חיי שרה מאת: לי-את גרין

"שורה'לה שורה'לה, מהרי מהר הביתה, פסח בפתח."

כך אבא צעק לי מהחלון.

טירוף אמיתי הפסח הזה. כולם נכנסים להיסטריה כאילו שגלי צונאמי עומדים לשטוף את הקריה האפורה שלנו, או שמלחמה גרעינית עומדת להתרחש, השם ישמור. רצתי בעודי סוחבת שקיות משפע שוק, כשעלי פטרוזיליה, שמיר וכוסברה מתבצבצים להם מהצדדים, מנסים, ברגע האחרון, לחמוק מגורלם המר והידוע מראש.

הרחובות המלאים וצפופי האדם של קרית ספר, המקום שאני מכנה "הקריה", נראו כמו ב"יום שאחרי". ילדים עם כיפות שחורות וציציות זולגות, רצים במהרה ונושאים סלים כבדים. אמהות עייפות וטרודות, לבושות שמלות פשוטות ולראשיהן מטפחות בלויות, מובילות תינוקות בעגלות קרועות. כולם רצים בתיזמון מופתי ובמהירות בכדי להספיק את הסידורים לחג.

האביב חודר אל הבתים המוזנחים ומעניק לתבשילי החג מרקם מיוחד של חידוש ופריחה, ובכלל, נראה שכל חגי היהודים, תמיד סובבים סביב שפע של תבשילים מרעננים. אחותי רוחה'לה נוהגת לומר, "ניסו להרוג את היהודים, ניצחנו, בואו נאכל".

אוי, מרק העוף של סבתא פרומה. במשך כל השנה, אנחנו מחכים למעדן השמימי הזה, שהיא מסכימה להכין לכבוד החג. המרק של סבתא הוא חלום אמיתי. אם אכן יש גן עדן, כפי שלימדו אותנו, זהו, ללא ספק, מרק הפסח של סבתא. כל השכונה הייתה מריחה את ניחוחות המרק, אך, אסור היה לאיש לטעום ממנו לפני ליל הסדר. רק בחג עצמו.

הקנייעדלך האגדיים של סבתא היו ידועים בכל השכונה. השכנות הרכלניות היו מנסות לדלות ממנה מידע אודות המרכיב הסודי שלהם, אותו סוד כמוס שלמדה מאמה עוד בהיותה בפולין. סבתא, אישה עקשנית ופקחית, לא הסכימה לגלות לאיש מהו המרכיב הסודי שהעניק לכדורים האווריריים הללו את טעמם המתוק והמיוחד. ברגע שהייתה מכינה אותם, כולנו התבקשנו לצאת מהמטבח ולחזור רק לאחר שסיימה.

הפאניקה שמאפיינת את התקופה שלפני החג לא קיימת, לדעתי, בשום דת אחרת. כמדי שנה, לפני פסח, אמא הייתה מוציאה הכל מהבית ונראה שהיתה מעדיפה שכולנו גם נישן בחוץ. אבא והאחים שלי היו מוציאים את ספרי הקודש מארון הספרים ועוברים על כל דף, בכדי לנקות את פירורי החמץ. אחי מוטה'לה היה מטפס על סולם ומוריד מהבוידעם את כלי הפסח המבריקים, ואחי הגדול יהודה'לה היה מבריש את כורי העכביש מהתקרה.

כנראה שמכת הכינים שאלוקים הנחית על העם המצרי לא פסחה על משפחתנו. במסגרת שיגעון הניקיונות, דודתי מלכה'לה המסכנה, רווקה בת שלושים ושתיים, שהקדוש ברוך הוא לא בירך בשידוך, הייתה מגיעה אלינו במיוחד מביתר עילית בכדי להוציא לאחיותיי הקטנות את הכינים. לאחר טקס ההוצאה הדקדקני, הייתה מעיפה את הכינים באוויר "לזכר יציאת מצרים", כך נהגה לומר בחיוך רחב.

