כבר זמן רב שאני מתכננת לסדר מחדש את הארון בסלון. הצטבר אבק רב והבובות החלו לנוע באי נוחות. את הארון קניתי בשוק האיכרים בבנגקוק. הוא עשוי משכבות שונות של עץ שמעניקות לו מראה עתיק במיוחד. דלתות הזכוכית השקופות מאפשרות לבובות לצפות במתרחש בבית, ומאפשרות לי לצפות בעולמן.
לא פעם, דני, השליח הצעיר מהמכולת, בעל תלתלי זהב ונמשים, נעמד מול האוסף ומתפעל מהמגוון. כשמבקש לגעת, אני מזהירה שניתן רק להביט בעיניים. לפני כמה ימים שאל אותי אם יש לכל אחת מהן שם, והשבתי בפליאה "היעלה על הדעת שלבובה לא יהיה שם"? הוא הביט בי במבוכה ושאל "מה זה היעלה על הדעת"?
כשדני מביא את המצרכים, הוא לא רק מעלה את החבילות למעלה, אלא גם עוזר לי לסדר הכל במקרר ובארונות. אני מודה לו והוא מחייך חיוך תמים. בזמן האחרון הוא מרבה להישאר אצלי לאחר שהוא עוזר לי, ואנחנו משוחחים בנעימות. אני מגישה לו פרוסת עוגה ואנחנו שותים יחדיו סיידר חם עם רום ומייפל.
ניגשתי לארון, ובהיתי באוסף הבובות שאספתי מכל קצוות תבל. את קלרה היפה בעלת שתי הקוקיות החומות, קניתי מרוכל טורקי בשוק מזכרות המלחמה בברלין. היה זה יום סגרירי וגשום כשצעדתי בשוק, בשבילי הזכרון. מצאתי שם חפצים מהמלחמה, שפעם שימשו אנשים ביום יום: כלי כסף, תכשיטים ותמונות ישנות בשחור לבן - פיסות היסטוריה, של חיים שהיו ושכבר לא יהיו. מתוך התמונות התבצבצו פרצופים של אנשים שגורלם כבר נקבע. בהיתי באותם רגעים ומבטים שקפאו בזמן.
בין בקתת התה ועמדת מרק הבשר, קניתי גם את תיאודורה, בובת פורצלן עדינה, שלראשה מטפחת משי לבנה. בטיסה חזרה ארצה, החזקתי בה ובקלרה, סירקתי את שיערן והאכלתי אותן, לעיני הנוסעים מסביב.
בדוכנים המעטים שהיו בשוק, ראיתי את פרצופיהם של ליצנים צבעוניים על נדנדות, כלי נגינה, פעמונים ומגהצים ישנים. ראיתי גם מפתחות חלודות שבעבר פתחו דלתות ושערים אל סודות אפלים ועולמות נסתרים.
צפיתי במוכרת הזקנה שמזגה לעוברים ושבים תה אדום. הבטתי בה שוב ושוב. היא הזכירה לי אשה מעברי, מילדותי הנשכחת. לא יכולתי להיזכר מיד, אז הסתובבתי סביבה, עד שלפתע הבנתי שהיא דומה לאשה השמנה מהמנזר. לתרזה היו שיני זהב, קילופי עור על הידיים, והיא היתה כבדה כמו פיל ומקומטת כמו עכבר.
ניגשתי אל האשה בהססנות והיא מזגה לי תה. שמרתי על קלרה ותיאודורה שלא תרטבנה. טעם התה הרותח הזכיר לי טעמים נשכחים של דובדבנים אדומים שנקטפו ביער השחור המכושף. ענני אדים נעו בחלל הקפוא. הזקנה הגישה לי גם קליפות לימונים מסוכרות. קרעי ילדות הדהדו באוזניי בבת אחת, כמו רעש הקרונות שנסעו ללא נודע. זקן כפוף טיאטא את רצפת השוק, כשזעקות מן השאול עלו מתוך האדמה.
בכל לילה, כשהייתי הולכת לישון במנזר הקר, הייתי מכסה את פניי בכרית ומאמינה שבבוקר יגיע הדוור עם תיק גדול ומכתב מאמא, אבל זה לעולם לא קרה. הייתי חולמת שהוא יביא לי בובה או חולצת פסים אדומה, אבל זה לא קרה. כשציפורי הבוקר היו מצייצות, הייתי קמה ממיטתי, ורצה בשקט במדרגות עד לדלת הכניסה, מתחבאת מאחורי השידה, וכשתרזה היתה פותחת את הדלת, התפללתי שהדוור יביא לי משהו קטן - סימן מאמא, אבל זה לעולם לא קרה. רקמתי חלומות וקיוויתי שיתגשמו, אבל ידעתי בליבי שאין לכך סיכוי.
