כבר כשהיה אברהם פסקוביץ' משרך את צעדיו הכבדים במעלה דרך העפר הכבושה עמד בפיו טעמו החמוץ של הכישלון. בעודו בוטש את רגבי העפר היבשים בנעלי העבודה הכבדות ניסה לתכנן את הטיעונים שישטח בפניה של אילונה, אלמנתו הצעירה של בנו הבכור, וככל שהפך בהם במוחו נשמעו לו חיוורים יותר וחסרי כוח שיכנוע. המילים והמשפטים אותם שינן לעצמו לא נשמעו לו כרצף מסודר והגיוני של היקשים ומסקנות אלא כבקשת רחמים, דבר שגרם לו להרגיש חולשה ועליבות.
האכזבה הצפויה לו האטה את צעדיו האיטיים ממילא, וריפיון אחז בו. למרות שהשעה הייתה עדיין שעת בוקר, היום כבר היה חם ונטול כל משב רוח. הוא עמד מלכת וניגב את פלגי הזיעה מפניו חרושות הקמטים, היפנה את מבטו לעבר העמק הירוק שהשתרע לרגליו ונאנח.
כמה שנים חלפו מאז ראה עמק זה לראשונה, חשב, כמה זמן מאז קבעו הוא וציפורה את ביתם למרגלות הגיבעה עליה טיפס עתה? כשהקימו אז את המושב, קבוצה של חקלאים צעירים חדורי אידיאלים ותחושת שליחות, בחרו לנטות את האוהלים הראשונים ואחר כך את בתי האבן הקטנים בעמק שעמד אז שקט ושומם.
הם רצו לגור בקירבת השדות אותם סיקלו וחרשו וזרעו מבוקר ועד שקיעת החמה. אברהם זכר את הימים הארוכים צרובי השמש אותם בילה בשדות ואת הלילות הרבים אותם בילו הוא וחבריו, לפני שנים כה רבות, בשיחות אין סופיות על חיי שוויון ושיתוף, על צדק עולמי ואחווה בין עמים. הוא זכר את הדיונים על הדרך בה יחנכו את הילדים שייוולדו להם במולדתם החדשה.
כמה תמימות הייתה בויכוחים האלה, חשב כעת. מי יכול היה לדעת שהדור החדש ימאס באורח חייהם המפרך של ההורים ויבחר באותם חיים מהם נמלטו מקימי המושב? הצעירים, כך כינו אותם במושב (מבלי להתחשב בגילם האמיתי של הילדים), בני הדור עליו נמנו גם שלושת ילדיו, נמלטו מהעבודה החקלאית וחיי השיתוף הצפופים של הקהילה הקטנה מי אל העיר ומי לישובים החדשים שצצו בראש ההרים והגבעות. משפחה אחר משפחה של מייסדי המושב חוותה את השבר הזה כאשר ההורים, שציפו שבניהם ימשיכו בדרכם, ראו את ילדיהם נוטשים את העמק.
מי היה מנחש שבנו בכורו, הילד שקם איתו לחליבות הבוקר כשמלאו לו תשע שנים, הנער אותו לימד לנהוג בטרקטור כשהיה בן 11, יפנה את גבו למשק ולהוריו ויבחר בקריירה של טייס בחיל האוויר? גם לאחר שפרש מהשירות לא שב למשק אלא החל לעבוד בחברת "הי-טק" (מילה שמשמעותה לא הייתה ברורה בדיוק לאברהם). גם אחותו ואחיו הצעירים ממנו, שאף פעם לא הסתירו את סלידתם מריחה של הרפת, לא שבו לעמק לאחר תום שירותם הצבאי.
אך בעוד שהם ומשפחותיהם התגוררו בעיר הרחוקה, צבי, בנו הבכור, בחר להקים למשפחתו בית שהשקיף על העמק בו גדל. אברהם נאנח שוב, הסתובב והמשיך להעפיל במעלה הגבעה, רגליו מקימות עננים קטנים בדרך המאובקת. לפניו הבחין בבתים אדומי הגג של המיצפור שהתכנסו כעדר כבשים לבנות בראש הגבעה.
כבר בהתקרבו אל הבית שמע אברהם את קולותיהם של שני נכדיו, קודם את קולה הדק והצחקני של אדוה ולאחריו את קולו של אמיר הגוער בה בקול כבוש לשמור על השקט. ביתם של צבי ואילונה הוסתר בחלקו על ידי הברושים ועצי הפרי שנטעו בחצר כעשר שנים לפני כן, כאשר התקבלו למצפה הגלילי כזוג צעיר ללא ילדים. עתה הצלו העצים על השביל הקצר שהוביל אל דלת הכניסה, ולמרות שהמשיך לשמוע את הילדים, הם לא ניראו לעין.
על גזעי העצים בכניסה לבית ראה את שיירי הקרעים של מודעות האבל שהצהירו על צערם של בני המשפחה, חברים לעבודה, חברי הישוב ושל אנשי חיל האוויר על מותו ללא עת של רב סרן צבי פאר. אברהם התאמץ שלא להביט במודעות. במקום זה הרהר בשם העיברי שאימץ לו בנו הבכור עת סיים את קורס הטייס.