אחי הבכור, בניומין, היה מביא מהעיר הסמוכה, מודיעין, שני פועלים סיניים שהיו צובעים עימו את הבית, ואז היינו מתחילים במלאכת הניקיון היסודית. כל חריץ וכל פינה היו עוברים ניקוי יסודי, כפי שמנקים תינוק לאחר לידתו. אין מקום לטעויות. אם, חלילה, יימצא איזשהו פירור חמץ, עולמנו ייחרב.

אני תוהה לעצמי האם השם, היושב לו אי שם במרומים, באמת גר למעלה ומסתכל על כל מה שקורה פה. האם באמת יכעס ויפיל עלינו שואה גרעינית וחיי גיהנום אם, חלילה, תישאר חתיכת חמץ באיזה חריץ נסתר? האם באמת אכפת לו?

אני ממשיכה לנקות. חולמת ומנקה. כשגופי מריח מאקונומיקה ושיערי מאובק, אני מוציאה כל פיסת חמץ ממברשות השיניים. יחד איתי, אחיי ואחיותיי משפשפים, מקרצפים ומנערים. מדי כמה שעות, אמא שולחת את אחי הקטן מויש'לה לרגל אחר קצב ההכנות והספק הניקיונות של השכנה לאה'לה. בינתיים, נראה שידנו על העליונה.

סבתא תמיד אומרת, "אם יגיע במפתיע אורח נוסף לליל הסדר, לא נורא", "הרי אפשר תמיד להוסיף עוד כוס מים לסיר". כזו היא סבתא. מעשית ונדיבה. בסתר ליבי, אני אוהבת אותה יותר מאשר את אימי. אמא לעולם לא הקדישה לי מספיק זמן - תמיד הייתה עסוקה בבית, בטיפול בעשרת אחיותיי ואחיי. היא כל הזמן רק דאגה שאתחתן, וכמה שיותר מהר – יותר טוב. כמו איזו סחורה שחייבת להימכר מהר לפני שתרקב. אבל, סבתא – הבינה יותר לליבי. גם היא האמינה בנישואים בגיל צעיר וכל העניין הזה, אבל לפחות לה היתה אוזן יותר קשבת.

בצהריים, הלכנו לאכול פיצה אצל אברהמ'לה במרכז כדי שלא נאכל משהו בבית שעלול להשאיר איזשהו זכר של חמץ. שם, בעודי נוגסת בבצק הלוהט, פגשתי את המנהל שלי שהתעניין בשלומי ושאל מתי בכוונתי לחזור לעבודה. הסברתי לו בביישנות שמיד אחרי החג והוא הבין, כי הרי כל חברותיי במחלקה לקחו אף הם חופשה קטנה כמוני. הוא השיב שישמח מאוד לראות אותי כשאחזור.

תהיתי לעצמי מה קורה בביתו של המנהל החילוני שלי. האם הם שומרים על אכילת מצות? האם מנקים את הבית? האם אשתו טורחת כמונו? נראה לי שלא. הוא גר במודיעין. איש בשנות הארבעים לחייו. אדם יפה, מרשים, משכיל, חכם, עדין ובעל לב זהב. לא אשכח שבראיון העבודה בו קיבל אותי לעבודה בחברת ההיי-טק, שאל אותי מהן שאיפותיי. לעולם לא חשבתי על המילה הזו לפני שהעלה אותה. ידעתי שאני צריכה לעבוד עד לחתונה ולאחריה, אך בכלל לא חשבתי על המושג הזה "שאיפות". לא העליתי בדעתי שיכולות בכלל להיות לי שאיפות. הרי ברור שאתחתן ואוליד המון ילדים כמו אמי. האם זה נכנס תחת סעיף "שאיפות"?

העבודה הזו מאוד נוחה לי כי, בסך הכל, היא קרובה לבית ולאחר החתונה, אוכל לפרנס את בעלי בכבוד ולאפשר לו ללמוד כל היום בישיבה, בראש שקט ונקי. אני זוכרת את היום בו נאמר לי שמגיעה חברת היי טק רצינית לקריה. אמרו שהמקום יאפשר לנשים חרדיות לצאת למעגל העבודה בתנאים שיתאימו למגזר. לאחר שקיבלו אישורים וכשרויות מהרבנים, החברה פתחה את שעריה וחברתי הטובה יפה'לה המליצה עלי וכך התחלתי. לאחר שיהיו לי גם ילדים, בעזרת השם, השעות יתאימו לי ואוכל אפילו להניק את התינוקות בחדר מיוחד שמיועד לאמהות מניקות. כמה מרגש! הקטע הזה של אזורים נפרדים לנשים וגברים גם מסתדר טוב ובכלל, המטבחים הנפרדים מונעים חיכוכים מיותרים, שלא נדע.

