מר איקס נד בראשו. משהו לא בסדר, הוא חייב לגשת לרופא. ללא דיחוי התקשר לקבוע תור: "מתי תרצה לבוא? אפשר ב-09:00, 09:10, 09:20..." .
"אבוא עכשיו"- קטע מר איקס בחוסר סבלנות את הפקידה האדיבה.
כאשר התיישב אצל הרופא כבר חש הקלה מסוימת. אין ספק שהמקום משרה אווירה של סמכות רפואית עם כל הדיפלומות התלויות על הקירות ועם המכשור הרפואי המיושן והטוב.
"כן, מר איקס, מה מביא אותך אליי?- שאל ד"ר ראובני.
"הבטן, ד"ר ראובני, הבטן"- ענה מר איקס תוך שהעווה את פניו.
"מה קרה, צירים מוקדמים?" התבדח הרופא, אך מר איקס לא היה במצב רוח להלצות.
"קצר ד"ר, כי עוד מעט אצטרך לטוס לשירותים. כמו שעון, 5 פעמים בשעה.."
"או-ללה, זה מוגזם אפילו בשבילך. אני אשלח אותך לבדיקה".
"בדיקה? איזו בדיקה?" שאל מר איקס בחשש.
"אל תדאג, מר איקס"- צחק ד"ר ראובני- "בעקרון אתה תמשיך לעשות בדיוק מה שעשית עד עכשיו, רק שתעשה את זה בתוך צנצנת, רק בשבילי, טוב?"
"כן, כן, בטח"- מיהר מר איקס להסכים לפני שהרופא ייזכר בבדיקות נוספות.
בימים הקרובים חל שיפור ניכר במצבו של מר איקס, עד כדי כך שהוא שכח לגמרי מהבדיקות. לכן הוא הופתע כאשר קיבל טלפון בנוגע לתוצאות הבדיקה. הפתעתו גדלה עוד יותר כאשר התברר לו שהטלפון לא מגיע מקופת חולים אלא לא פחות מאשר ממשרד ראש הממשלה.
"מה זה השטויות האלו"- חשב לעצמו מר איקס - "אין לראש הממשלה מספיק חרא משלו שהוא מתעניין בחרא שלי?!"
משועשע אך מבולבל מעט ענה בחיוב לבקשה, בעצם דרישה, לפגישה. ברישול רשם את הפרטים וטרק את השפופרת.
הימים עד הפגישה עברו עליו בציפייה דרוכה. הוא ממש לא ידע למה לצפות. ביום הפגישה המתח הגיע לשיאו. מה יעשה? מה ילבש? בכלל, מה ראוי ללבוש לפגישה במשרד ראש הממשלה בנושאים צואתיים? לבסוף החליט ללכת על חליפה סולידית בצבע חום.
הוא הגיע לפגישה כחצי שעה לפני הזמן והסתובב מעט ברחוב. זה היה במרכז תל-אביב בבניין רגיל למראה. בחיים הוא לא היה מנחש שראש הממשלה קשור איכשהו לבניין כזה סתמי.
בדיוק בשעה שנקבעה לו הוא צעד פנימה עפ"י ההוראות שניתנו לו.
"סיסמא בבקשה" - אמר השומר באדיבות אך בתקיפות.
"חרא קטן"- ענה לו מר איקס.
"מה אמרת?!" זעם השומר.
"אמרתי חרא קטן, זו הסיסמא שנאמרה לי" - ענה מר איקס בשלווה.
השומר הנבוך בדק בספר ההוראות שלו והרים את הראש.
"באמת התחלפה היום הסיסמא. אני לא מאמין שכולם יגידו לי את זה עכשיו בדרך פנימה... כנס" סינן השומר.
גם מר איקס לא חשב שזה מאוד מצחיק.
הוא נכנס לחדר קטן, ומייד אחריו נכנס לחדר גבר נמוך בצעדים נמרצים.
"שלום, אתה יכול לקרוא לי אהוד למרות שברור לך שזה לא באמת השם שלי. אני מתכוון לפתור מייד את סקרנותך לגבי הסיבה בגינה קראנו לך לכאן. ובכן, קופת החולים שלך העבירה לנו את תוצאות הבדיקה שלך כפי שהיא מחויבת לעשות במקרים כאלו עפ"י חוק 143 סעיף קטן י"ט. אני שמח לבשר לך שאתה האדם השני מאז קום המדינה שנמצא נושא חומר רדיואקטיבי בדגימת הצואה שלו!"
