תמיד היא רצתה , קיוותה שיהיה לה אחד מיוחד משלה , שתהיה גאה בו שישקף לה משהו מעצמה. לאחר צירי מוח ממושכים וירידת רעיונות פתאומית , הוא סוף סוף נולד : רעיון לסיפור קצר.
זה לקח כמה ימים ובסופם הוא נכתב והודפס שחור על גבי לבן, מספק גאווה ושימחה לאימו: הסיפור הקצר הראשון שלי !
בחששות מסוימים שחשים כלפי כל רך נולד , נמסר בזהירות לקוראים הראשונים שלו, תגובתם חיזקה את ההכרה בערכו ובזכות קיומו כיצירה ספרותית. הוא בנה את בטחונו בהדרגה ואפילו נשלח לתחרות , אך חזר ממנה ריקם ללא פרסים מכובדים, "לא נורא, זה לא מה שחשוב , אתה מיוחד ורק שלי " עודדה אותו אימו " הניצחון האמיתי הוא הכתיבה".
הסיפור נגנז מעורסל בתיק של אימו לימים ארוכים, נוכחותו מעניקה לאימו תחושה טובה , פעמים בודדות נשלף מהתיק עבור קוראים אחדות נוספים שאימו בחרה עבורו.
הקוראים הקדישו לו תשומת לב , האירו את ייחודו בתובנות הייחודיות שלהם ולפעמים אף הצביעו על חולשותיו. "זוהי ביקורת בונה" הבהירה לו אימו בחיוך מרגיע.
הסיפור עצמו אהב את הדקות האלו בהן הוא מתחבר לאדם נוסף הקורא בו, הרי כל יצירה שהיוצר שלה הפיח בה רוח חיים , ניזונה בהמשך מרוחו של הקהל שלה .
הסיפור הצעיר אף ידע שזהו שלב הפריחה שלו , זוהי שעת הכושר, שכן מה מחכה לו בהמשך?... המגירה !
כל שיר או סיפור ייראו מחשכתה של המגירה , מקום קבורתם של כתבים רבים...
היה זה אחר צהריים נעים כשהובל בתוך התיק לפינת חמד בחיק הטבע.
בחוץ נשמעו קולות של ציוץ ציפורים, צחוקם של ילדים וקולות שיחה של קוראים פוטנציאלים.
לפתע – נשלף מהתיק. הסיפור הכין עצמו בהתרגשות להיכרות עם קורא נוסף אתו יעבור תהליך של היכרות וחיבור, סביבו דמויות רבות והוא הוגש אחר כבוד לידיה של קוראת צעירה. למרות ההמולה מסביב הוא הצליח ליצור את חווית ההתמזגות עם הקוראת שגמעה במהירות מיומנת אך בריכוז , את תוכנו , מילה אחר מילה , פיסקה אחר פיסקה .
הפעם לא הוחזר אל התיק , אלא הונח על מחצלת הקש . קרני השמש מסנוורות את שקית הניילון בה הוא מונח (שמרדף- ידיד בעולמם של הניירות), "זוהי פסגה של אושר" הירהר , מסביבו ישנם קוראים רבים ישובים על המחצלת ..." זוהי הוצאה לאור " !
יד אחזה בו ומיד שוב הניחה אותו ליד תבנית של סלט פסטה, פופקורן ועוגת גבינה, זה הרי ידוע שאין אדם מתפנה למלא את רוחו, עד שלא מילא את כרסו, זכר את משנת אמו. עברו דקות ארוכות וקוראת נוספת החלה לקרוא בו, הנה היא מגיעה לפיסקה השנייה בה הוא מנסה ליצור היכרות עקיפה של הקורא עם הדמות המרכזית בסיפור, הוא זקוק עכשיו לאורך רוח מצידו של הקורא ... אך לפתע שמע קטעי שיחה שאינם קשורים לסיפור שהוא מספר, הוא הורחק משדה ראייתה של הקוראת ונדהם כשהבין שהקוראת שלו העדיפה לשוחח עם חבריה מאשר להמשיך ולקרוא בו.
לרגע נידמה שחזרה לצלול אל בין מילותיו אך שוב הוא נעזב ליד צלוחית עמוסה חטיף תפוצ'יפס וניזנח שם לעוד דקות ארוכות, יד אחרת חילצה אותו ושורותיו שוב החלו להיקרא. הוא ניסה נואשות לגייס את תשומת הלב, אך גם הקורא הזה העדיף להשתתף בשיחה הקולחת כשהסיפור נתון בידו כחפץ חסר ערך.
הסיפור איבד את בטחונו במהירות , הוא החל ליראות את חלקיו ולא את השלם, הוא החל להתפורר בעיני עצמו לפסקאות, ומילים סתמיות שכפי הנראה אינן חזקות מספיק כדי ללכוד את נפשו של הקורא. " האם אני כישלון?" הסתננה המחשבה אל תוכו.
שוב הונח על המחצלת, הפעם ליד כוס קפה שאיימה להישפך על דפיו ולמחוק את מילותיו גם באופן גשמי. הוא שמע את אימו מנסה להגן על כבודו הפצוע כשהיא מבקשת מהקוראים הנוספים לקרוא אותו בפינה מבודדת.
