אני עומדת לבדי מול המצבה, מביטה מטה ורואה רק את אצבעות הרגליים כי את היתר מסתירה כבר הבטן. הרבה השתנה בשני העשורים שחלפו מאז ועם זאת הרבה מאוד נשאר בדיוק אותו דבר.
זה היה בצהרי יום שישי, ימים בודדים לאחר יום הולדתי השלושה עשר.
אני זוכרת את אמי בוחשת בסירים כאילו בדרך זו תאיץ בתבשילים להתבשל במהירות ולפנות את הכיריים למנה הבאה. "קולה של אימא" עלה מהרדיו הישן שהאנטנה שלו כוונה אל מחוץ לחלון המטבח.
הטלפון צלצל דקות ספורות לאחר שנכנסתי הביתה. הספקתי לגנוב קציצת "מַחְשִי" חמה ישירות מהמחבת וניגשתי להניח את הילקוט, שמשקלו עלה על שלי והותיר סימן קבוע על כתף ימיני, בחדר אותו חלקתי עם שתי אחיותיי.
את הקיר הלבן והמחוספס מאחורי המיטה שלי הסתירו פוסטרים של עופרה חזה, שהיו קודם גם על הקיר ממול עד שאלונה וקרן החליפו אותם בזמר בריטי, ג'ייסון אחד, שחייך אלי וחשף את שיניו הלבנות מידי. הוא היה אורח קבוע בסלון ביתם של השכנים בערוץMTV , כך שלמרות שלא היינו מחוברים לכבלים, הן היו מדקלמות את השירים שלו ותולות את מילות השיר על דלתות כוננית הספרים בתוכה היו ספרי בית הספר והמחברות שלהן. על מדף, בצד שלי של הכוננית, ניצבו ממושמעים ספרים בודדים שאת כולם כבר קראתי יותר מפעם אחת. שתי המיטות משני צדי החדר היו מוצעות בקפידה בכיסויי מיטה משובצים תואמים ורצפת החדר בהקה בניקיונה.
היו אלה הימים האחרונים של חודש יוני ואחיותיי, שכבר יצאו לחופשה הגדולה, היו עסוקות בניקיונות השבת. הנחתי את התיק בכניסה לחדר וזרקתי "הי". אלונה, שתלתליה הסוררים היו כעת אסופים בפקעת על ראשה, מירקה את המראה וקרן, שנולדה בדיוק אחד עשר חודשים אחריה ושיערה הגולש היה פזור על גבה, ניגבה את האבק מהשידות. מי שלא ידע לא היה מנחש שהן אחיות. בעוד שאלונה הייתה "שחיפה" ממש ואני הייתי העתק קטן שלה הרי שקרן הייתה קטנה בראש מאלונה ועגלגלה כמו אבא.
עיני התכלת שלה היו עיניו של סבא אברהם. כשהתקנאנו בתכלת של קרן אבא תמיד אמר לנו שאסור לנו להתלונן כי אנחנו זכינו ב"שקדיות" של סבתא רבקה, שלפי אבא הייתה אישה יפיפייה. תמיד דיבר עליה בעצב או בכעס. אף פעם לא באהבה וברוך כמו שאימא דיברה על סבתא חילה. לא ידעתי אם הוא כעס עליה כי היא לא אהבה אותו, לפחות לא כפי שאהבה את המשפחה החדשה שלה, או על עצמו שסלח לה בקלות רבה מדי ולא עמד על שלו. לא דרש את האהבה והחום שמגיע לו, שמגיע לילדים שלו שהיו גם הם נכדיה.
מעולם לא פגשנו את סבתא רבקה. כששאלנו את אבא למה אנחנו לא מבקרים אותה הוא אמר שהיא גרה רחוק ושהם ניתקו קשר. אבל תל אביב לא הייתה מאוד רחוקה ולא הבנתי איך אפשר לנתק קשר עם סבתא. עם אימא. רציתי לשאול אבל נמנעתי כי ידעתי איך המבט המחייך של אבא משתנה בבת אחת והכתפיים הרחבות שלו פתאום רוכנות מטה כשהוא מדבר עליה.