"מה? למה? זה טוב או רע..?" החל מר איקס לגמגם.
"תירגע, זה מצוין. יש לך הזדמנות ענקית לתרום למדינה ללא הרבה מאמץ, ואם יורשה לי להוסיף - בלא מעט הנאה"- חייך אהוד חיוך לא ממש עדין - "שלושה ביקורים שלך בשירותים שווים פצצה גרעינית בגודל בינוני".
"מה זאת אומרת? איך? מה..?" המשיך מר איקס להתבטא ברהיטות.
"אתה מוכן כבר להירגע? יש לנו נהלים ברורים בעניין למרות שבאמת אין לנו ניסיון רב. למעשה, אתה מכיר את האדם היחיד שכבר תורם למדינה בדרך הזו כי הוא גר בשכונה שלך".
"בשכונה שלי?" מר איקס ניסה להרגיע את עצמו. הוא הריץ בראשו דמויות שונות מהשכונה אך לא הצליח לחשוב על אף אחד שמתאים להיות סוכן חרש שכזה...
"כן, עכשיו שאתה בסוד העניין אני יכול לגלות לך שכששאול הסנדלר נעלם מפתח החנות זה לא בגלל שהוא מסדר את הסחורה במחסן..."
"שאול הסנדלר?! הבן אדם יושב כל היום בפתח החנות וקורא תהלים!" - נדהם מר איקס.
"כמעט כל היום" - תיקן אותו אהוד בסלחנות - "בשעות 10:30, 13:30 ו-15:30 הוא עובד אצלנו, כל פעם ל-15 רגעים. אבל אל תדאג, הוא נוטל את ידיו לפני שהוא חוזר לקרוא תהלים."
"מה זאת אומרת, רק בשעות האלו? ותמיד בשעות האלו? אבל אם..."
"אין שום אבל ואין שום אם, אלו השעות וזהו. שאול הסנדלר נתון למשטר תזונה קפדני שמבטיח את איכות - אין דרך אחרת להגיד את זה - החרא ורדיואקטיביות מקסימאלית" -
הסביר אהוד. "גם אתה תהיה נתון למשטר דומה. מחר כבר נקבעה לך פגישה עם התזונאית של השרות שמטפלת בשאול והיא תתאים לך משטר תזונה אופטימאלי"
"ואם" - התריס מר איקס -" ואם אני אחליט לא לשתף פעולה?"
"עכשיו אני נזכר שהיה אדם נוסף שנמצא מתאים בעבר" - ענה אהוד במבט מהורהר לכאורה - "אני לא זוכר איך קוראים לו, אני חושב שהוא נעלם..." מר איקס החוויר. אהוד המשיך בהנחיות: "וכמובן, אף מילה לאישה ולילדים. אתה לא רוצה שיוציאו מהם מידע בכוח..."
מר איקס נלחץ. נראה כי אין הרבה ברירה בידו וחייו נכנסים לסחרור לא צפוי.
"כמה הוראות. כשבוע לאחר תחילת משטר התזונה אתה תתחיל בעבודה. יהיו תקופות עמוסות ותקופות יותר רגועות. בשעות שנקבע לך אתה תיכנס לתא שירותים הימני ביותר במקום העבודה שלך ותעשה שם מה שצריך. אגב, שם הקוד לכך יהיה "לצייר" על כל הטיותיו. המנקה החדשה תיכנס תמיד אחריך, תדאג לאסוף את הקופסה ולהעביר אותה אלינו."
"המנקה החדשה?! איך היא קשורה לעניין?" - נדהם מר איקס.
"חביבי, אנחנו לא משאירים שום דבר ליד המקרה. אנחנו עובדים על מאה אחוז הצלחה. ברגע שקיבלנו את התוצאות מקופת חולים כבר דאגנו להחליף את המנקה הישנה במנקה משלנו".
"אבל ג'ורג'ט המסכנה! תהינו לאן היא נעלמה! מה היא תעשה עכשיו?" - אמר מר איקס בתסכול.
