, שלא לומר חיות אדם!" אני אומרת.
הוא מצליח לחייך מעט, מסיט את הפוני הרטוב מזיעה שלו ממצחו "אני תום, דרך אגב".
אני מושיטה לו את ידי, "אני ליבי".
"שלום ליבי, תודה שהצלת אותי".
"בשמחה" אני מחייכת אליו, והוא מחזיר לי חיוך. הוא מציע לי לבוא לשחק איתו טניס, ואני נענית להזמנתו.
כשאנחנו הולכים לכיוון שולחן הטניס שממוקם קרוב לכיתה שלנו, הוא מתחיל לספר לי שאביו הוא שלימד אותו טניס שולחן על שולחן טניס שהיה במרפסת ביתם, לפני שנכנסו למשבר כלכלי עמוק.
הוא מרכין את ראשו, "רז לא שיקר. אני באמת נורא עני. זה בטח מצחיק לצחוק על ילדים כמוני שנראים מוזנחים ככה לא?" הוא אומר ומושך בחולצתו הדהוהה.
אני מרגישה שאני חייבת לספר לו גם סוד, אז אני אומרת לו שעדיף להיות עני מאשר להיות חסר אבא.
"אהבתי את אבא שלי מאוד" אני אומרת, "הייתי מעדיפה להיות הילדה הכי ענייה בעולם, ובלבד שאבי ישוב ויחזור...".
"מתי אביך נפטר?" הוא שואל בעצב.
"לפני שישה שבועות" אני עונה. הגרון שלי נהיה יבש פתאום.
"ו.. הוא השאיר לך משהו בעקבותיו?".
"רק מפתח ומפה מטופשת" אני מושכת בכתפיי ברוגז. כעסתי על אבא שלי, שלי הוא נתן מפתח ומפה, ולאחיי הוא הביא דברים מוחשיים ויקרים. זה גרם לי לחשוב, שהאם הייתי הבת הפחות אהובה עליו?.
"מפה?" תום משתהה. "איזה מפה?".
"מפה עם איקס מסומן עליה באמצע" אני משיבה ומושכת בכתפי.
לפתע עיניו של תום מנצנצות, "כמו מפת אוצר?".
"כן..." אני מופתעת לראות את העניין שהוא מפגין לגביי המפה.
"אוצר.. אוצר אמיתי...? אוצר של מטבעות זהב, תכשיטים, ואבנים יקרות...?" עיניו ממשיכות לנצנץ באור.
אני מהנהנת בראשי לחיוב.
"תארי לך !" הוא קורא באושר, ולפתע פתאום כבר לא נראה הילד המסכן שהוכה נמרצות כמה דקות לפני כן.
"אם נמצא את האוצר הזה, נהיה עשירים! ואיזו נקמה מצוינת אני יכול להכין לילדים האלה... ".
"אסור לנקום..." אני מניעה את ראשי לשלילה, אומרת את מה שאבי תמיד חינך אותי. אסור לנקום!
"את לא חושבת שמגיע להם עונש שהם מתעללים בי כך רק משום שאני חייב להם קצת כסף?".
"אם יראו אותך שמח בחלקך, זאת תהיי הנקמה הכי טובה". אני עונה.
"רוצה למצוא את האוצר ליבי?" עיניו נוצצות שוב בהתלהבות. למרות שאין לי שום חשק מיוחד אני משיבה לו בחיוך ובהתלהבות. לא מסוגלת לסרב למבטו המאושר.
באותו היום כשהפעמון מצלצל לסיום הלימודים, שנינו חומקים במהירות מהכיתה, וממהרים אל שער בית הספר. בדרך אנו עוקפים גדודים של תלמידים שמפטפטים בנחת עם חבריהם, או מחכים להוריהם שיבואו לאסוף אותם.
אנחנו מגיעים לשער בית הספר.
"מה התחנה הראשונה שלנו?" שואל תום בהתלהבות.
אני מוציאה את המפה המצהיבה מכיסי, ומתבוננת בסימונים הכתובים בה. יש קו שממלא את כול הדף עד לאיקס המוכסף, והקו עוצר בתחנות מסוימות.
"מסומן פה שצריך ללכת ללוקר מספר 12" אני מקמטת את מצחי. "לוקר מספר 12 בבית ספר שלי...".
תום מעווה את פרצופו בעצב, אך נראה משועשע, "צריך לחזור עכשיו לבית ספר...?! שוב?!".
