"מאיה מרקוביץ?" קול ערב עם ר' עמוקה בקע מהסלולארי הדקיק והכסוף, "שלום לך. מדבר כרים רדפא. אני הבעל של סוהיר זכרונה לברכה, ש... שקיבלת את הגוף שלה".
מאיה בדיוק סיימה את ריצת הבוקר בשביל המקיף את שכונת ההר היוקרתית של בית הוריה. היא הייתה נחושה לחזור לכושר ולגזרה הדקה של גלגולה הקודם אלא שגופה החדש התעקש לשמור על עסיסיותו המביכה משהו. סוהיר?! על האפשרות הזו לא חשבה. היא צימצמה את עיניה ובחנה את קמיצתה השמאלית ששקע בהיר עדיין כיתר את בסיסה.
"את שם?"
"כן, כן" ענתה בבהילות.
"מה שלומך?"
"אני בסדר גמור, תודה. שומרת על הגוף. מודה לכם כל הזמן", רעד חלף בקולה ובגבה.
"תודה לאל." נשנק קולו, "סליחה. זה בגלל שאת... מדברת בקול שלה אבל לא כמוה."
מבוכה ועוד רגש שלא ידעה לכנות בשם הסמיכו בגרונה. לאורך כל החודשים האחרונים, שכנעה את עצמה שמחשבותיה הן היא ולא הגוף בתוכו היא שוכנת.
"אני מצטערת," הצליחה לומר לבסוף, "ממה... זה קרה?"
"מהלידה של הילד," לעלעו מילותיו, "תסחיף מי שפיר. ככה אמרו הרופאים."
אז היא קיבלה את הגוף מיד לאחר לידה. מאיה השפילה מבטה אל שפעת שדיה ובטנה שנצבטה פתאום.
"ו...הילד?"
"הוא בסדר גמור, תודה לאל. קוראים לו סאהר. על השם שלה. האמא והאחיות של סוהיר מטפלות בו ובאחותו אבל אני רואה אותם כל יום."
אז הגוף שלה עבר שתי לידות. הצלתה נבנתה על יתמותם של שני ילדים קטנים. כל השתלה מהמת נבנית על אסון אבל המחשבה על ילדיה הקטנים של גופה שלא יכירו את אמם, גרמה לגוש הרגש שאין לו שם, לצלול מגרונה אל תחתית בטנה.
"ההורים של סוהיר היו רוצים לפגוש אותך." נתעשת נעים משתיקתו, "הם ביקשו ממני להזמין אותך אליהם, אם את מוכנה."
"בטח" ענתה מאיה וקולה רעד שוב.
שבעה חודשים קודם, תוך כדי הפיזיותרפיה של הבוקר, נשמע האביב של ויואלדי מהשידה ליד מיטתה ומרסי, המטפלת הפיליפינית שלה, הניחה את אוזניית הטלפון על אפרכסתה.
"מאיה מרקוביץ?"
"מדברת."
"זו רחל, מתאמת ההשתלות מרמב"ם."
"רגע, תני לי להרגע, זה מה שאני חושבת?"
"כן, מאיה. נמצאה לך תרומת גוף."
"יוווווו!" קראה מאיה ככל שאפשרו ריאותיה הגדושות, "מרסי, מצאו לי גוף!"
"מאיה!" בקע הקול החרוך מהאוזניות "את אתי?"
"כן, רחל."
"מדובר בתרומת גוף של בחורה צעירה בגילך שזה מצוין, אבל המשפחה התנתה את התרומה ביצירת קשר. כידוע, אנחנו לא ממליצים על שמירת קשר במקרים האלו, אבל כאן מדובר באמת בתרומה נדירה ומי כמוך יודעת שרשימת ההמתנה ארוכה..."
"אין בעיה. אני הולכת על זה."
"את בטוחה, מאיה? אולי כדאי שתקדישי לזה מחשבה שנייה? למרות שאין לנו הרבה זמן."
"כן כן, אני בטוחה. אנחנו מתארגנים ובאים."
רגע לפני היציאה לבית החולים, כשהיא רתומה לכסא הגלגלים החשמלי שלה, סקרה מאיה את חדרה בפעם האחרונה, דרך עיניה התכולות. את המיטה הגבוהה והמתכווננת שמזרנה מחובר למשאבת אויר נגד פצעי לחץ, את מחולל החמצן והמחשב המונגש למצמוציה, את ארון הגביעים והמדליות מתחרויות הרכיבה בהן השתתפה מגיל 14. האחרון בהם בן 4 שנים, מהתחרות שקטעה את הקריירה המבטיחה שלה ואת חייה.