הייתה לאבא תמונה אחת ויחידה של סבתא רבקה, תמונה ללא צבע. בתמונה היא ישבה על כיסא גבוה והביטה מטה על התינוק שאחזה. לצידה עמד סבא, אותו אבא כלל לא הכיר. לא ניתן היה להבחין ביופייה או בעיניה בתמונה שבה פניה מופנות מטה אבל אבא נהג לומר שהתמונה הזו היא ההוכחה שלפחות נולד אהוב. שבוע לאחר צילום התמונה סבא נפטר. אבא היה אז בן שנה.
אלונה וקרן הסתודדו בחדר והחרישו כשהתקרבתי. "כשתגדלי תביני פספוסה" היו אומרות לי כשהתלוננתי בפני אימא שהן דוחקות אותי החוצה.
נשמעו עוד שני צלצולים עד שעשיתי את הדרך הקצרה מהחדר לטלפון שהיה תלוי בין המטבח לסלון. "אני עונה" קראתי לכיוונה של אמי שבדיוק נטלה "מֵנְדִיל", שהייתה מונחת על השיש, לנגב את ידיה.
"הלו" עניתי.
מהצד השני ענה קול נשי גבוה שגרם לי לרצות לדחוף אצבעות לתוך האוזניים.
"שלום, מדברת פנינה מ'בית רחל'. אפשר לדבר עם אימא?"
אז עדיין חשבתי שבית האבות של סבתא קרוי על שמה, עד כמה שזה נראה לי מוזר כי היו שם עוד הרבה אנשים חוץ ממנה, אבל היא הייתה אחת ומיוחדת ולא התפלאתי שבחרו דווקא בסבתא. הוא היה מרחק דקות נסיעה מהבית שלנו ואימא, לאחר שבועות של התלבטויות והתייעצויות עם אבא ועם אחיה נכנעה.
אימא שתקה כשאבא אמר לה, בעדינות האופיינית לו תוך שהוא מעביר את ידו על זרועה, שסבתא חלשה ולא בריאה וזה הפתרון הטוב לכולם, שלהעביר אותה אלינו הביתה זה בלתי אפשרי. הבית גם ככה קטן וצפוף לכולנו וחוץ מזה לא יהיה מי שישמור עליה כל היום. למחרת מצאה אימא את סבתא בביתה שוכבת על מצעים, שאומנם הספיקו להתייבש, אולם ענני ריח חריף עמדו בחדר. הם לא התפזרו גם לאחר שקילחה אותה,
זרקה את המצעים לפח הירוק השכונתי והוציאה את המזרן לפיסת הדשא היבש שבכניסה לבניין. זה היה היום בו קיבלה את ההחלטה. בלי לומר דבר ארזה לתוך תיק את בגדיה המועטים של סבתא, שמאז שהפסיקה ללבוש אותם בצבע לא קנתה עוד חדשים, גלגלה בתיק קטן את מטפחות ראשה ועזבה בפעם האחרונה את הדירה הקטנה שבו גדלה.
רציתי לשאול את האישה מהעבר השני מה קרה לסבתא ונזכרתי בפעם ההיא שהתקשרו משם כשסבתא שברה את האגן. משהו בקולה של פנינה בישר רעות ופחדתי מהתשובה. לא שאלתי דבר.
"אימא, זאת פנינה".
בבת אחת הפסיקה לסנן את הקוסקוס, ניגשה במהירות ולחשה ספק לעצמה ספק לי "אוי מה קרה?". הקמטים על מצחה התרבו ברגע והיא נשכה את שפתיה.
"הי פנינה, מה נשמע? הכל בסדר?"
אני לא יודעת בדיוק מה אמרה פנינה מהצד השני של הקו אבל אימא לא הייתה צריכה לומר דבר. בבת אחת נעלם הצבע מפניה ושפתיה התכווצו.
"אוקי...תודה" השיבה בקול חנוק והניחה בעדינות את השפופרת על מקומה.
התקרבתי וחיבקתי אותה. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי את אימא מתייפחת בקול בבכי עצור, נחנק ורציתי להרגיע אותה אבל המילים נתקעו במעלה הגרון. כמו בחלומות האלה שלי שרציתי לצעוק והקול לא יוצא. לא הצלחתי לומר דבר. רק כשאלונה וקרן, ששמעו את קולות הבכי, הגיעו לסלון בבהלה הקול שב אלי.
"סבתא מתה" לחשתי כאילו כל עוד לא אומר זאת בקול זה לא באמת קרה. קרן, שהייתה קשורה לסבתא יותר מכולנו והקפידה לבקר אותה בבית האבות בקביעות, התיישבה על הרצפה וצרחה:
"הכול בגלל המבחן במתמטיקה, בגללו לא הספקתי לבקר אותה השבוע ועכשיו... עכשיו...אימא..."