מחייבים את כולם להגיע בלבוש צנוע, אבל החילוניות, שבדרך כלל נושאות תפקידים בכירים, תמיד מנסות איכשהו, ובחן רב, אני חייבת לציין, לעקוף את האיסורים בצורה מתוחכמת. כך, למשל, לפני כחודש, ראינו שיפעת, מנהלת הפרוייקט החדשה, הגיעה לעבודה עם סרט אדום מקטיפה סביב מותניה. היא גרה בתל אביב, באזור שינקין, כך אומרים. לאחר שהשמועה על הסרט האדום פשטה, הבנות התגודדו במטבחון, וכשהגיעה יפעת לשתות קפה, לא יכולנו שלא לנעוץ מבטינו בסרט האדום והמבריק! אמא תמיד אמרה לי שאדום פסול על הסף, אפילו אם הוא מופיע בפריט לבוש הכי קטן, שכן הוא נחשב לצבע סקסי ורועש, השם ישמור. פרשת הסרט האדום יצרה המולה רבה במסדרונות המשרד, אבל אף אחת לא העזה לומר ליפעת מילה. המבטים והצחקוקים הביעו את הזעזוע העמוק.

כשהגיע הרב הורוביץ לבקר ביום הקבוע שלו, שבו היה עורך ביקורת על כל הנעשה במשרד מבחינה הלכתית, שמתי לב שרבקה'לה, שתמיד התלבשה כמו מורה בבית יעקב, רצה אליו במהירות. בצעדים זעירים, שלא היו מביישים טכניקות בילוש של ארגון המוסד, הלכתי אחריה, לקומה השניה. לאחר שהבטתי סביבי ווידאתי שאין איש במסדרון, זחלתי אל עבר משרדו של הרב, כשלפתע שמעתי את קולה הצפצפני של רבקה'לה מבעד לדלת הפתוחה. שטף הדיבור הקולני שלה היה כה רועש, שלטעמי, אדם בעל לב חלש היה יכול לחטוף התקף לב במקום.

"זה הרי לא ייתכן", צווחה באוזניו של הרב. "האדום הזה יכול להביא עלינו צרות צרורות שלא נדע איך לצאת מהן". "מה נגיד?", "הרי הבטחת ש...", "אדום היום, ומי יודע מה מחר?" רבקה'לה דיברה בכזה להט, שאפשר היה לחשוב שהיא, לכל הפחות, מנהלת משמרות הצניעות הארצית. חזרתי למטה, מתנשפת ומתנשמת, אל העמדה שלי, שחלקתי יחד עם טובה'לה. סיפרתי לה הכל, והחלטנו שבשבוע לאחר מכן נצא יחד אל איזור הגברים, ושנדאג שרבקה'לה תדע מזה. אם קיבלה התקף חרדה מסרט אדום... מי יודע מה יכול לקרות לה אם תדע שחצינו את הגבול ופרצנו, השם ישמור, את חומת ההפרדה?
***
למחרת תקרית הסרט האדום, יצאנו באוטובוסים מאורגנים לקרקס במודיעין, במסגרת יום כייף שנתי לעובדים. ככל שהתקרבנו לעיר, מרחק של כרבע שעה מהקריה, נראה היה שאנחנו עוברים קדימה - אל העתיד. הסתכלתי על הפארקים המטופחים, הפרחים הצבעוניים והאנשים שלבשו בגדים מגוונים. היופי בהתגלמותו. כבר בכניסה לעיר, הרגשתי שאנחנו בעצם נוסעים לחוץ לארץ, לעולם אחר, ותיכף ומיד יבדקו לנו את הדרכונים.