שנינו צוחקים.
כשאנחנו מסתובבים וחוזרים אל בית הספר אני מתחילה למלמל לעצמי, "לוקר מספר 12 היה הלוקר שלי כשהייתי בכיתה ג', אני לא מבינה, מדוע התחנה הראשונה נמצאת בלוקר שלי.. מה אנחנו מחפשים תום?".
"אנחנו מחפשים רמזים שמובילים אותנו לאוצר" מסביר לי תום, "ככה זה תמיד בסיפורי ההרפתקאות".
"אבל למה דווקא בלוקר שלי מכיתה ג'?" אני תוהה.
לתום אין תשובה, והוא מושך בכתפיו.
שנינו חולפים על פני תלמידים מכיתות אחרות שהתבוננו בנו מופתעים על המרץ שלנו לחזור שוב לבית הספר בסיום הלימודים, ועולים במהירות אל הקומה שבה מצויים כיתות ג' והלוקרים. שנינו כבר מלאי התלהבות וחדורי מטרה.
הם לא יודעים שאנחנו מחפשים אוצר. הם לא יודעים עד כמה תום נואש למצוא את אוצר, לקבל כסף ולהשיב לעצמו את כבודו האבוד. הם לא יודעים כמה אני הפכתי בו רגע לסקרנית על מנת לגלות מהו הדבר המסתורי שאבי הוריש לי.
אנחנו מגיעים לשכבה ג' וללוקרים שם.
"מי אמר שהצופן פתיחה של הלוקר הוא אותו צופן פתיחה שהיה לך פעם..?" שואל תום את השאלה המתבקשת כשאנחנו נעמדים אל מול הארונות הכחולים עם מנעולי הכסף הכבדים הסוגרים אותם.
"הלוקר הזה לא בשימוש מאז שאני השתמשתי בו. שים לב שבצד השני הוצבו הלוקרים החדשים שהגיעו לבית הספר בשנה שאחרי. סביר להניח שהדברים שלי מכיתה ג' עוד נמצאים בו..".
כשאני מסובבת את המנעול, לפי צירוף המספרים : 9,5,36, המנעול אכן נפתח. שנינו מביטים אל תוך פנים הלוקר. איכשהוא, אני כלל לא מופתעת כשאני רואה שהספרים והמחברות שלי מכיתה ג', עדיין נמצאים בפנים.
"איזה סירחון" מעיר תום כשאני שולפת באיטיות את הספרים שנמצאים בפנים.
"סירחון של שלוש שנים" אני צוחקת.
אני אפילו לא יודעת מה אני מחפשת, אך אני מתחילה לחטט בין המחברות והספרים על מנת למצוא משהו. תום עוזר לי לרוקן את הלוקר.
"אז המפה הזאת" אומר תום בזמן שהוא הופך את הספרים שלי, ומנסה לבדוק האם יש שמוסתר ביניהם, "מובילה אותנו אל שלוש מקומות ושם אנחנו צריכים למצוא רמזים כדי לדעת לאן הולכים למקום הבא?".
"כנראה". אני כבר מתחילה להתייאש אחרי שכבר בדקתי והפכתי בין הספרים והמחברות שוב ושוב.
"וחבורת הילדים האמיצה מצליחה להגיע לאי הבודד שם התיבה הייתה טמונה בחול על יד שני הדקלים המרשרשים ברוח.." מקריא תום מתוך מחברת בעלת כריכה אדומה.
הלב שלי מתחיל לפעום, "מה אתה עושה?".
"את כתבת את זה?" תום נשמע מתרשם.
"לא!" אני אומרת בתוקף, ולוקחת במהירות את המחברת מתוך ידיו.
"אבל כתוב שם מחברת הסיפורים של ליבי מאייר...".
אני לוקחת את המחברת ומדפדפת בה. זיכרונות מתחילים להציף אותי כשאני בוהה באותיות המקושקשות על פני הדפים הלבנים. כמה אהבתי לשרבט במחברת האדומה הזו כול מיני סיפורים ורעיונות שעלו לי לראש בזמן שיעורים משעממים..
לפתע פתאום צונח מהמחברת, דף קטן מקומט, וצהוב.
תום מרים את הדף, ומתחיל להקריא: עפיפונית קטנה שלי, עברת את התחנה הראשונה של החיפוש בעקבות האוצר, בהצלחה מרובה! אני כל כך גאה בך! האם המחברת הזאת אינה גורמת לך לחוש צמרמורת? האם אינך רוצה פתאום להמשיך לכתוב בה את הרעיונות שנמצאים לך כעת בראש...?