"די כפרה די"
אימא ניסתה להרגיע אותה ואולי בעצם דיברה גם לעצמה. ראיתי את תחושת ההקלה בפניה של אלונה כשאלי, אחי הגדול נכנס. עדיין לא התרגלתי לראות אותו בשיער הקצוץ במקום התלתלים הסבוכים שהגיעו עד כתפיו.
"מה קרה? יש פה ריח של משהו שרוף".
לא זו קבלת הפנים שהיה רגיל לה כשהיה חוזר מהצבא לשבת. אימא הייתה מקדמת את פניו בחיוך, כורכת את ידיה סביב כתפיו, נעמדת על קצות אצבעותיה בעודו מתכופף לנשקה. עוד לפני שהספיק לעבור את מסדרון הכניסה ולראות את אימא מרימה את קרן מהרצפה ומושיבה אותה על הספה אלונה ניגשה וסיפרה לו מה קרה. כאילו היה צריך כמה רגעים לעצמו הוא ניגש לכבות את האש עליה התבשלו הקציצות, שהיו מונחות על המחבת מכווצות וחרוכות, והנמיך את האש עליה התבשל לאיטו המרק. הרולְבָּל עדיין עמד על השיש, ממתין לסיום הסינון ולסיבוב נוסף על האש. "איפה אבא?" שאל.
"הלך לאהרון" עניתי. עדיין נטועה במקומי. לא זזתי. אהרון היה הספר הקבוע של אבא והוא הקפיד ללכת אליו בכל יום שישי. אף פעם לא ראיתי אותו מתגלח בעצמו. אלי ביקש מאלונה שתרגיע את קרן ואסף את אימא למטבח. הוא הבן הגדול שלה ויש לו מקום יחיד ומיוחד בליבה. מעולם לא התמרד או התחצף אליה.
אלי נולד לאחר עשור של געגועים לאחיה ואימא תמיד אמרה שלא רק בגלל שהם חולקים אותו שם הוא מזכיר לה אותו כל כך. אלא גם בתמירותו, בחיוכו ובצניעות שאפיינה את שניהם. אימא התרגשה יותר מכולם והתפארה בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב, כשקיבל את אותה כומתה ירוקה, זו שנותרה מקופלת עם מדיו של אחיה בארון של סבתא עד שעזבה את הדירה.
לא פעם שמעתי את אבא אומר לה שהבנות מקנאות, שזה לא בסדר. "אני לא יכולה להסתיר את הרגשות שלי. הן יודעות שאני אוהבת אותן והן הכי יקרות לי בעולם. כשיביאו ילדים יבינו".
הוא מילא לה כוס מים וחיבק אותה, ממלא את מקומו של אבא, שלא ידע דבר וקינאתי בו על כך שחי עדיין בעולם שבו סבתא אתנו. אבא נהג לקרוא לה מאמא והיא, בטבעיות, מילאה את החלל שסבתא רבקה לא יכלה או לא רצתה למלא. ניגשתי ונעלתי את הדלת. לא רציתי שאבא ייכנס לתוך ההמולה והבכי. רציתי שהוא כבר יחזור. אלונה וקרן ניחמו זו את זו בסלון ואלי ישב ליד אימא במטבח.
הרגשתי מיותרת. הפנים שלי עדיין היו יבשות ומועקה עלתה במעלה גרוני. רציתי לברוח אבל קפאתי על מקומי. הבטתי לצדדים והרגשתי לבד, שקופה אבל אז העיניים שלי פגשו באלה של אלי והוא עצם את עיניו במצמוץ ארוך כאילו כדי למנוע את הדמעות. לי מותר לבכות. יכולתי להרגיש שוב את הרגליים והלכתי לחדר. נעמדתי ליד החלון, הבטתי החוצה והדמעות רוקנו החוצה את המועקה מפנות מקום לחלל שנפער בתוך הבטן.
סבתא חילה, שבעברית היה שמה רחל אבל אף אחד לא קרא לה כך, הייתה הסבתא היחידה שהכרתי, אהבתי ואיבדתי. הייתה זו הפעם הראשונה שחוויתי את אותו חור שנפער בלב, שיהפוך לפצע ויגליד אבל כל זיכרון יחיה אותו מחדש, ימלא אותו בגעגוע כואב. ייתכן שהיא נעלמה לגמרי מחיינו?