לא האמנתי שיוציאו אותנו ליום כייף שכזה, אבל הבטיחו לכולם שזה נעשה באישור הרבנים המקומיים, הרב המחוזי והרב המפקח, תודה לאל. הקפידו, כמובן, על אוטובוסים נפרדים, ובאולם עצמו בהיכל התרבות, הנשים ישבו מצד ימין והגברים בצד שמאל. בין לבין, נשאר טור אחד ריק, ליתר בטחון. ראיתי את המנהל שלי יושב בצד השני והרגשתי שהוא מביט בי, כפי שעשה גם לפני כמה ימים כשעברתי לצידו בפרוזדור, ומיד חשתי את הדם שלי זורם בכל הגוף. האורות כבו.

"ברוכים הבאים לקרקס מוסקבה", הכריז האיש העוצמתי עם הטוקסידו, ופתאום נחתו מהאוויר אקרובטים ואקרובטיות שכל שריר בגופם בלט לעין. הלבוש שלהם היה מדהים, שמימי, אלוהי, אם תרצו. נצנצים בכל הצבעים – חליפות סגולות, ורודות וירוקות. כל צבעי הקשת בבת אחת באור זוהר ושמח. איש הדוקרנים הגיח, בחליפה אדומה מלאת דוקרני פלסטיק, וביצע תרגילי איזון על חבל דק. לא האמנתי למראה עיניי.

מיד אחריו הגיעה ילדת גומי קטנה בשם סטניסלבה או משהו כזה ואיש חזק העיף אותה באוויר וקימט אותה תוך כדי שהוא מצמיד את רגליה הקטנטנות לידיה. שני ליצנים מצחיקים העיפו על הקהל בועות סבון ובלוני ענק בכל מיני צבעים והשפריצו על הקהל מים מאקדחי מים ענקיים וכולם צהלו ושמחו. נזכרתי שאבא היה אומר לי בילדותי שליצנים בעצם מאוד עצובים מבפנים, למרות שמבחוץ, הם נראים מאושרים.

"ועכשיו לתרגיל אקסטרים", הכריז הרוסי הגבוה, ואל הבמה נכנסו גבר ואישה שלובי זרועות. הגבר, בעל שיער בלונדיני גולש, הניח חרב זהב על מתקן כסוף, וצעד עליו, כשהוא יחף. לקול תרועות הקהל, עלתה אחריו על הבמה נערה זוהרת שקפצה אל תוך חישוקים בזה אחר זה. בעודה מתרוצצת בין החישוקים הכחולים, הסתכלתי על המנהל שלי, ששוחח עם דבורה'לה, האחראית על פעילויות התרבות והרווחה בחברה. הרגשתי צמרמורת בכל גופי, לנוכח העובדה שדיבר עם אישה אחרת, אפילו אם דיברו, ככל הנראה, בענייני עבודה.

בהפסקה, דבורה'לה חילקה לנו שקיות עם כריכים, תפוחים וופלים בד"צ כדי שלא נצטרך לקנות מהמזנון. טובה'לה ניגשה אלי והתעניינה בהכנות לקראת החתונה. אמרתי לה שהכל כבר מוכן, תודה לאל, ושאפילו נסעתי עם בתיה'לה להיכל הכלה בבני ברק כדי לוודא שהשמלה אכן מושלמת.