תום מתבונן בי בסקרנות גלויה על גופי הרועד כבר. אני משפילה את ראשי כדי שלא יראה גם את הדמעות הזולגות מתוך עיניי. אני נזכרת בחיוך החם של אבא שלי, בעיניים הטובות שלו, ובגאווה שלו, כול פעם כשאני מספרת לו סיפור חדש שעלה בראשי ושאותו אני רוצה לכתוב.
הרמז הבא נמצא במכולת של שוקי – בהצלחה בלמצוא אותו! ועפיפונית אל תשכחי את דבריי – תמיד תרדפי אחרי החלום שלך.. ושמרי את המחברת הזאת – אולי היא תהיה שימושית מתי שהוא...".
"קדימה למכולת של שוקי.." אני חותכת את המתח בדיבורי. תום מביט בי בעניין, מבקש הסבר, אך אני נמנעת מלהגיב. אני מתחילה ללכת ותום בעקבותיי.
את המחברת בעלת הכריכה האדומה אני אוחזת בחוזקה ביד ימין.
אנחנו מגיעים למכולת של שוקי.
אבא תמיד היה לוקח אותי לשם, ואני תמיד הייתי מתכווצת ומתרחקת מהדלפק, משוקי. פחדתי לפגוש אותו – שוקי היה איש גבוה, רחב כתפיים, בעל רעמת שיער שחור ענקית ופנים קשוחות. כול ילדי השכונה פחדו משוקי.
למזלנו, כשנכנסנו פנימה, שוקי היה עסוק בלדבר עם לקוחות בדלפק, ואני ותום יכולנו לחמוק בשקט אל פנים החנות ולחפש בין המוצרים אחר פתק קטן וצהוב.
שוקי מכר כול דבר בערך –ירקות ופרות במשקל ואבטיחים גדולים ושמנים. היה לו כמעט כול מאכל שהייתם בדעתכם – מסוכרייה קטנה על מקל ועד בשר קר ומשובח.
אנחנו מתחילים לחטט בין המדפים, בערימת החטיפים בתוך הסלסילה. מחפשים אחרי דף קטן בין סחורה רבה כל כך..
"מה אתם חושבים שאתם עושים?" אני שומעת קול גוער מאחורי.
אני נבהלת וחשה בצמרמורת החולפת במעלה גווי. אני מסתובבת במהירות ותוך כדי כך מפילה את הסלסילה אל הרצפה. כול החטיפים מתפזרים על הרצפה.
"אני.. מצטערת" אני כל כך מבוהלת ומתחילה להחזיר את החטיפים אל תוך הסלסילה. תום גם הוא עוזר לי. אני לא מעיזה להרים את עיניי, לא מעיזה להישיר מבט אל שוקי שרוכן לעברו. לא עיזה להישיר מבט אל פניו הקשוחות.
"את הבת של.. של יצחק מאייר...?" שואל שוקי, וההפתעה ניכרת בקולו.
קולו הרך מפתיע אותי.אני מעיזה להרים את ראשי ולהביט בעיניו של שוקי. למרבה פליאתי עיניו מלאות חמלה. "שמעתי מה קרה ליצחק המסכן.. היינו חברים טובים מאוד פעם, אני משתתף בצערך ילדה..".
הוא מתכופף ועוזר לנו להרים את החטיפים מהרצפה.
הוא מפתיע אותנו שוב בקולו הרך:"כמה ימים לפני מותו של אביך, הוא ביקש ממני להביא לך משהו... אני מאמין שעכשיו זה הזמן הנכון".
הוא ניגש לדלפק, פותח את המגירה, ושולף משם פתק קטן וצהוב.
אני ותום ממהרים אליו.
"תודה רבה לך!" אני קוראת ולפתע אני עושה משהו שמדהים לא רק את תום או את שוקי – אלא אפילו אותי – אני מחבקת את שוקי חזק ובחום. המוכר שתמיד נראה לי מפחיד וזועף, כבר לא כל כך רע ומפחיד..
"בהצלחה בלמצוא את האוצר!" שוקי מנופף לעברינו כשאני ותום עומדים בסמוך לדלת היציאה.
אנחנו מנופפים לעברו חזרה בחיוך.