מבלי שאיש יראה אותי, הייתי מחכה שתרזה תלך, ואז חוזרת למיטתי, בחדר שחלקתי עם בנות יהודיות נוספות, שעד היום אינני יודעת את שמותיהן. הייתי בוכה מתחת לכרית כדי שלא ישמעו אותי, כשברקע נביחותיהם של כלבים נטושים שחיפשו אוכל. תמיד רציתי שתהיה לי פינה משלי, עם חפצים שיהיו רק שלי. רציתי להחליט מה לאכול ומה ללבוש. במנזר לא היו בגדים, בובות או חפצים אישיים. בכל יום לבשנו את אותו בגד אפור. המצאנו משחקים - שיחקנו עם הצלליות שעל הקיר, אותן יצרנו במו ידינו – צלליות של חיות מצחיקות ופרפרים גדולים. רדפנו אחרי הצלליות של עצמנו והסתתרנו אחת מהשניה.
הנזירות הגישו לנו אוכל בזמנים קצובים. הן לעולם לא חיבקו או אהבו אותנו. כששעון הקיר היה מצלצל, ידענו ששעת ההאכלה הגיעה. היינו מסתדרות בשורה ויורדות במדרגות אל החדר החשוך, שם היו מוזגים לנו, בזו אחר זו, מרק תפוחי אדמה, בצלים ופרוסת לחם. ידענו שיש חג כשהיו שמים לנו קוביית חמאה מעל הלחם.
אני מסדרת את הבובות בארון העץ כך שישחקו בלונה פארק. מפיחה בהן רוח חיים, שוב ושוב. האם הן נושמות? אתמול הן שיחקו בחופים מוזהבים ושחו במי תכלת שקופים עם דולפינים כשמעליהן קשת מרהיבה. הן בנו ארמונות בחול כשברקע דיונות שיצרו שיפועים של נשים שופעות. הן שתו מילקשייקים עם קצפת, עוגת דומדמניות וגלידת תות. הפיה המנצנצת שקניתי בשוק המלחמה בויאטנם מזגה לכולן שיקוי מלאכים, וכשטעמתי, הבנתי מהו טעמו של גן עדן.
שעת צהריים. הלכתי לנוח במיטתי לאחר שסידרתי את הבובות. דפיקות בדלת. התעלמתי ושקעתי בחלומותיי.
חלמתי על היער השחור. ציפורי הקוקיה, בעלי נוצות ערמוניות, שהסתתרו בין העצים, צייצו "קו קו". כרכרה מוזהבת הובילה נסיכה יפה אל הנסיך שלה, שחיכה לה בטירה מרוחקת. ברקע, ציפור גדולה הביאה מזון לגוזליה שבקן, בזמן שהינשוף הכסוף ישב על ענף והביט במתרחש ברחבי היער לאור נצנוצי הגחליליות. קרני השמש שיחקו משחקי אור וצל עם עצי היער לצלילי זרימת המים של המפלים הנסתרים. פיה קסומה, לבושה בשמלה ורודה, ישבה על חד קרן לבן ונופפה בשרביט שבקצהו כוכב זוהר. בידה השניה, אחזה הפיה בזרי פרחים שהיו מונחים על גבו של חד הקרן ורכבה אל עבר השקיעה עד שנעלמה.
כשהתעוררתי, ניגשתי לסלון וראיתי שסדר הבובות שסידרתי השתנה. כשעזבתי אותן למנוחת הצהריים, הן עוד צחקו בלונה פארק, אך כעת, הן עמדו כאילו היו במסדר צבאי. בית הבובות המיניאטורי עדיין היה במקומו, ליד תיבת הנגינה עם הבלרינה המרקדת.
בדקתי את החלונות ואת דלת הכניסה, והן היו סגורות. רצתי לגינה וחפרתי באדמה, כדי לבדוק שהתכשיטים שהחבאתי במקרה שתפרוץ מלחמה, עדיין שם, והם אכן היו במקום. חזרתי לסלון, ופתאום ראיתי את דני, ישן על הספה. איך פספסתי אותו? איך לא ראיתי שנכנס?
הסתכלתי על גופו העדין ועל מבטו התמים. נזכרתי שסיפר לי באחת מהשיחות שניהלנו, שהוא לומד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ולפרנסתו, עובד במכולת. הוא סיפר לי על הקורסים שלמד – ביניהם, סדר עולמי ותולדות המלחמה, ודיבר על קלאוזביץ, מאבות תורת הלחימה המודרנית.