כשאחזור לכאן כל זה יעוף. תהייה לי מיטה זוגית מפנקת ופופים צבעוניים שאוכל לשקוע בתוכם ולקום בכוחות עצמי. אולי אפילו אחזור לנגן בפסנתר. אני אצא עם בחורים ואוכל לשכב איתם, להתחתן, להקים משפחה... התרגשות הציפה את כל גופה, מהצוואר ומעלה. אני מקווה שאקבל גוף חתיכי, לא כמו אריק, האופנוען מהשיקום בבית לוינשטיין, שקיבל גוף נמוך ושמן. היא טלטלה את ראשה. על אילו שטויות אני חושבת.
חושיה שבו אליה כעבור שלושה שבועות מהניתוח. שתי אחיות ליהגו ביניהן מעליה תוך כדי ניגוב גופה במטליות רכות ולחות והטייתו כדי להלבישו בכותונת מבד נוקשה. היא חשה הכל! מוחה געש. היא מרגישה! כמעט ארבע שנים עברו מהפעם האחרונה שחשה למטה מהצוואר.
"שלום מאיה, איך את מרגישה?" התקרב אליה קולה של השמאלית. היא ראתה אותה מעט מטושטש.
"נסי להזיז אצבע ביד ימין" אמרה הימנית.
מאיה אימצה את מוחה שכבר מזמן נואש מלשלוח פקודות מוטוריות.
"נהדר" קראה הימנית בריש רבתית, "הנה אני שמה לך ביד את הלחצן של הקריאה לאחות. תוכלי ללחוץ עליו כשתרצי לקרוא לנו. אני הולכת לקרוא להורייך".
עד מהרה נגלו מעליה פני אמה, ממוסגרות בקארה בלונדיני ומנומרות בכתמים ורודים, כמו שקורה לה תמיד כשהיא מרוגשת או עצבנית.
מאיה הצליחה להרים את זרועה הימנית. היא היתה שחומה וחלקה, שונה כל כך מזרועותיה הקודמות הבהירות והמנומשות משעות ארוכות של רכיבה בשמש.
"איך אני נראית?" שמעה קול לא מוכר בוקע ממיתרי גרונה.
"מושלמת," התייפחה אמה והגישה לה מראה קטנה.
במראה ניבטו אליה פנים עגלגלות בגוון זית מעליהן שלף שיער חום כהה. גם עיניה חומות ומצועפות בשורות סמיכות של ריסים ארוכים. מאיה פיסקה את שפתיה ונדהמה כמעט למראה שיניה הצחורות והחזקות. הם מצאו חן בעיניה. לשאר היא תתרגל. היא הניחה את המראה.
"איפה אבא"?
"הוא בפגישה עם בונה מציבות. שלחתי לו הודעה שהתעוררת והוא יגיע הכי מהר שיוכל."
התנאי של המפלגות החרדיות לאישור השתלות גוף היה שהגוף הישן יובא לקבורה בהתאם לכללי ההלכה. הרבנות הראשית חיברה נוסח זמני למציבות אלו: "פ"ן גופו/ה של .... שמוחו הושתל בגוף חדש". בבוא יומם, צורף מוחם של המושתלים לקבר של גופם וגופם צורף לקברו של המוח המנוח. כך יצא שמושתלי גוף היו האנשים היחידים שיכלו לבקר את קברם.
הוריה התנגדו למפגש. "אבל הסכמתי לזה מראש," טענה כנגדם, "אני לא יכולה לסרב עכשיו. אני חושבת שאפילו חתמתי על משהו כזה לפני הניתוח." "סעיף לא חוקי," פסק אביה. "אפשר להוכיח בקלות שהוא לא נחתם בדעה צלולה". "דעה צלולה זה הדבר היחיד שהיה לי לפני ההשתלה", התריסה כנגדו. "לא לפני ניתוח כל כך גורלי", התעקש. "זה מאוד לא בריא. לא לך ולא להם", גרסה אמה בטון מדריכת ההורים, שהייתה. אף על פי כן, עמדו שניהם על כך שיצטרפו לביקור.