פעילויות פשוטות ויום-יומיות, לכאורה, שהתרחשו בעבר הן אלה שנרקמות להן יחד באופן פלאי, ומהוות, מאוחר יותר בחיים, את זיכרונות העבר. כך, בעודי יוצאת מהיכל התרבות המפואר, נזכרתי איך אבי היה לוקח אותי בילדותי לפארק המקומי, אם אפשר בכלל לקרוא לזה פארק, ומעיף אותי באוויר לעיני כל השכנות הרכלניות, שישבו על ספסלי עץ רקובים.
***
החתונה אמורה להיערך עוד לפני ליל הסדר, וטירוף הניקיונות, יחד עם ההכנות לקראת האירוע הסבו לאמי אושר עילאי ולתחושה שימות המשיח אכן הגיעו. היא לא האמינה שתצליח אי פעם לחתן אותי, שכן איך יכול להיות שכאשר הייתי בת 19, עדיין לא הייתי מאורסת? מי היה לוקח אותי? אמא פעם פלטה "שורה'לה, אם נעבור את הזמן, את תהיה, השם ישמור, סוג ב' ואבא פשוט לא יוכל לשאת זאת." "את מגיעה ממשפחה מכובדת של רבנים, עוד בוורשה השם שלנו היה שם נרדף לכבוד וגאווה, והנה, מה יהיה, אסור להפסיק את השרשרת."
בדיוק חודשיים לאחר יום הולדתי ה-20, קרה לנו נס גדול מן השמים. השדכנית השמנה חנה'לה, הזקנה והותיקה ביותר בקריה, הגיעה אלינו בערב גשום. היא נכנסה לביתנו, מבלי לדפוק על הדלת, וביקשה לשוחח עם הוריי ביחידות. רצתי במדרגות, לבושה כותנת לילה פרחונית והאזנתי לשיחה. "מצאתי", לחשה להוריי. מרוב התרגשות, אמי החלה לבכות. "זה מה שצריך להיות", אמרה השדכנית. סיפרה שהבחור לומד כל היום בישיבה, נותן צדקה בסתר, ואפילו קיבל פעם ברכה מיוחדת ומתנה מהרב זלצר על לימוד מוצלח ויוצא דופן – וגם את המתנה הצנועה הזו חילק כצדקה לעניים. "פעם", הוסיפה בלהט, "בחופשה מאורגנת של הישיבות, נסעו הבחורים לאיזשהו נחל בצפון, אך הבחור כזה צדיק גדול – שלא הסכים לנסוע לטיול, והעדיף לשבת לבדו בישיבה וללמוד עוד דף גמרא".

"אוי, איזה צדיק", "אולי אחד בדורו", אמרה בהתרגשות. "פעם ראו אותו חולף ברחוב, כשלפתע ראה אישה מהצד השני. בכדי להקפיד הקפדה יתרה על צניעות, רץ לקצה השני של הקריה כשראשו מכוסה בכובע. עד כדי כך הקפיד שכמעט ולא ראה לאן הולך". "אהה, איזה צדיק גדול!" "ובכל חג, הוא הראשון בישיבה שמחלק אוכל לעניים. מהמעט שמקבל לעצמו, הוא דואג לתת לנזקקים". "ממש עילוי, גדול בתורה".

"כל בחורה שתתחתן איתו תהיה המאושרת שבאדם. להתחתן עם כזה צדיק גדול אינו דבר של מה בכך. זה דבר גדול. ובחתונה, בעזרת השם, שתהיה, יש לו בקשה אחת" אמרה. קירבתי את אוזניי לדלת. "נו, מה", שאלה אמא, כשאני שומעת את גלי נשימתה מהדהדים באוויר. "הוא ביקש להקפיד הקפדת יתר על מחיצות בחתונה. זו בקשתו הצנועה", אמרה. "שכן, לדעתו, הקפדת יתר בחתונה מסמלת את מה שיהיה בהמשך. אם נקפיד הקפדת יתר בחתונה, זה סימן לחיי צניעות". "אוי, ממש צדיק", צעקה אמא, כשהיא על סף עילפון. "אכן, צדיק אמיתי", הדגישה השדכנית.
***
באוטובוס בדרך חזרה מהקרקס לקרית ספר, בהיתי, כלואה, מבעד לחלון, וככל שהתקרבנו לשערי הקריה ולשלט הכניסה שעליו רשום "העיר החרדית העתידית", חשתי שאנחנו נוסעים אחורה אלפי שנים במנהרת זמן דמיונית. אנחנו כל כך קרובים, אך, בעצם, כה רחוקים.