"אני רואה שיש לך מוסר כליות" - לגלג אהוד -" זה מצוין לרדיואקטיביות! בכל אופן, אל תדאג לה. הוצאנו אותה לחופשת פרישה בסן-טרופה על חשבון השרות. נחזור אליך: מחר תבוא לבניין הזה שוב לפגישה עם התזונאית".
אהוד קם על רגליו והחל לאסוף את חפציו. "הפגישה הזאת הסתיימה" - אמר "ולמותר לציין שאף פעם לא התקיימה. אם אתה צריך אותי תתקשר למספר הזה ותבקש את יוסק'ה. הוא כבר יסביר לך איך להשיג אותי. או שלא" חייך אהוד ונעלם במהירות הבזק. מר איקס הסתכל על הפתק שהשאיר לו אהוד. היה שם ציור של עץ שעל הענף שלו תלויה נדנדה... מר איקס הבין שהוא לבד במערכה.
נבוך, שירך את רגליו בדרך החוצה. הוא חיפש מצלמות נסתרות שמנציחות אותו במתיחה המביכה הזו אך מצלמות לא היו. הוא הלך למשרד והתקשה להתרכז עד סוף היום. הבוס שלו העיר לו על כך מספר פעמים, ולא היה לו נעים לבקש רשות לאחר גם למחרת. אך לא הייתה לו גם ברירה.
למחרת בבוקר התייצב בבניין של ראש הממשלה וניגש ישירות לעמדת השומר. זה לא היה אותו שומר של אתמול.
"חרא קטן" - ויתר מר איקס על ברכת בוקר טוב המסורתית.
"למי אמרת חרא קטן?!" שאג עליו השומר "עכשיו אתה תראה מה זה להתעסק איתי" השומר התנפל עליו והחל להכות אותו נמרצות. לא הועילו למר איקס תחנוניו שנקבעה לו פגישה עם התזונאית ושהוא בסך הכל אמר את הסיסמא.
"איזה סיסמא, דגנרט? פה זה משרד ייבוא-ייצוא, לא בסיס של צה"ל!".
חבול כולו הצליח מר איקס לקחת מספר צעדים לאחור. בזווית העין, זאת שלא התנפחה, הוא הצליח להבחין שהתבלבל בבניין... "לעזאזל עם הבניינים הישנים האלו בתל אביב" - הרהר לעצמו - "הם נראים כולם אותו דבר!" הוא צעד בצעד כושל לבניין הנכון וזיהה את השומר מאתמול. השומר היה עד לכל אשר התרחש ונראה די משועשע מהעניין.
"הסתבכת עם מקסים, אה?" - צחק.
"כן. חרא קטן" - ענה מר איקס, שהתעודד קצת מכפל המשמעות.
"כנס" - חייך השומר.
בפנים חיכתה לו התזונאית. "מה קרה לך? תשטוף את הפנים ותצטרף אליי בבקשה. שמי ציפי"
מר איקס חייך קלושות: "שלום ציפורה, נעים מאוד".
"זה ציפי, לא ציפורה ואנחנו נעבוד על התזונה שלך. עברתי על התיק שלך ויש לך נתונים מצוינים, אבל נצטרך עדיין לחזק אותם עם דברים נוספים. הכנתי לך רשימה של מאכלים
שמכילים צבעי מאכל וחומרים זרחניים. בנוסף, אתה תקבל טיפות של אורניום מותך. בהתחלה זה יהיה לך מאוד מר, אבל כשתתרגל לטעם אתה תתחיל לחבב את זה."
מר איקס לא קיבל את זה טוב: "אורניום מותך? חומרים זרחניים? אתם רוצים להרוג אותי?!"
ציפי לא התבלבלה: "אנחנו ניתן לך כדורים שידאגו לכך שהחומרים האלו לא ייספגו בגוף: מהפה למערכת העיכול וישירות החוצה. הנזק יהיה זניח ביותר, לא יותר משיחה סלולארית אחת ליום"
מר איקס יצא מהבניין עם ההוראות החדשות ונכנס לשגרה חדשה. אשתו, הילדים והחברים לא חשדו בדבר. רק שאול הסנדלר והמנקה בעבודה קרצו לו מדי פעם כיודעי סוד, או שאולי זה רק נדמה לו. מר איקס החל להתרגל לשגרת ה"ציורים" ואפילו הוריד כמה משחקים לסלולארי שיעבירו לו את הזמן בכיף בזמן העבודה הביטחונית החשובה. הכול התנהל לו על מי מנוחות ושום דבר לא רימז על הבאות.