הוא רצה לחזור כבר אל התיק החמים והמגונן כששוב יד אחזה בו, גם הפעם הקוראת שהחלה לטעת בו תיקווה מחודשת – הכזיבה. הוא שוב נינטש ונקטע ושיחת החולין שדדה את תשומת הלב של הקוראת בו שהגדילה לעשות והחלה להשתתף בשיחה אגב עיון בפסקותיו .
כשכתבה אותו אימו, היא שקלה מילים, בחרה בקפידה דימויים וליטשה ניסוחים, והנה הקוראים , בזה אחר זה , לא קראו בו אלא על פי תחושותיו, קרעו בו ביד גסה וכמעט שהפכו אותו למטרד. הוא לא רצה להיקרא יותר אך כשאימו ביקשה להצילו , שוב נשמעו קריאותיהם של קוראים מסביב :"גם אני רוצה לקרוא".
אף אחד מהקוראים הקודמים לא סיכם בהערה קצרה את חווית הקריאה והסיפור חש מבולבל , הרי זכה כבר למחמאות בעברו, הוא חש כבחורה מחוזרת בדרך כלל, שנזרקה ללא הסברים לאחר "דייט" ראשון, גרוע מכך – הסיפור דימה לפתע את החוויה שהוא עובר לאונס, אונס קבוצתי. הוא הרגיש שהקוראים הללו לא ראויים לו, חלקם אחזו בו, מפצלים את דפיו ומפשפשים בחיפזון במהותו, דפיו עברו מיד ליד כאשר שברי השיחה ברקע החלו לגעת אף בו. היו שלגלגו לרעיונות שניסה להעביר, חלקם הפכו את מסריו לבדיחה קבוצתית ואחרים פשוט לא ירדו לסוף דעתו. " מה חשבתי לעצמי......למה ציפיתי ?" גער בעצמו הסיפור...
הוא הרגיש סוף סוף את ידיה של אימו אוספות אותו בעדינות אל שקית הניילון השקופה שלא יכלה להסתיר את עלבונו, ומחזירה אותו אל התיק, כן, התיק המגונן.
זה היה עומס קבוצתי שלימד את אימו לקח. אמנם רוב רובה של קבוצת הקוראים יקרה לליבה, אך אם היא רוצה שיכבדו את הסיפור שלה עליה לדעת למי ובעיקר מתי למסור אותו לקריאה.
פגישה של "אחד על אחד" עם רבים מהם היתה מניבה לבטח תוצאה אחרת... לצפות שקבוצת חברים ותיקים שלא נפגשים מספיק, יתפנו דווקא אל הסיפור, היה זה כמעט כמו לצפות מחבורת גברים שיכורים להפנות מבטם מבחורה שפוסעת מולם בלבוש מינימלי... הייתה זו כרוניקה ידועה מראש !
ההתאוששות בתיק שיקמה במעט את תחושותיו. עוד ימים עברו להם ואימו בנתה חומת הגנה סביבו. היא מקפידה להמעיט מאד בקוראים שיקדישו לו רבע שעה מחייהם ובוחרת בקפידה את הנסיבות המתאימות , הרי ברור לה שכשם שעלבונו הוא עלבונה כך גם הצלחתו היא הצלחתה.
שיעור נוסף למדה אימו: יתכן שחטאה בחטא היוהרה הידוע בכינויו בספרות – " חטא ההיבריס" . מילים נוספות הוסיפה אימו לכתוב גם אחרי שהוקלדה כבר בתחתית שורותיו המילה :" הסוף" ....
"....יצירה אמנם זקוקה לקהל אך אוי ליצירה שנכתבת על מנת להתבשם מדברי השבח של הקוראים , אוי לציור שעיקר תכליתו היא להמם את צופיו בכישרונו הרב של הצייר. יתכן כי היצירה הנכונה נובעת ראשית מעולמו של היוצר ולמענו של היוצר ?.... "
מטבעה של האמנות, אין תשובה אחת ויחידה וכמובן שישנן גם עוד שאלות רבות אך בכל זאת תובנה אחת היתה עכשיו ברורה לסיפור: המגירה. המגירה יכולה להיות מאורת מבטחים. המגירה יכולה לשמש עבורו כמו שמרתף חשוך משמש עבור היין המשתבח. שירים וסיפורים רבים וטובים ממנו בילו את מרבית חייהם בחשכת המגירה ולשם ייעדו אותם כותביהם.
מעכשיו ישכון הסיפור לבטח במגירה, בין שאר מזכרות יומנים וספרים, ואם יזדמן לו קורא החפץ בייקרו, או הזדמנות חגיגית אחרת...ישמח להגיח למסע קצר אל התודעה ולשוב למקומו.
ובינתיים.. .בלי משים, מפויס ומחויך זקף לו הסיפור הקצר הראשון, זכות נוספת להתגאות בה: הוא השיג לו אח קטן... הוא הוביל את אימו לכתיבה נוספת והרי היא לפניכם...!
