שלום, קוראים לי אופיר ואני ילדה עיוורת. אני כאן כדי לספר לכם את הסיפור שלי במהלך שנת הלימודים של כיתה ז':
הכול התחיל בסוף כיתה ו'. סיכמתי עם הורי שאני אלך לבית ספר רגיל כי עד כיתה ו' הייתי בבית ספר לעיוורים. אחרי שקנינו את הספרים שכתובים בכתב ברייל החופש עבר מהר וכתה ז' התחילה.
"בוקר טוב לכול התלמידים, הישנים והחדשים, אני רוצה להכיר לכם ילדה מיוחדת מאוד בכיתה הזאת, קוראים לה אופיר והיא עיוורת" התחילו התלחשויות בכיתה. "אופיר כנסי בבקשה" המורה אמרה. "שבי ליד אמיר" היא אמרה.
"מי זה? אני לא ממש רואה" אמרתי בשקט. "אוי נכון, סליחה, אמיר בוא תלווה אותה ומעכשיו אתה המלווה שלה" המורה אמרה. "כן מורה" מישהו, כנראה אמיר ענה. הוא נתן לי יד וליווה אותי למקום שלו. "מעכשיו הכיתה צריכה להיות שקטה יותר כשאני כותבת ומכתיבה, כדי שאופיר תוכל לשמוע." היא אמרה והתחילה את השיעור.
השיעור עבר די מהר ואני ואמיר יצאנו להפסקה. "בואי אנחנו נחלוק את הלוקר שלי". הספקתי לשמוע מרחוק מישהו אומר "הנה העיוורת" ואז אמיר אמר: "תיזהרי", הרגשתי שנתקעתי במשהו ונפלתי.
"רון אתה אידיוט?!?! אתה שם רגל לילדה עיוורת?!?!" אמיר צעק כנראה על רון.
"סתם ניסינו לצחוק..." רון אמר.
"זה לא מצחיק כי לא נראה לי שמישהו חוץ ממך והשפוטים שלך צחק מזה!!!" צעקתי.
"עיוורת את לא מסתכלת לכיוון הנכון" שמעתי קול אחר אומר ואחריו גל צחוק.
"בואי, נעזוב את המעון שרון פתח" אמיר אמר ועזר לי לקום.
עברו כמה שבועות ואני ואמיר הפכנו להיות חברים הכי טובים, נפגשנו כול יום ועשינו הכול ביחד עד שיום אחד משהו השתנה, משהו שלא ציפיתי לו.
היינו בבית של אמיר ועשינו שיעורים בהיסטוריה. "אמיר, אפשר לשאול אותך משהו?" שאלתי.
"ברור" הוא ענה.
"יש לי דמיון גדול אבל לא הצלחתי לדמיין אותך אז... איך אתה נראה?" שאלתי, הייתה שתיקה.
"יש לי שיער שחור וחלק שגולש קצת על המצח עיניים כחולות ו...זהו. ואת פשוט מושלמת, שיער חום בהיר ועיניים אפורות... שילוב מושלם לא?"
"אני לא יודעת איך נראה חום בהיר או אפור או כחול..."
""אה, נכון... אבל... את רוצה להיות חברה שלי?" הוא שאל, שתקתי.
"אממ... כן" עניתי בהיסוס קטן.
"מגניב..." הוא אמר ונישק אותי על השפתיים.
עברו חודשיים והגענו לחודש דצמבר ועוד משהו קרה חשבתי שזה אף פעם לא יקרה אבל זה קרה.
אני ואמיר ישבנו בחצר על אחד הספסלים. "אופיר, אני רוצה להיפרד" הוא אמר, הוא הנחית את זה עליי כמו פצצה, בלי הודעה מוקדמת.
"למה?" שאלתי.
"בגלל ש..." הוא התחיל לומר ואני קטעתי אותו.
"אני עיוורת". המשכתי אותו בדמעות. "אתה גם שופט אותי בגלל שאני עיוורת?!?! זה לא הוגן לשפוט מישהו בגלל שהוא שונה! אבל אני חשבתי שאתה שונה!... שונה מכולם! אבל אתה בדיוק כמוהם!" אמרתי וברחתי משם.
יומיים אחרי זה ביקשתי מהמורה להחליף מלווה והיא הביאה לי את נינה ילדה נחמדה מהכיתה. ואז אני והיא הפכנו להיות חברות הכי טובות. יום אחד ישבנו על המיטה בבית שלה ודיברנו.
"אחרי המריבה עם אמיר חשבתי הרבה על לחזור לבית ספר לעיוורים שם כולם כמוני ואף אחד לא ישפוט אותי בגלל שאני עיוורת, כי כולם עיוורים והם יודעים איך מרגישים כשפוגעים בך בגלל שאתה שונה".