אהבתי לשמוע את סיפוריו על ה"נסיך" של מקיאוולי, על כך שבני אדם צבועים ותאבי בצע. הוא הסביר לי מהו ריאליזם פוליטי, ותיאר מהי התנהלות בפוליטיקה ללא התחשבות במוסר. הוא הרבה להשתמש בביטוי "אדם לאדם זאב" והסביר שאדם מתנהג לאדם אחר כזאב מטבעו. נהנתי לראות כיצד הוא מתלהב מלימודיו באוניברסיטה.
ניגשתי אליו, נגעתי בלחיו עד שהתעורר ושאלתי איך נכנס. "ידעתי שאת אוהבת מרק עדשים", ענה בשקט. מכיסו, התבצבץ מפתח נוצץ, שכנראה נתתי לו פעם. הוא ניגש לשולחן המהגוני במטבח והגיש לי קערה. בעודי לוגמת מן המרק, אמר לפתע שיש לי גוף של נערה צעירה. הודתי לו והשבתי שאין לי מושג בת כמה אני שכן אינני יודעת מתי נולדתי.
הסיפורים המעניינים שלי, הוא אמר, נשמעים לו כמו מסע במנהרת הזמן ומתחברים למה שהוא לומד באוניברסיטה. הוא לא לגמריי קשור להוריו, אבל איתי, הוא מרגיש טוב, כך אמר. דני סיפר לי שהוא אומץ מרומניה בגיל חמש. הוריו המאמצים העניקו לו חינוך וסיפקו לו אוכל, אבל הוא מאמין שהם לא אוהבים אותו. הוא מרגיש, כך אמר, שהם אוהבים את אחיו הקטן, אשר נולד שנתיים לאחר שהוא אומץ. אין לו רצון לחזור לרומניה והוא לעולם לא התעניין בהוריו הביולוגיים ולא רוצה לדעת עליהם דבר.
דני סיפר שאין לו זכרונות רבים מעברו, אבל הוא זוכר שברומניה היו מגישים לו לעיתים עוגה שחורה וטעימה. הלכתי למטבח והכנתי לו עוגה עשויה שכבות - שוקולד לבן, שחור ומריר, ועטפתי אותה בקצפת עם דובדבנים מסוכרים ברוטב ליקר. אמרתי לו שלא ניתן להחזיר ילדות אבודה, אבל שניסיתי לשחזר טעם מעברו. הוא התרגש כשאכל את העוגה ובכה כמו ילד קטן.
היינו אחד בשביל השניה כמו נר קטן בחושך גדול. הרגשנו טוב ביחד, למרות שבליבי ידעתי שמדובר באשליה מתוקה וקצרת זמן - הפלגה רגעית בין איים בודדים של אושר בתוך ים עמוק של כאב.
דיברנו במשך שעות על חייו, על חיי. הוא סיפר לי שחבריו משעממים אותו ושבנות גילו רדודות. השיחות בין חבריו תמיד חסרי משמעות, אמר. דני סיפר לי שבאוניברסיטה, החברים בקושי מדברים פנים מול פנים, אינם מביטים בעיניים, רק שולחים הודעות בניידים ורצים במהירות ממקום למקום. הוא מרגיש אחרת בנוכחותי, רגוע ושלו.
הפסיכולוג ד"ר בוים, אליו אני הולכת מדי שבוע, הוא יהודי נחמד שנשוי לגויה בלונדינית יפהפיה בשם טרי ווטרס, שהכיר בעת טיול בנפאל. טרי האמריקאית הגיעה לנפאל בכדי למכור תכשיטי עץ במבוק. באחד מן הבקרים, הלכה לרוקח המקומי כדי לקנות משחת "טייגר באלם" לריפוי כאבי שרירים וד"ר בוים בדיוק היה שם. השניים התאהבו ובסופו של דבר התחתנו ועברו לחיות בארץ. אין להם ילדים, רק כלב קטן בשם ג'פטו אותו הם מטפחים ולוקחים לטיוליהם ברחבי העולם. את תולדות חייו, ד"ר בוים, כמובן, לא סיפר לי. היתה זו שכנתי רחל שדאגה לספר לי הכל.
דיברתי עם ד"ר בוים על מהות "האמת" ותעלומת נפש האדם. כמה אמיתות יש לו, לאדם? מי אני באמת? כפי שמקיאוולי טען, כולם רואים איך שאתה נתפס, ואילו מעט מאד חווים מי אתה באמת.