אני לא זוכרת את הימים שלאחר אותה שיחת טלפון. אני לא זוכרת מתי אבא הגיע או מי סיפר לו. כמה זמן עמדתי שם לבדי מביטה החוצה. יכול להיות שהייתה זו דקה או שניים ואולי הרבה יותר. דווקא שיחת הטלפון ומבטה של אמי נחרטו בזיכרוני אולם כל מה שקרה אחר כך נותר מטושטש.
הפרידה מסבתא הייתה הדרגתית. כאילו מתוך התחשבות יצאה מחיינו לאט לאט, מתרחקת צעד צעד. מאפשרת לנו להתרגל לחיים בלעדיה.
לפני שעברה לבית האבות נהגנו ללכת אליה הביתה, אלונה, קרן ואני, כל שישי בצהריים. לפעמים הלכתי לבד כי אלונה וקרן סיימו את יום הלימודים מאוחר. הייתי מנקה את הבית לקראת השבת ומביאה לה קוסקוס עם ירקות וקציצות "מַחְשִי", שכל פעם חזרה והזכירה לי שלימדה את אמי להכין קוסקוס כשעוד הייתה "זְרִ'ירַה" והייתה מצביעה על הכתף שלי לומר שהייתה צעירה אפילו ממני. היינו משחקות קלפים ומדברות חצי בערבית חצי בעברית ועוד רבע בשפת הידיים.
תמיד נפרדנו בנשיקה "עַטִי בּוסַה אֶל אומוק" ("תני נשיקה לאימא שלך") הייתה אומרת ואני לא ידעתי אז כמה זה ייחסר לי. כמה היא תחסר לי. עוד לפני שאיבדנו אותה לגמרי.
כמו בכל שישי בשנתיים האחרונות היא ישבה על המדרגות בכניסה לבניין שלוש הקומות, שניצב בקצהו של שכונת בניני רכבת, וחיכתה. קולות צחוק וקריאות של ילדים נשמעו מהצד השני של החניה. בנמרצות זאטוטית העלו קרטונים שוב ושוב לחלק הגבוה ביותר של גגו המשולש של מקלט ציבורי והחליקו עליהם מטה.
המקלט הפך למגרש המשחקים של הילדים. אותם ילדים הספיקו לשכוח את האזעקות המאולתרות שרק לפני שנה הריצו את כל תושבי השכונה לתוך אותו מקלט. כמעט את כולם. נערים, שהיו צעירים מכדי להילחם ובוגרים מלהראות את פחדיהם, עמדו על גג המקלט והריעו למטוסי הקרב הצה"ליים שחגו מעל ראשם.
היא גרה בקומה הראשונה ומידי פעם נכנסה לבדוק את הסירים שעדיין התבשלו על הגז. כולם יגיעו לארוחת ערב. הילדים, הנכדים ואפילו הנינה הראשונה שלה, המלאכית הקטנה שקרויה על שמה. היום יותר מתמיד עטתה חגיגיות וקיוותה שהוא יגיע לשבת. היא התעוררה בשעות הקטנות של הבוקר וליבה מחייך. לאחר שקרצפה וצחצחה, מירקה וסידרה לבשה את השמלה הבהירה, שלעולם לא תחזור ללבוש עוד, עם מטפחת ראש תואמת. עיניה הבריקו מהתרגשות. כל כך התגעגעה אליו, לאלי שלה. מעל חודש שלא ראתה אותו. אברהם חזר מהשוק עייף, נשכב על הסלון ונרדם כשכובעו עדיין מונח על ראשו. כבר לא צעיר וחזק כמו שהיה.
"מבסוטה חילה? חוזר היום אלי?" שאלה השכנה מהחלון מהקומה השנייה.