דירת הוריה של סוהיר שכנה בקומה השלישית בבית אבן ישן בעיר התחתית, המשקיף אל הגנים הבהאיים. "אלו יושבים במקומות הכי יפים בארץ," סינן אביה כשירדו מהמכונית. "ששש.." היסתה אותו אמה, וגבותיה הבהירות מכסות על עפעפיה. דעותיו של אביה לא הטרידו אותה קודם לכן אך כעת ננעצו בה דבריו כסיכות.
אישה צעירה שיצאה מפתח המבנה, חרכה אותה במבטה והצטלבה. רגליה של מאיה נשאו אותה אך בקושי במעלה המדרגות כאילו נכרכו בהן משקולות הברזל של שיעורי עיצוב הגוף. את הדלת פתחה בפניהם אישה עגלגלה, שערה הכהה אסוף לעורפה. דרך חרכי בד התחרה הלבן של חולצתה ביצבץ תליון צלב זהוב. לידה עמד גבר מאפיר ומשופם. מרחבא, מלמלו שניהם. האישה קפאה על מקומה סוקרת אותה לכל אורכה. היא פרשה את ידיה ומאיה נמשכה אל חזה, לחייה סופגת את נשיקותיה ודמעותיה ומבטה מתלכסן אל אמה שכתמים אדומים זחלו במעלה צווארה והתפשטו על פניה.
"תיכנסו בבקשה," החוותה האשה לעבר ספת קטיפה בצבע יין. אמה של מאיה הגישה לה בונבוניירה בעטיפה אדומה מבריקה ונכנסה אל הטרקלין בפסיעות חתול. אביה שילב את ידו בידו של הגבר האפור והשחוח שהנהן בראשו בקצב לחיצת ידיהם.
הוריה של סוהיר, התיישבו על הכורסאות משני צידי הספה עליה התישבה מאיה מאוגפת בהוריה. על הקיר מולה, ליד איקונין המדונה חובקת תינוק בלונדיני שמנמן לבין ראתה את פניה במסגרת אבל שחורה, שערה השופע עשוי גלים וכתר שזור בו, בד תחרים צחור עוטף את חזה וביניהם עיניה. עיניה הממוסגרות בכחל ובכנפי גבות מוקפדות, הישירו אליה מבט חודר כמו דורשות ממנה דבר. אמה הניחה את ידה על ירכה של מאיה החנוטה בג'ינס, מנסה לעצור את רעידותיה.
שתי נערות, דומות זו לזו ואליה, הגיחו מאי שם כמו טור מחוללות בטקס שבועות, בידיהן מגשים עמוסים כוסות תה ומאפים זהובים מנטפי דבש. הנערה הגבוהה מהשתיים הניחה תוך קידה המגש שבידיה על השולחן המגולף ורק אז העזה להזדקף ולהישיר לרגע מבט אל מאיה. מגשה של הנערה הצעירה יותר למראה, נשמט אל הרצפה, כוסות התנפצו ורסיסיהן זהרו בתוך שלולית נוזל ענברי . האם המטירה על הנערה גערות נמרצות. היא הסתלקה בראש חפוי ושבה מיד מבלי לשאת את עיניה המאדימות מהיעה והמגב שבידיה.
"סליחה" התנצלה נסרין, האם של גופה, "הן היו קרובות, אמאל וסוהיר."
"אנחנו משתתפים בצערכם. שלא תדעו עוד צער," אמרה אמה. נסרין קינחה את אפה והנהנה בראשה מבלי להסיר ממאיה את עיניה.
מאיה תהתה היכן כרים. בדיוק אז, נפתחה דלת הדירה ופעוטה בקוקיות פרצה פנימה בקראה "סיתי". היא רצה לכיוון סבתה אך בדרך נעצרה על מקומה ובהתה במאיה.