לפעמים, העצב והבדידות מכים בי כה חזק עד שאני מרגישה משותקת. כשהסברתי זאת לד"ר בוים, הוא הנהן בראשו ואמר שהוא מבין.
אז מה אם הוא מבין? מה זה עוזר לי אם הוא מבין? ובכלל, מי אמר שהוא באמת מבין?
"לפחות הילדים שלך לא בודדים", אמר לי, "לפחות את נתת להם ילדות יפה שלא קיבלת". "מה זה עוזר לי?", הטחתי בו בכאב. "את קצת נסערת", הוא השיב.
קמתי והעפתי לעברו את הכרית עליו ישבתי. "על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו. "מה אתה בכלל יודע? אתה מטייל לך בכל העולם עם הכלב הטפשי שלך ועם הגויה הבלונדינית שלך, שמי יודע מה היא באמת חושבת על יהודים. מי יודע כמה יהודים סבא שלה בכלל הרג. על איזה הבנה אתה מקשקש?"
"מה אתה בכלל מבין? איך אתה בכלל יכול להבין? האם בכלל אכפת לך? אתה רק רוצה את הכסף שלי!" "דקה אחרי שאני יוצאת מהקליניקה, נכנסת לך מטופלת אחרת, וגם אותה אתה כביכול מבין, הכל בשם הכסף. תתבייש!"
כשחזרתי מד"ר בוים, דני עדיין היה שם, חיכה לי. לא ידעתי מי זקוק למי יותר, אבל הבנתי שהמבט המשותף שחלקנו שייך רק לשנינו. אכלנו יחד סוכריות ורודות, עוגיות לימון ושתינו שוקו חם עם מיני מרשמלו שצפו כמו עננים בשמיים קודרים. חיבקתי אותו חזק, את הסטודנט, ספק נער-ספק איש, ובבוקר, התעוררנו לצלילי הפעמונים שניגנו מנגינה מתוקה מבעד לחלון ביתי.
אני בסך הכל ילדה יהודיה שהחביאו במלחמה. ילדה שעד גיל שש חוותה ילדות שכבר לא קיימת, שנעלמה והתפזרה, ומי יודע אם בכלל היתה. הזכרון היחיד שנותר לי מהתקופה שלפני המלחמה היא שמלה כחולה שאמי קנתה לי.
אני ילדה קטנה שלא גדלה. אני בסך הכל ילדה שהסתירו, ילדה שהסתתרה מהאויב, מכולם, מעצמה. ילדה ללא ילדות, ללא גיל, ללא זהות, שלא יודעת עד היום מהו שמה האמיתי. כשאמי מסרה אותי למנזר בתחילת המלחמה, היא לא מסרה לאם המנזר את שמי, מחשש שמישהו יגלה שאני יהודיה. משום מה, תמיד חלמתי שקוראים לי אנט.
כשאני שואלת את אמי בחלומות למה היא לא חזרה לקחת אותי אחרי המלחמה, שהרי היא אמי, ורק היא ידעה היכן החביאה אותי, היא עונה "מדאגה". "דאגה?", אני מתעקשת ושואלת, כשעיניי מתמלאות בדמעות.
אני הילדה שלעולם לא הייתי. הבדידות צורמת ופוגעת בנפשי ובגופי ולעולם לא עוברת. אני בודדה אפילו כשאני לא לבד. המחשבות נודדות למקומות רחוקים ולהזדמנויות שפספסתי. אף אחד לא שומע ולאף אחד לא אכפת. הבדידות מורגשת כדפיקות לב שלאט לאט מתגברות ומתפזרות לכל חלקי הגוף. בלילות, אני בוכה לתוך כרית הנוצות שלי וכך חולפות להן השנים, ריקות מתוכן. הבדידות נושכת בכל פינה, אני רק רוצה לברוח, אבל אין לי לאן.
אני מוציאה את אנט מהארון ויושבת איתה על כסא הנדנדה. חיפשתי אותה בכל העולם - את הבובה שלי מהתמונה הקרועה והמקומטת. הלכתי לאיבוד בדמדומי השחר, בחיפוש אחר קרן אור שיוביל אותי לאותה בובה, שהיתה לי פעם ונעלמה.
בפריז, מצאתי חייט בעל-שם עולמי, ששיחזר את דמותה של הבובה שבתמונה - אותה תמונה שסחבתי איתי במלחמה. תמונה של ילדה צנומה עם עיניים עצובות, אוחזת בידה בובה לבושה בשמלה לבנה דהויה. ילדה, שרק אני יודעת מה עוד עתידה לעבור.