"עפיפונית יקרה הרמז הבא נמצא בחוף.. האם את זוכרת את החוף שתמיד נהגנו ללכת לשם בילדותינו?".
אני ותום יושבים בתחנת האוטובוס ומחכים לאוטובוס שיוביל אותנו אל החוף. כשהאוטובוס מגיע אנחנו עולים, ויושבים בכיסאות. בזמן הנסיעה אני ממשיכה להקריא את הפתק שאבי השאיר לי.
זוכרת איך תמיד בתור ילדה קטנה פחדת משוקי? ואני תמיד אמרתי לך ששוקי הוא בן אדם טוב ושאין לך ממה לפחד? אני מקווה עכשיו ילדתי שלמדת את הלקח שלך והבנת שכל בן אדם הוא טוב... אני מקווה שזה יעזור לך לסיפורים שלך.. ועכשיו לתחנה הבאה ילדתי, עקביי בזהירות אחרי הקו המשורטט היטב במפה.. הוא יוביל אותך לאוצר – אוצר שיגשים את כול משאלותייך, עפיפונית!".
כשאנחנו מגיעים לחוף המוכר, אני ותום בוחנים את המפה בדקדקנות ופוסעים על החול הזהוב על פי הכיוון והסימנים המשורטטים במפה. שנינו נזהרים מלעשות אפילו צעד אחד שגוי.
שנינו מרגישים את זה. אנחנו קרובים למציאת האוצר!
ואז אני רואה את זה...
באותה נקודה בפעם האחרונה שאני ואבי היינו יחד בחוף.. אני רואה סלע קטן ועליו סימון של איקס שחור.
"תום! תום!" אני קוראת באושר ורצה אל עבר הסימון.
גם תום נראה מאושר. שנינו מתחילים לחפור במרץ בחול הזהוב. שנינו כול כך חדורי מטרה ואיננו מבחינים בדקות שחולפות, כל כך היינו עסוקים בחפירה...
ואז כשהשמש התחילה כבר לרדת, והשמיים נצבעו בפסים כתומים וורודים של שקיעה – אנחנו מצליחים למצוא את התיבה!
"בואי תעזרי לי" תום מצווה עליי ממש. שנינו בכוחות משותפים, מושכים את התיבה הכבדה ומוציאים אותה מהחול.
אני שולפת את המפתח, שמאז מות אבי נשאתי תמיד בכיסי.
"אתה מוכן?" אני שואלת את תום ומביטה אל עיניו המצפות והנוצצות.
אני מסובבת את המפתח בחור המנעול, ופותחת את המכסה. שנינו מביטים בציפייה פנימה –– ואז לפתע הפנים של שנינו מתעוותות באכזבה, כשאנחנו מגלים שהתיבה ריקה.. ושאין בה כלום.
"איפה הכסף? האבנים היקרות.. התכשיטים...?" שואל תום באכזבה גלויה.
אני מנענעת את ראשי לשלילה. האם זה מה שאבי הוריש לי? האם זה ה"אוצר" היקר שהוא העניק לי?? אני מסרבת להאמין..
הדמעות מתחילות לזלוג מעיניי..
"חכי ליבי אל תבכי" תום מניח את ידו על כתפי בעידוד, "תסתכלי, יש בדופן התיבה דף מקופל ומצהיב... ".
הוא שולף את הדף המקופל היטב ומגיש לי אותו. אני פותחת את הפתק בידיים רועדות ומתחילה לקרוא:
"זר של סיגליות, בריכת נרקיסים, וגינה של וורדים באופק. הלוואי שיכולתי להיות סופרת".
ואז כשכול העולם מתחיל להיטשטש בגלל הדמעות אני מצליחה לקרוא את הפסקה האחרונה שהייתה כתובה:
מצאתי את הבקבוק שלך. אני מאמין בך עפיפונית. אל תאכזבי אותי. אוהב עד בלי סוף, אבא.
כעבור שלושים שנה כבר הייתי מפורסמת תחת שם העט שלי. הספרים הראשונים שלי: "זר של סיגליות", "בריכת הנרקיסים", "וגינה של וורדים באופק" הפכו לרבי מכר, נמכרו במיליוני העתקים ותורגמו לשפות רבות.
אני ותום התחתנו ונולדו לנו ארבעה ילדים מקסימים. עכשיו אנו גרים בבית ליד הים. לבן הבכור קראתי יצחק – על שם אבי.