"מאמא!" זעקה הילדה. היא נדחקה בין השולחן לרגלי אמה וטיפסה על ברכיה של מאיה. הן בהו זו בזו לרגע ארוך והילדה שלחה את אצבעותיה הדביקות אל תוך שערה של מאיה. "וין שערכ?" תבעה לדעת. מאיה ראתה לתדהמתה את ידיה נשלחות מאליהן לעטוף את הילדה ולהצמידה אליה. בזוית עינה האחת היו פניה של אמה ורודות לגמרי ובזוית השניה טמן אביה את ראשו בין ידיו. הילדה שקעה בחיקה והניחה את ראשה על חזה. היא בשר מבשרי, חשבה מאיה בתדהמה, היא תהייה אולי אחות ילדיי (היא הקפיאה רקמת שחלה כשנכנסה לרשימת ההמתנה להשתלת גוף אבל ידעה שזה לא תמיד מצליח). מבטה נמשך אל הבחור הצנום והשחרחר שניצב מעליה ותינוק בידו. עיניו יקדו על פניה בכמיהה וגעגוע שכמותם לא נגעו בה מעולם.
בשבועות הבאים, נאפף מוחה בענן מחשבות המסתחררות סביב עצמן בלולאות ללא מוצא. טווס מרובה עיניים עקב אחריה באשר הלכה; עיניה התובעניות הממוסגרות של סוהיר, עיניה הלחות של אמה, עיניה הקרועות של אימאן הקטנה, עיני הפחם הבוערות של כרים, עיניה המושפלות של אמאל ועיניו הכבויות של אביה.
בהתהלכה ברחובות עירה, דוקרות אותה עיני החולפים על פניה כמזהים בהם את סוהיר. הספר שלה חימצן את שערה לפי בקשתה ועיצב אותו בסגנון אנני לנוקס. היא חסמה את מכשיר הטלפון לשיחות מכרים אבל התפרים בנפשה המשיכו להיפרם.
הפסיכולוגית אמרה, שעליה לסגור מעגל. ליזום פגישה נוספת במקום ניטרלי, רק היא וכרים ולתאם ציפיות להמשך הקשר. אם מאיה מרגישה שהקשר עם משפחתה של סוהיר עלול לערער את נפשה לעת עתה או בכלל עליה לומר זאת ולנסות לזכות בהבנה.
לאחר שביטלה את חסימת השיחות, מצאה את עצמה ממתינה לשיחה מכרים אך זו לא הגיעה. משקצה בציפיה המאבנת את בטנה, נשמה עמוקות והתקשרה. הוא נשמע מופתע.
"לא חשבתי שתתקשרי," הודה, "ראינו כמה קשה היה לך בפגישה. גם לנו היה לא פשוט. אבל זה היה חשוב, כי הבנו שהיא... שאת..."
"שאני מה?"
"שאת לא סוהיר. האמת, כשהסכמנו לתרום את הגוף שלה חשבנו.. חשבתי שאולי... המתאמת אמרה שזה לא יהיה ככה אבל אנחנו... אני בכל זאת קיוויתי, שככה סוהיר כאילו תמשיך. כשראינו אותך הבנו שאת בחורה אחרת... שיש לך הורים שאוהבים אותך. את צריכה לחיות את החיים שלך, מאיה. את לא יכולה להיות סוהיר. זה עדיף גם בשביל אימאן ..." קולו נסדק.
"כרים," דמעות עקצצו את עיניה. היא מחתה אותם וגם את נטפי אפה וקינחה את ידה בפרוותו הארוכה של ג'ינג'י שרק לאחרונה ניאות להתפרקד על ירכיה כמקודם. "אני יכולה לשאול אותך משהו?"
"כן, מאיה."
שמה בקולו נוצק לאוזנה כמים לפה צמא. היא דממה כדי לשמוע אותו שוב.
"מאיה? את בסדר?"
"לא, אני לא בסדר. הקול שלך והדברים שאתה אומר מעבירים בי זרמים. אולי זה בגלל שאתה מדבר אל סוהיר ואני מתבלבלת ואולי זה בכלל לא נכון שהנפש שוכנת רק במוח ויש לה עוד מרכזים במקומות בגוף שאף אחד עוד לא גילה והם אלו שמאותתים לי אליך, אל אימאן אל סאהר ואפילו אל נסרין. אני יודעת שזה מטורף, שההורים שלי יתחרפנו מזה, אבל אני רוצה... להיפגש עמך, עיני מול עיניך, שפתיי מול שפתיך וחזי מול חזך, לשלב איתך ידיים וללכת לחבק את הילדים שנולדו מגופי," הייתה אומרת אילו הייתה אומרת.
תחת זאת, שמעה את קולה, שואל בצרידות: "סוהיר – היא היתה אלרגית לחתולים?"