" אַנַא מֻש נַארֶף? אַנַא נִיסְתִּיה" ("אני יודעת? אני מחכה")
" רַבִּי יַעַטִיהו סַחַה" ("שאלוהים ייתן לו בריאות")
"ֻשכְּרַן" ("תודה")
מרחוק הבחינה בטנדר צבאי נכנס אל הרחוב וכולה התרגשות. עד הבית הביאו אותו הפעם. לרוב הייתה מבחינה בו עוד כשנכנס לרחוב כשהיה עושה דרכו ברגל מהתחנה. כבר ידיה הונפו מעלה לחבקו כשהרכב עצר לצידה. היא ציפתה לאלי שירד מהרכב בקפיצה קלה עם הקיטבג על גבו ויחבק אותה בעדינות ובביישנות. אבל אלי לא ירד מהרכב והיא בדיוק עמדה לשאול איפה אלי את הבחור הצעיר שירד מהרכב והלך לקראתה, אבל מבט חטוף בפניו חמורות הסבר הוליד זעקה שאחריה דממה.
קולות הילדים לא נשמעו עוד ושכנים החלו להתאסף ברחוב. קולות בכי וקינון מכל עבר של מי שזכרו אותו עוד כילד במעבּרה. אברהם הגיע בבהלה, תוהה אם הייתה הזעקה רק בחלומו והתבדה כשראה אותה משתטחת על הרצפה, סוטרת לפניה האדומות ובגופה הצנום נדבקה לכביש האספלט עד שגם שני החיילים הנבוכים, שלא ידעו איך לנחמה, לא הצליחו להרימה. הוא הניח יד על ליבו, כאילו ווידא שהוא עדיין פועם. הרי לא ייתכן שליבו ממשיך לפעום ולב צעיר כל כך פסק. אסונות העבר לימדו אותו שרק הוא יכול לה, בלעדיו לא תוכל. הוא ניער את כתפיה בחוזקה.
"ייזִ'י חילה ייזִ'י" ("די חילה די"). בקול צרוד לחש לאוזנה, ישב לצידה על הכביש ובכה לתוך כתפיה, ידיו על לחייה החמות.
כבר בפעם הראשונה שראיתי אותה לאחר שעברה לבית האבות, כשהורידה את המטפחת לסדר אותה על ראשה, תנועה שמעולם לא משכה את תשומת ליבי, צמרמורת עברה בגופי. הם קצצו את שיערה הארוך. באותו רגע לא אמרתי דבר אבל כשיצאנו משם בכיתי והחזקתי בחוזקה בצמה שלי שדמתה כל כך לצמה שלה. איפה הצמה הארוכה שאהבתי כל כך לפרום ולקלוע מחדש?
אימא הסבירה לי שקשה לטפל בשיער ארוך וחוץ מזה "ככה אין כינים" ולסבתא זה לא מפריע. ובאמת לא נראה כלל שהייתה מוטרדת מכך. כשישבתי שם לידה, מנסה להסתיר את דמעותיי ומפנה ראשי מפניה הרזות והמאורכות כשלי, היא הביטה בי בעיניים העצובות שלה שהיו תמיד מבריקות ואף פעם לא ידעתי לומר מה צבען, ולא אמרה דבר. אימא נשקה לה במצח ושאלה אותה משהו בערבית שלא הבנתי. סבתא ענתה בצקצוק ובהינף ידיים וחייכה אלי כאילו הרגישה שחיוכה היה בדיוק מה שהייתי צריכה באותו רגע, אולם עיניה נותרו עצובות.
בשנתיים האחרונות הדרדר מצבה. לא פעם כשהיינו מבקרות הייתה שואלת את אימא "שְקון עַדִי?" ("מי זאת?") ומביטה עלי בעיניים ריקות. אימא ענתה לה אז "זו גלי, הבת הקטנה שלי" וסבתא הנהנה ועצמה את עיניה. לאחר מספר דקות הייתה פוקחת עיניה ושואלת "וִ'ין אלי לַחַיינִי עַלִיק" ("איפה אלי חיים שלי") ואימא הייתה עונה בשקט שהוא בצבא ואולי יחזור בשבת. "עדיף ככה, פחות כאב" הייתה אומרת לאחות. אימא נהגה לומר שמאז שאלי נהרג היא כבר לא נושמת כמו כולנו והיא רק מקווה שלעולם לא נכיר את נשימות השכול.
שנאתי ללכת לשם. הקירות הלבנים חסרי הצבע, חסרי החיים, ריח חיטוי מנוכר ושקט שהופר רק בזעקותיהן של נשים מבוגרות, בקריאות בשפות שונות, קריאות שלרוב לא נענו ביחס כלשהו. חיפשתי לעצמי תירוץ להתחמק אבל ברגע האחרון תמיד הצטרפתי. הלכתי עם אימא לראות אותה גם כשידעתי שהיא לא רואה אותי לגמרי.