כשהייתי בחנות הפריזאית, בהיתי בתמונה, ערכתי לילדה הקטנה "ביקור קצר" על גלי הזמן והרגשתי את המרחק העצום. האם זו באמת אני? זכורונות של רגעים שנעלמו, חיים שרק סבל ומכאוב הם מנת חלקם. מבינה שיש רק רגעים בודדים של טוב שמתגלים מדי פעם, ונעלמים במהרה, כאילו לא היו.
החייט הדפיס את התמונה בגדלים שונים, תלה אותם לאור מנורה מיוחדת, שיחזר כל חלק ותפר לאנט בגדים בדיוק כפי שנראו בתמונה.
אינני יודעת מהיכן היה לי את האומץ לא לעזוב את התמונה הקרועה הזו לרגע, גם בזמנים הכי קשים, כשהעבירו אותי ממקום למקום בעת ההפצצות. במנזר ישנתי עם התמונה מתחת לחולצה הבלויה. אינני זוכרת מתי קיבלתי את הבובה ובאילו נסיבות היא נלקחה ממני. אינני זוכרת איך התמונה שלי – של ילדה קטנה ורזה מחזיקה את הבובה - הגיעה לידיי.
פעם, התמונה נפלה לי בעת שספרו אותנו במסדר. השומר לקח אותה מידיי וסחב אותי בשיער לחדר צדדי במנזר. הוא נופף את התמונה באוויר, ואילץ אותי להיות איתו לבד במשך כמה שעות, שנראו לי כנצח, ולעשות את כל מה שביקש כדי שיחזיר לי את התמונה.
פורים. בחוץ שומעים את הילדים המחופשים נהנים בעדלאידע. אני מסתגרת בביתי. צלצול. ניגשת לדלת ומולי עומד ליצן. סוגרת. צלצול. שוב פותחת. "זה אני, דני".
"השתגעת?", טורקת את הדלת.
אני ניגשת לאנט ומסבירה לה שאני רגילה להיות לבד. היא מבינה אותי אך מבקשת שאתן הזדמנות נוספת. אני רצה החוצה, מתחככת בהמונים, ורואה אותו, את הליצן שלי, יושב על ספסל וקורא את ה"נסיך". אני מתיישבת לצידו ומזמינה אותו אל ביתי.
אנחנו שותים יין חם מתובל ומרגישים שרק שנינו קיימים בעולם, למרות ההמולה וההמון שרוקד וצוהל בחוץ.
נשארנו ערים כל הלילה. וילון התחרה התנוסס ברוח הקרירה למנגינת צלילי פעמון הרוח. כך, בחדרי הקט, רקמנו יחד חלומות גדולים על ביקור משותף במעמקי היער. חלומות שנותנים טעם לחיים, למרות שלעולם לא יתממשו.
במעבה היער, כך תכננו, תהיה בקתת עץ קטנה, שתהיה רק שלנו, עם ארובה שתשחרר ענני עשן מהאח הבוער. בקומה הראשונה, יהיה חדר עם דלת מעץ אגוז ויציאה למרפסת קטנה, שם נלגום יחד מרק פטריות, ולקינוח נאכל עוגת תפוחים ונשתה תה קינמון. בקומה השניה תהיה יציאה לעליית גג קטנה עם חלונות קטנים, שעל גביהם אשרטט ציורים קסומים מפתיתי שלג. על הגג, יגדל צמח מטפס עם פירות אדומים, ונוכל להושיט יד מהחלון ולאכול אותם היישר מהגג.
מרחוק נראה את הנזל וגרטל ונזהיר אותם מהמכשפה הרעה שמחכה להם בבית גדול ונוצץ שעשוי משוקולד, מרציפן וממתקים. ביום אחר, כשכיפה אדומה הקטנה והתמימה תתהלך לבדה, ובידה סלסלה מקש שבתוכה עוגה ופירות, נזהיר אותה מהזאב הנורא. זה לא סוד שבמקומות היפים ביותר בעולם קורים הדברים הכי נוראיים.
עצים מושלגים עוטפים את ההרים במעטה לובן קפוא. אנחנו לבד, רק שנינו בעולם. שעון הקוקיה התלוי על הקיר מתקתק בחדרנו הקט. מהדלת הצהובה מגיחה בובה קטנה ומתוקה, דמויית ציפור שיר, שמשמיעה מנגינת ילדות צלולה וטהורה.
