הן ישבו במקרר בתוך קופסת קרטון מרווחת. פעם שכנו בקופסה שתים עשרה ביצים, אך כעת היו שם רק ארבע. הן שוחחו על הא ועל דא והתלוננו על הקור, על החושך, ועל הירקות במגירה שהיו שרים קריוקי כל שני וחמישי.
הן תהו מה עלה בגורלן של שמונה חברותיהן הטובות. עד לא מזמן לא ידעה אף ביצה על הנעשה מעבר לדלת המקרר הימנית. התעלומה נפתרה כשיום אחד הכנסתי למקרר ביצת עין חצי אכולה, שוק כזה לא ידע המקרר מאז הפעם ההיא ששכחתי בתוכו קרטון חלב ואחרי שנה מצאתי אותו בצורת קוטג' עם פטריות.
השמועה על ביצת העין עברה מפה לאוזן, מיוגורט לתותים, מהר מאוד היא התפשטה אל מעבר לקומת היוגורטים, ועשתה את דרכה אל דלת המקרר הימנית. החלב שמע וסיפר לביצים, הן רצו לשבת שבעה, אבל היו רק ארבע ולכן לא התאפשר הדבר. הן הצטערו מאוד על חברתן, שלמרבה הבושה גם לא בושלה בכישרון רב. היא הייתה ביצה אורגנית שבאה מבית טוב.
פתחתי את דלת המקרר. הירקות מלמלו דברי כעס על האור המציק והאורז סינן משהו מבין גרגריו. הוצאתי את קרטון הביצים, אך שכחתי שכל הביצים נאספו בצדו האחד של הקרטון ואני הרמתי אותו מצדו האחר. כוח המשיכה עשה את שלו: הקרטון התנדנד וצדו הכבד כלפי מטה, ולפני שהספקתי לומר "אופס", נפלה ביצה אחת על הרצפה ונמרחה עליה כאילו הייתה שוקולד השחר על מצה כשרה לפורים. הרצפה רטנה לעצמה, והגיעה למסקנה שהכי טוב יהיה להתעלם.
הנחתי את הקרטון על השיש לפני שייגרם עוד נזק. לאחר שסיימתי לנקות את החלבון מהחריצים שבין המרצפות, הבטתי בביצים. הן הביטו בי בחזרה עם כאלה כעס ואימה בעיניים, שהחלטתי לשתוק. הביצים לא הולכות לשתף איתי פעולה. זה הן, או אני.
מילאתי סיר קטן במים וקצת מלח, הסיר נעץ בי מבט מזהיר שהבהיר בפירוש שאם עוד פעם אני אשרוף בתוכו אורז, אני אצטרך לגרד ממנו את הפחם עד שכל מה שיישאר מהאצבעות שלי יהיה זיכרון רחוק. הנחתי את הסיר על הכיריים והדלקתי את האש, היא הביטה בי בהיסוס מה, וכעבור כמה רגעים כבתה. לאחר כישלונות רבים, הצלחתי לסדר את שלוש הביצים שנותרו בתוך הסיר עם המים על האש שלבסוף הסכימה לבעור. העתיד נראה מזהיר.
הבטתי בביצים שהחלו לרקוד סטפס בין בועות האוויר העולות מקרקעית הסיר ומתפוצצות בקול תרועה, מבשרות על רתיחת המים. לאחר בהייה ארוכה בסיר, נפל האסימון ורצתי להחליש את האש ולהדליק טיימר, הסיר נענע ראשו בייאוש.
כשהטיימר צפצף, את אותו צפצוף צורם, גבוה ונודניק, קפצתי בבהלה מהכיסא שעד עכשיו ישב לו ברוגע ליד השולחן, האומלל נפל על הרצפה, ובעודו מנופף ברגליו בניסיון נואש אחרון להיאחז במשהו, נאחז בלא אחר משרוול החולצה שלי. לפני שהספקתי בפעם השנייה היום לומר "אופס", מצאתי את עצמי יושבת על הכיסא כשגבי לרצפה ופניי לתקרה (שהייתה מלאה סימני שמן מכל החביתות שניסיתי לזרוק לאוויר ונכשלתי לתפוס). הרמתי את הכיסא והתנצלתי מספר פעמים, רצתי לכבות את הטיימר ואת האש.
הבטתי בתכולת הסיר, המראה לא היה מלבב: אחת הביצים נסדקה והחלבון שלה צף במי הסיר כחביתות קטנות המצחקקות ברשעות. בהרבה סבלנות ועדינות, שכללו גידופים שאני אמנע מלכתוב פה, הצלחתי לחלץ את השתיים הנותרות ולהשרות אותן במים קרים.
לקחתי אחת וחבטתי אותה בשיש, שמדי פעם העיר הערות כמו "את מפזרת קליפות" או "איי "כשהקליפה הייתה סדוקה היטב, התחלתי לקלף. עסק מפוקפק זה היה, לקלף את הביצה אשר קליפתה התנגדה בתוקף לרעיון. עשיתי את מיטבי, אך הקליפה העקשנית כנראה לא מצאה את מיטבי מן המשובחים במיוחד, ולכן לקחה יחד איתה גם את החלבון האומלל. כשהתהליך המייאש סוף סוף נגמר, נשארנו אני והחלמון. החלבון הוקרב בעת הקילוף, זה היה בלתי נמנע.
משכתי בכתפי, לא נורא, הצהוב הוא החלק הטעים, ושמתי את כל החלמון בפי. זאת הייתה טעות. לחלמון יש מן תחביב משונה להדביק את חלקו העליון של הפה יחד עם התחתון. קיללתי בליבי, שכן לדבר לא הייתה אפשרות כעת.
לקחתי את הביצה האחרונה, שישבה לבדה בסיר והעמידה פנים של חפה מפשע. היא נראתה תמימה באופן מחשיד. לאחר כמה חבטות בשיש, שהגיע לשיא הערותיו כעת והחל לתת טיפים מטופשים על ימין ועל שמאל, התחלתי לקלף את הביצה. הקליפה ירדה בקלות כזאת, עד שזינקו גבותיי מעלה בפליאה.
במגע יד אחד ירדה הקליפה מהביצה, והשאירה אותי המומה, אבל ההלם נעלם באותה מהירות שבה הופיע. הביצה הייתה מצופה כולה בשכבה הדקה, המחוספסת מעט, המגעילה, הקרום העוטף את הביצה הבלתי ניתן להורדה בעליל. היא חייכה בסיפוק, היא ניצחה. נאנחתי, "כשהחיים נותנים לך קרום של ביצה, תזמין פיצה".