למרות שלא אמרה לי דבר או ניסתה לשכנע אותי להצטרף אליה ידעתי שחשוב לאימא שנבקר את סבתא ויכולתי רק לקוות שסבתא תהיה באחד מהימים הטובים שלה, בימים שהיא מגדפת ומברכת את האחיות במשפט אחד, בימים שהיא מבקשת ממני לשבת לידה על המיטה ומסמנת לי להוציא את חפיסת הקלפים מהמגירה. כשהיינו משחקות אהבתי להסתכל על הידיים של סבתא. ידיים מקומטות ושקופות שכל וריד וגיד בולט בהן, כאלה שעברו כל כך הרבה. עם זאת נותרו עדינות ושבירות, זקופות ותמירות, כמו שהיא כבר לא הייתה.
לאחר אותו יום שישי שחור כיפופה הפך קבוע. אז היו ימים בהם שפיותה הייתה מוטלת בספק. לא פעם הייתה השכנה של סבתא מתקשרת לאימא ואומרת לה שהיא נעלמה ואנחנו היינו יוצאים לחפש אותה. באחת הפעמים מצאתי אותה משוטטת ברחובות, שואלת את כל מי שעובר איפה הוא, מחפשת את בנה הצעיר שהלך ולא ישוב עוד. אבל היו לה גם ימים טובים יותר, אלו שבהם הצליחה לעבור שעה בשעה, לדבוק בשגרה, בחיים. מעולם לא שמעתי אותה מתלוננת או מקללת את גורלה ולכל מי שהיה מתעניין בשלומה הייתה עונה "כּולו תַמַאם עַיונִי" ("הכול בסדר").
ואז זה קרה. הדבר האחרון שלא יכלה לעמוד בפניו. סבא אברהם, שלא עמד בצער, נשכב לנוח ולא קם. הותיר אותה לבדה והיא הלכה והתכנסה בתוך עצמה, משתנה ומתרחקת. הופכת זרה.
החלום הוביל אותי לכאן, לבית העלמין. כל כך מוחשי, מציאותי.
שמעתי צרחות אלא שמיד הבנתי שהן מתוכי. כאב דק שחתך בבשרי, לא מוכר, לא מוגדר. ניסיתי להתרומם מהמיטה כשהבחנתי בכתם אדום בין רגליי ועם כל תזוזה הכאב גבר. הבטתי לצדדים ולא ראיתי דבר. אני לבד ומסביבי וילון ירוק המסתיר לי את הנעשה בחדר. קולות בשפה זרה שלא הצלחתי לזהות התערבבו עם צלילי מתכת. קפאתי במקומי כשהפחד עשה דרכו בנימי גופי משתק כל יכולת להגיב. היה לי קר.
פתאום הוסט הווילון והיא נכנסה. לבושה בשמלתה הפרחונית עם הצמה הארוכה הנחבאת תחת מטפחתה.
במשך השנים לא שכחתי את ריחה, מגע ידיה, חיוכה אבל לא זכרתי את התחושה להיות בקרבתה. היא הניחה יד על ידי והרגשתי את החום שהחל להתפשט בגופי. כשהניחה את ידה השנייה על בטני ברגע אחד הכאב חלף. היא התקרבה אלי ושאפתי את ריחה, ריח היסמין שנשב מחלון ביתה מעורבב בריחות טיגון ותבלינים. היא לחשה באוזני באותה שפה שקודם לא זיהיתי אבל הפעם הבנתי כל מילה.
גם אני התגעגעתי אלייך סבתא לחשתי חזרה ואחזתי בחוזקה את כף ידה. לא רוצה להרפות.
עמדתי מול המצבה והגעגוע היה חזק כאילו נפרדתי ממנה הרגע. חוויתי אותה שוב והפעם לא כילדה אלא כאישה בוגרת. כאימא שלא יכולה לתאר לעצמה את האובדן והכאב, שמעריצה אותה ולו רק על כך ששרדה מספיק כדי שאכיר אותה, שאוכל לזכור ולהיזכר בה. בסבתא חילה שלי. בעיניה הטובות, ובידיה הארוכות המקומטות, בצחוקה ובניסיונותיה בכל הזדמנות לרמות אותי במשחקי הקלפים ובכל זאת בסוף לתת לי לנצח.