"לא! להיות כל כך דומים זה לא טוב, את מיוחדת את מי שאת ואת צריכה להיות גאה בעצמך. וחוץ מזה גם אני הייתי חברה של אמיר אבל הוא נפרד גם ממני בגלל שאני שקטה ולא דיברתי הרבה, הוא חשב שאני מסתירה ממנו משהו אבל הייתי פשוט עצמי. אחרי זה חשבתי שמשהו לא בסדר איתי וניסיתי לשנות את עצמי וזה היה טעות איומה". היא אמרה.
"אז עכשיו את מוציאה את אמיר רע?" שאלתי.
"לא, חס וחלילה! אמיר פשוט שופט אנשים ועושה הרבה טעויות אבל זה מי שהוא וחוץ מזה רוצה שאני אגלה לך משהו שרק מי שקרוב אל אמיר יודע?" היא שאלה.
"נו?" עניתי בקצרה.
"הוא ממש מקסים אבל אם את חברה שלו כדאי לך לצפות לפרדה הוא פשוט ממש ביישן ובהתחלה לא יודע איך להראות כמה הוא מקסים. והוא בטח כבר תיאר לך איך הוא נראה, אבל לא משנה איך דמיינת אותו הוא ממש חתיך" היא אמרה.
"אז בעצם את אומרת לי לנסות לתת לו עוד צ'אנס אם הוא יבקש?" שאלתי.
"הוא לא יבקש ממך מילה במילה אבל הוא בטח ידבר איתך על זה" היא אמרה.
"את יודעת שאת מדברת הרבה כשאת לא בכתה?" שאלתי.
"כן, ואת שואלת הרבה" היא ענתה וצחקנו.
אני ונינה דיברנו על הכול ביחד ולא היו בינינו סודות ואף פעם לא רבנו. נינה הייתה צמודה אליי בבית ספר וכול הזמן דיברה כדי שאני אדע שהיא שם ואם לא היה לה מה לומר היא רק החזיקה לי יד.
עברו ארבעה חודשים והגענו לחודש אפריל.
"אני צריך לדבר איתך" אמיר ניגש אליי בבוקר.
"אין לנו על מה לדבר ביחד" אמרתי והלכתי משם, גם אם נינה אמרה שאני צריכה לתת לו עוד צ'אנס אני לא הייתי בטוחה שאני רוצה.
"בבקשה תקשיבי לי" הוא אמר וסובב אותי אליו.
"למה? לא סיימת להעליב אותי?" שאלתי בזלזול.
"לא! כאילו... אני... יודעת מה? אני פשוט אידיוט לא הייתי צריך להגיד את מה שאמרתי ואני מתחרט על כל מילה, אני לא רוצה שתכעסי עליי או שתעלבי ממני אני... אני מצטער ואני לגמרי אבין אם לא תרצי לדבר איתי" הוא אמר והתחיל ללכת.
"אמיר חכה! אולי גם אני הגזמתי אם התגובה שלי..." "לא את לא" אני התחלתי לומר ואמיר קטע אותי. "זה לא העניין, אני ממש התגעגעתי אליך ו..." עצרתי. "את מוכנה לתת לי עוד צ'אנס?" הוא המשיך אותי. "כן" אמרתי. הוא הלך.
"אמרתי לך שהוא מקסים" נינה ניגשה אליי ואמרה.
"ממתי את פה?" שאלתי. "מאז תחילת השיחה" היא ענתה בחיוך.
באמצע חודש מאי קרה משהו שלא קרה במשך כל השנה. שיחקנו בשיעור ספורט כדור-סל כי היה לנו שיעור חופשי וזה מה שהכיתה בחרה, רון ועידו בחרו את הקבוצות. התלמידים נבחרו אחד אחד והקבוצות יצאו שוות אבל רק אני נשארתי בחוץ.
"מי לוקח את אופיר?" עידו שאל.
"לדעתי היא לא צריכה לשחק" רון אמר.
"מה זאת אומרת? למה לא?" עידו שאל.
"כי היא עיוורת, אנחנו לא רוצים שאחת מהקבוצות תפסיד" רון אמר והשפוטים שלו צחקו.
"למה שאחת מהקבוצות תפסיד?" אמיר שאל.
"אמיר, אמיר, אמיר..." רון אמר בלעג והמשיך. "לפעמים אתה כל כך טיפש! זה ברור שהקבוצה שאופיר תהיה בה תפסיד רק בגלל אופיר! וחוץ מזה אנחנו לא רוצים שאופיר תיפול או שהכדור יפגע בה" הוא אמר בזלזול. עמדתי שם בשקט במדי הספורט ורציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.