באחד הימים הופיעה ידיעה בעיתון על מתיחות מול סוריה ואיראן. מר איקס לא התייחס לזה באופן מיוחד, כי בסך הכול הקשר שלו לענייני הביטחון היה די עקיף והשתלב מאוד בחיי היומיום. אולם כעבור כמה ימים קיבל צו לתקופה בלתי מוגבלת. נאמר לו כי עליו להתייצב כבר למחרת אי שם בדרום הארץ. אין לו מה לדאוג בקשר להסעה - שולחים מונית ספיישל לו ולשאול הסנדלר.
למחרת בבוקר התייצבו שניהם. הם חששו שלא יוכלו לדבר בדרך מכיוון שהנהג מאזין, אבל להפתעתם הנהג היה בעצם נהגת. ולא סתם נהגת - אלא המנקה מהעבודה. "מה את עושה פה?" שאל אותה מר איקס.
"אה, התפטרתי אתמול. בינינו - גם ככה זאת הייתה עבודה חרא" - גיחכה המנקה.
שאול הסנדלר צחק צחוק סוחף והאווירה השתחררה בבת-אחת. הם דיברו על השגרה, על העבודה ועל תחושת השליחות בכל פעם שהם "מציירים". השיחה התגלגלה והגיעה עד לנושא תופעת ההשתמטות אותה סיכם שאול הסנדלר במשפט:
"מה אני אגיד לכם, יש כאלה שמחרבנים על המדינה ויש כאלה שמחרבנים בשביל המדינה!". מפלס הציונות במונית הרקיע שחקים.
מר איקס שאל את שאול הסנדלר מה יהיה עכשיו בזמן היעדרותו עם כל אותם מסכנים שצריכים תיקון לנעליהם. שאול ענה:
"מי מתקן נעליים היום, השתגעת? היום קונים חדש מסין, בזיל הזול. אם לא הכסף שאני מקבל על ה"ציורים" - לא היה לי ממה לאכול..."
מר איקס פער את פיו: "אתה מקבל כסף על העבודה הביטחונית?!"
שאול הסנדלר ענה: "בוודאי, אתה לא?!". מאותו רגע ועד לסוף הנסיעה מר איקס התכנס בתוכו. מדי פעם סינן: "הכול בגלל האהוד הזבל הזה!"
אחרי כמה שעות נסיעה עצרה נהגת המונית בכביש הערבה, באמצע שומקום.
"הגענו" - היא אמרה.
"אבל אין כאן כלום!" - אמרו מר איקס ושאול הסנדלר כאיש אחד.
"אני יודעת, אבל אלו ההוראות שקיבלתי" - אמרה הנהגת, נבוכה.
לפתע הגיחה כמו מבטן האדמה דמות מוכרת. כאשר הדמות התקרבה אי אפשר היה לטעות בה - זה היה אהוד!
"שלום חברים, אני שמח מאוד לראות אתכם!"
"שום שלום. למה אני לא מקבל כסף על ה"ציורים"?" - הרעים מר איקס בקולו על אהוד.
"פשוט מאוד: כי לא ביקשת. שאול הסנדלר ניהל איתנו מו"מ קשוח מאוד לפני שהתרצה" - ענה אהוד בשלווה. "אני מניח שעכשיו שהנושא עלה נצטרך לשלם גם לך. איך הייתה הנסיעה?"
"מייגעת" - אמר שאול הסנדלר - "נתקענו מאחורי מובילים צבאיים. כל הכבישים מלאים בהם. ומרגע שהג'חש הזה שמע שאני מקבל כסף גם לא היה עם מי לדבר..."- רטן.
"כן" - אמר אהוד - "המצב קשה. מלחמה רצינית עומדת בפתח. זו הסיבה שקראנו לכם לכאן. אנו חייבים להיכנס לייצור מוגבר של אמצעי לחימה גרעיניים. אנו חוששים לגרוע מכל."
"ומה זה אומר מבחינתנו ייצור מוגבר?" - שאל שאול הסנדלר את מה שמר איקס חשש לשאול.
"זה אומר משטר קפדני של חומרים משלשלים בנוסף לתזונה הרגילה ו-12 ציורים יומיים של כל אחד מכם."