נשימותיי יצרו בועות ועננים לבנים על החלון, שמתוכם הבטתי בלהקת חסידות שעפה בשמים. הן היו יפות, ברורות וחופשיות. מעניין לאן מועדות פניהן? לא זכרתי אם בעונה זו עפו לאירופה או לאפריקה או ליבשת אחרת, אבל מה זה חשוב. יכלו לעוף לכל מקום בעולם, חופשיות לעשות הכל, מה שרוצות, בזמן שלהן, לפי הקצב שלהן. תמיד הפליא וסיקרן אותי איך הן מחליטות פתאום לקום מכורסתן ולעוף יחדיו אל הלא נודע. האם ישנה חסידה אחת מובילה שאומרת לכולן "בואו, בנותיי, ונעוף ברוח". איך זה בדיוק עובד המנגנון הזה של הציפורים?

מה קורה כשהן עפות ופתאום נכנסות לאיזור גשום? איך הן מתמודדות? בתור ילדה, חלמתי להגיע, ביום מן הימים, לקו הזה, לקו המפריד, למקום בן נחצים הגבולות בין האיזור הגשום ללא גשום. הרי הגשם מתחיל ונגמר איפשהו – אז מה קורה כשעומדים בדיוק בקו המפריד בין האיזורים – האם נרטבים או לאו?
***
לפני יציאתי לחופשה, היה לחץ חסר תקדים בעבודה: פגישות, ישיבות ואורחים מחו"ל. את הביקורים הללו אהבתי מאוד שכן יחד עימם, הביאו האורחים המכובדים תחושות נעימות מארצות רחוקות וזרות. בבוקר, הכנתי סלט פירות שהפיץ ריח משגע בכל המשרד, קניתי במאפיה המקומית בורקסים ולחמניות, והכנתי את חדר הישיבות לביקור המרגש. המנהל שלי ניגש אלי בעיצומן של ההכנות, ולאחר ששיבח אותי על עבודתי ועל שמלתי, ביקש שאכנס אליו למשרד לאחר הביקור. הסמקתי והסכמתי.

רצתי לשירותים, כשבידי תיק קטן שסבתא קנתה לי כשהתקבלתי לעבודה. הוצאתי ממנו את עפרון העיניים שהצלחתי לקנות באחד הביקורים שלי בבני ברק, כשאמא הלכה לקנות חלות לשבת. התאפרתי, התבשמתי וצבטתי בעדינות את לחיי כדי להעניק להן מראה אדום וטבעי. לאחר מכן, ניגשתי לחדר של המנהל שלי.

"נכנס פרוייקט חדש, חשוב מאוד, שיכול להקפיץ אותנו קדימה", אמר בביטחון, בעודי בוחנת, כתמיד, את התמונות הממוסגרות שהיו מונחות בסדר מופתי על גבי הארונית מעץ. "אני מאוד מרוצה ממך", אמר כשהניח בעדינות את ידו ליד ידי, שהייתה מונחת על השולחן. נגע ליד אבל לא נגע ממש. הרגשתי שלהבות חוצות את ליבי. האודם שעל לחיי עבר לתוך חדרי ליבי. קיוויתי שלא ישים לב, או שאולי, בעצם, כן ישים. "מה שלומך?", שאל בעדינות.

"החלטתי לקדם אותך, ומעכשיו את תהיי העוזרת האישית שלי", אמר, כשהביט בי ברוך, בעודי מהנהנת בראשי בחיוב. "לאחר החג, את תעברי לחדר פה – חדר שיהיה קרוב אלי, ויהיה רק שלך", סימן בידיו. "זה תוספת למשכורת, כמובן, את יודעת, אמנם לא הרבה, אבל גם משהו – יכול לעזור לך עם כל החתונה והכל", אמר. "אבל, את יודעת, גם אחרי החתונה, אני פה, כלומר, חתונה זה חתונה וזה יפה מאוד והכל, אבל זה בסך הכל ערב אחד, רבע עוף, והכל, אבל את יודעת, העבודה, אני אהיה פה"."אז, מה את אומרת?", שאל, כשעינינו הצטלבו.
"תודה", לחשתי בהתרגשות. "תודה רבה".
***
כל העניין הזה שהשם של אלוקים לא מופיע במגילה עניין את בחיר ליבי ובפגישתנו הראשונה, לא הפסיק לדבר על המשמעויות והפרשנויות. בחיר ליבי אפילו לא התעניין בדעתי, למרות שבעניין זה, ממש לא הייתה לי דעה.