"אתה יודע שאומרים שכשמישהו מאבד חוש שאר החושים שלו מתחזקים" נינה אמרה.
"נינה! מזמן לא דיברת! כנראה שאת מדברת רק כשעיוורים מסכנים צריכים את העזרה שלך!" רון אמר לנינה בלעג וכמובן שחבורת הטיפשים שעושים כל מה שהוא אומר צחקה.
"אופיר לא מסכנה! זה לא אשמתה שהיא נולדה עיוורת והיא שונה ממך! אפשר למצוא רע בכל אחד אבל את הטוב קשה למצוא. וכנראה שלאידיוט כמוך זה קשה במיוחד. יודע מה? מה שרע בך זה שאתה אפילו לא מנסה לחפש טוב באנשים אלא רק מה שרע בהם!" אמיר צעק על רון אבל כרגיל רון לא התרשם במיוחד.
"אמירוש, תקלוט! אף אחד לא יעז להכניס את אופיר לקבוצה שלו! כי אני אמרתי!" רון זלזל בכל הכיתה זה היה ברור שעידו לא התנהג כמו שרון ציפה שהשפוטים שלו התנהגו ולכן רון ניסה להחזיר לו אבל במקום זה הוא החזיר לכל הכיתה. אני ידעתי שמישהו יגיד משהו וזה היה עידו! ראש הקבוצה שלנו ואחד השפוטים של רון!
"אופיר, את בקבוצה שלנו! ואם למישהו מהקבוצה יש התנגדות שיגיד עכשיו!" עידו אמר ואף אחד לא התנגד. המשחק התחיל. בהתחלה הקבוצה של רון הובילה אבל אז צמצמנו, לבסוף היה תיקו. נשארה דקה אחת למשחק. "אופיר!" מישהו צעק מאחורי הסתובבתי "אני מוסר לך את הכדור!" אותו קול אמר ואיתרתי מאיפה הוא הגיע. הכדור קפץ פעם אחת על הרצפה קרוב אלי ואז התחלתי לכדרר איתו. "אופיר את מול הסל!" אמיר צעק. "מהר! תזרקי את הכדור לסל רון עומד לקחת לך אותו!" עידו צעק.
זרקתי את הכדור היו חמש שניות של שקט... הייתי מתוחה. ואז כמו האור שבקצה המנהרה הקבוצה שלי הריעה! "מה קרה?" שאלתי.
"ניצחנו בזכותך!" עידו אמר.
"סתם היה לכם מזל, לבוגדים תמיד יש מזל" רון אמר.
"אני לא בגדתי בך או בשפוטים שלך" עידו ענה לו. "אני חושב שאתה כן. אתה בחרת בצד המפסיד במקום להישאר בצד המנצח" רון אמר בנימה של ניצחון. "לפי התוצאה גם במשחק וגם בחיים אתם דווקא הצד המפסיד ואנחנו הצד המנצח". עידו ענה, רון שתק ובזה הסתיימה השיחה.
בחודש האחרון של בית הספר ישבנו: אני, נינה, ואמיר בחדר של אמיר ועשינו שיעורים בספרות. "תקשיבו, חיכיתי כל השנה כדי לבקש מכם משהו מיוחד..." אמרתי ואמיר קטע אותי "עד חצי המלכות תינתן לך" אמיר הצהיר בחשיבות ואני ונינה צחקנו.
"תמיד רציתי ללמוד לכתוב בכתב רגיל, כאילו לא כתב ברייל וחשבתי שאולי אתם תעזרו לי ללמוד" אמרתי בהיסוס. "בקשתך תתמלא" אמיר שוב אמר בחשיבות ושוב אני ונינה צחקנו. "זאת אל"ף, זאת בי"ת, זאת גימ"ל..." וככה נינה הראתה אות אות את כל עשרים ושתיים האותיות כולל אתיות סופיות וסימני פיסוק וציירה אתם יחד איתי על הדף. אחרי כמה ימים הלכנו לקנות שבלונה כדי שאוכל להתאמן לבד בבית על האותיות כל יום.
ביום שלפני סוף הלימודים אמיר ניגש אלי. "אני רוצה לקחת אותך למקום מיוחד" הוא אמר. הלכנו 20 דקות וישבנו על דשא רך. "מה זה המקום הזה?" שאלתי.
"אמרת שיש לך דמיון גדול אז אני הולך לתאר לך את המקום הכי יפה בעיר לדעתי, סוף העיר. תדמייני: דשא ירוק ורך ליד אזור קטן עם עצים ירוקים, פרחים, שמש, שמיים כחולים... ואותי ואותך יושבים ומתנשקים" הוא אמר ונישק אותי על השפתיים.