"אני רוצה 500$ לציור!" - ניצל מר איקס את ההזדמנות.
"תירגע, אנחנו נמשיך עם התעריף הרגיל של שאול הסנדלר, 200 ש"ח לציור וגרוש לא יותר. אתם לא פה בהתנדבות, זה לא חוג ציור של המתנ"ס - זה שרות בטחוני חשוב ביותר ומכוח החוק!"
אהוד הנחה אותם ללכת בעקבותיו. אחרי כ-20 מטר הוא רקע בחוזקה על הקרקע. לתדהמתם החלה האדמה לפעור את פיה ולעיניהם נגלו מדרגות היורדות בתלילות. ככל שהעמיקו לרדת גדלה הפתעתם. הייתה שם עיר שלימה עם מאות אנשים עסוקים ומתרוצצים ממקום למקום.
"אתם תגורו באגף נפרד. התנאים כאן מצוינים, יהיה לכם את כל הנוחות והפרטיות שתזדקקו לה. כאן גם לא תצטרכו "לצייר" לתוך קופסה. בשירותים המים יורדים ישירות למיכלים שנמצאים במעבדת הייצור. ארוחת בוקר ב-7:30. מ-8:00 בבוקר ועד 20:00 בערב אתם נדרשים להתייצב על כן הציור בכל שעה עגולה. חוץ מזה אתם חופשיים לקרוא, לראות טלוויזיה, לשחק במחשב ולעשות בעצם מה שבא לכם".
זה נשמע קל, אבל זה לא. משטר התזונה בתוספת החומרים המשלשלים גרמו לכך שבכל שעה הם התייצבו בשירותים למשך 20 עד 30 דקות. בצהריים הם כבר היו מותשים. לקראת ערב הם הרגישו מעולפים. וכל הזמן אהוד לוחץ עליהם לצייר עוד ועוד. הוא היה דופק על דלתם וצועק:
"קדימה! הידיעות מהחזית לא טובות! אתם חייבים להגביר את הקצב".
ועוד היה מסכסך ביניהם: "מר איקס, שאול הסנדלר כבר צייר פי שתיים ממך!" ולהפך.
לאחר חמישה ימים הם חשו שהם נגמרים פיזית מהמאמץ. בדיוק כשחישבו להישבר נכנס אהוד לחדר ואמר להם:
"חברים, אני מכריז על תום התרגיל. הוא היה מוצלח מאוד!"
"תרגיל?!" - צעקו שניהם יחדיו - "תרגיל?!" כאיש אחד ומבלי שנדברו ביניהם הם התנפלו על אהוד במכות: "זה היה תרגיל כל הזמן הזה ולא אמרת לנו? אבל מה עם הידיעות על המתיחות עם איראן וסוריה? ומה עם המובילים של הטנקים?"
אבל בגלל חולשתם הרבה, אהוד הדף אותם בקלות: "הידיעות האלו היו שתולות במיוחד עבורכם. המובילים? גם ככה אין לנהגי ג' מה לעשות כל היום אז הזזנו אותם קצת מפה לשם ומשם לפה. ולא יזיק גם לאיראנים לחשוש קצת".
"הביתה" - לחש מר איקס - "אני רוצה הביתה, עכשיו".
"אין בעיה" - אמר אהוד - "אין שום בעיה. מבחינתי גם המשך העבודה שלכם היא לא הכרחית אלא תהיה מעכשיו על בסיס וולונטרי".
"אני ממשיך" - אמר שאול הסנדלר מייד - "אחרת, איך אני אתפרנס?!"
"אני לא" - אמר מר איקס- "אני לא רוצה לשמוע מכם יותר. קחו אותי הביתה."
מותש מהימים האחרונים, את כל יום המחרת מר איקס בילה במיטתו. צלצול טלפון טורדני העיר אותו מתוך חלום בלהות. מר איקס הרים את ידו בקושי וענה לטלפון.
"שלום, מדברים מהמרפאה של ד"ר ראובני. אנו רוצים לזמן אותך לבדיקה תקופתית. מתי תוכל לבוא?"
מר איקס צרח לשפופרת: "בחיים, אבל בחיים אני לא מתקרב למרפאה שלכם יותר" - וטרק בפראות את הטלפון.