נפגשנו במלון בירושלים המיועד לפגישות ראשונות. אמא הלבישה אותי בשמלה שבה נראיתי כמו עוגת מרמלדה עם נשיקות מרנג קצופות מעל. שאלתי אותה, "אמא, מה יקרה אם לא אוהב אותו?", והיא צחקקה. "הוי, שורה'לה שלי, כמה שאת תמימה. את לא מבינה שאהבה בונים יחד אחרי החתונה. לא כמו כל החילונים שמתחתנים מתוך אהבה, כביכול, ואחרי זה הכל מתפורר. אנחנו, לעומתם, מאמינים באמונה שלמה שהאהבה הטהורה נבנית יחד, אחרי החתונה. קודם כל, צריך שידוך טוב, בחור טוב מבית טוב", ובדמעות הוסיפה, "ברוך השם, את זה מצאנו". "וחוץ מזה, שורה'לה, את הולכת לפגוש אותו כעת, את אבא שלך אני אפילו לא הכרתי לפני החתונה, ותראי ברוך השם, לאן הגענו."

אבא הסיע אותי לירושלים וכל הדרך התפלל. הרגשתי כמו באקווריום ובקושי הצלחתי לצאת מהאוטו כשהגענו ליעד. ישר זיהיתי אותו כשנכנסתי ללובי. ישב בפינה בחליפה שחורה וניגשתי אליו בהססנות. הזמנתי מיץ תפוזים, שלפחות יתאים לשמלת העוגה שלבשתי, והוא, כמובן, שתה כוס מים. באמת צנוע. ואז התחיל לדבר, בשקט, אבל בלי סוף. סיפר לי על היופי שבמגילת אסתר, שבה רב הנסתר על הגלוי. לקינוח, אפילו השווה אותה למגילת רות. בקושי יכולתי לחכות לרגע שאגיע הביתה, וכשאבא הגיע לאסוף אותי, בחיר ליבי ניגש אליו, לחש לו דבר מה בסוד, ואז אבא לקח אותי ואמר לי באוטו "כל הכבוד, נראה שיש לנו עסקה, הוא הבאשערט שלך".

הסתגרתי בחדר, מכונסת מתחת לשמיכת הפוך, כשאמי נכנסה והדליקה את מנורת הלילה שעמדה על השידה שליד מיטתי. "ברוך השם, שורה'לה, ברוך השם. נפלאות דרכי הבורא. ועכשיו, אחרי החתונה, בעזרת השם, תלמדי להתנהל מול בעלך הצדיק, שיחיה, מול הבעל שהשם מבורך זימן לך. תלמדי להכיר אותו, ללמוד אותו, להשתמש בשכל וביופי שנתן לך השם, ישתבח שמו, להקים משפחה לתפארת". "שורה'לה", היא ליטפה לי את הראש, "בעזרת השם בקרוב אצל דינה'לה". "ועכשיו, אני הולכת להתחיל להתכונן לווארט, תודה לאל. סוף סוף נכיר את הוריו". רגע לפני שיצאה מהחדר, לחשה לי באוזן את סוד הקנייעדלך המשפחתי שעובר מדור לדור: "קינמון".
***
בבית, שמחה וצהלה בעיצומן של כל ההכנות הקדחניות ואני כבר לא יכולה לחכות לתקופה שאחרי, לכך שאהיה בחדר ממש לידו, כפי שהבטיח לי, וכשיקרא לי, אהיה שם, לצידו, וארגיש מקרוב את גופו ואת פעימות ליבו. כשיבקש קפה, אדע בדיוק איך להכין אותו, ואגיש לו בצד גם את העוגיות הקטנות מהמאפיה, שהוא הכי אוהב. הוא יהיה רק שלי באותם הזמנים הקדושים הללו, שלי בלבד. כשאשב בחדר שלי, שיהיה רק שלי, ושלא אצטרך לחלוק עם אף אחת אחרת, אוכל, בזמני הפנוי, לצפות מבעד לחלון בחסידות העפות מלמעלה.