הוא זכר את הויכוחים שניהל עימו כאשר שמע לראשונה על כוונתו של בנו לשנות את שם משפחתו וחשב על כך שמזה זמן רב חדלו שניהם להתווכח על השם החדש בו בחר צבי ואותו העדיף על פני שם המשפחה ה"גלותי" אותו הביאו הוריו מ"שם", שם שהיה בשבילם זכר למשפחה הגדולה שנספתה בשואה. כמה קשה הייתה לו החלטתו של בנו, וכעת החווירו הצער והכעס והתגמדו לנוכח האסון הגדול כל כך.
אברהם הגיע לדלת הכניסה והרים ידו לדפוק עליה, ואז היסס לרגע. הוא חשב על היום בו הביא בנו את הנערה הבהירה והדקה לראשונה לביתם שבעמק, כיצד נדמתה לו אז לפרח ענוג וזר כל כך למקום, תלתליה הבהירים עוטפים את הפנים החיוורות היפות שמתוכן בוחנות אותם בסקרנות עיניים כחולות גדולות.
מראה היה כה שונה ממראן של הנערות שסבבו בדרך כלל את בנו, בנות האיכרים השחומות ילידות הארץ. היה בה משהו שהעיר זיכרון רדום, היא הזכירה לו נערה שהכיר הוא עצמו לפני שנים רבות בפולניה, זמן רב לפני שהכיר את אשתו, זמן רב לפני המלחמה הגדולה שלאחריה חרב הכל והם עזבו את כל שהכירו וידעו עד אז, עלו לארץ והגיעו לעמק.
הוא זכר כיצד לחץ את ידה העדינה שכמו נבלעה בכפו המיובלת ונענע אותה שוב ושוב עד שצבי אמר לו בצחוק "אבא, אתה מתנהג כאילו זו הבחורה הראשונה שהבאתי הביתה" וציפורה הביטה בו בתמיהה, הן לא מעטות היו הנערות הבלונדיניות שראו שניהם ברחובות העיר בה חיו לפני עלותם ארצה. עתה תהה בליבו האם יעמוד לו הקשר המיוחד שנרקם בינו ובין כלתו במשך השנים כשישטח לפניה את תחנוניו, כשישווע להבנתה וייחל לרחמיה, או שמא, חשש, האבל והכאב יקשיחו את ליבה.
הוא נקש על הדלת והאזין לקול צעדיה המתקרבים של כלתו. כשפתחה לו אילונה את הדלת הבחין בכך שהתריסים בבית מוגפים. מאחוריה עמדה דממה אפלולית שהיוותה ניגוד חד לאור הבוקר המסמא. דמותה החיוורת של אילונה בהקה על הרקע הכהה של החדר ששתק מאחוריה. הוא שב והשתאה למראה עורה הבהיר, שגוונו לא השתנה למרות השנים בהן בילתה תחת השמש המזרח תיכונית הקופחת.
שערה הבהיר נח עתה על ראשה שטוח וחסר חיים, והוא הבחין לראשונה במספר קווצות לבנות אותן לא ראה עד כה. למרות שפניה היו מוצלות הבחין שבקלסתר המוכר לו הופיעו תווים שלא הכיר - קמטים? תהה, או שמא הייתה זו רק התחדדותם של תווי פניה עקב רזונה הבולט.
היא נעצה בו את עיניה מבלי לומר מילה ולאחר דקה של דומיה נסוגה לאחור ואיפשרה לו כניסה לבית הקריר. לאחר שעיניו התרגלו לאור המועט הבחין בכך שדלתות החדרים מוגפות. היא סימנה לו בשתיקה לעקוב אחריה והם נכנסו למטבח שם הצביעה על כיסא והוא התיישב בכבדות. היא התיישבה על הכסא למולו. השתיקה שעמדה בינהם גדלה והעמיקה.
עיניו נדדו מפניה המסוגפות וחלפו על פני החדר. ריבועים חיוורים נותרו על הקירות במקומות בהם הוסרו תמונות. מספר ארגזים פתוחים עמדו בפינת החדר. על הדלפק, מקום בו זכר שעמדה תמונה משפחתית של צבי, אילונה וילדיהם בחופשה משפחתית, עמד עתה אגרטל ובו מספר פרחים שיבשו. מבחוץ שמע את צליל קולותיהם של הילדים המשחקים. "מה שלומך" שאל, והיא רק הנידה את ידה מבלי להשיב.
הוא ניסה לזכור את מילות הנאום שהכין בדרך אך כל שיכול היה לומר כשנירכן קדימה הייתה התחינה "בבקשה, אילונה, אל תיקחי מאיתנו את הנכדים". היא נענעה את ראשה בעייפות. "בוא לא נתחיל שוב" אמרה בקול שהיה כלחישה. הוא לא יכול היה למלא את בקשתה. "אילונה, אל תעזבו אותנו..." אמר בכאב והיא הסבה ממנו את פניה.
מה היה המבט שבעיניה? שוב לא ראה בהן את ההלם והכאב שאפיינו את הימים הראשונים ואף לא את הכעס שבער בהן בימים שאחר כך. כלפי מי מופנה היה אז כעסה, תהה בליבו, האם על בנו שנעקר מחייהם ללא אזהרה? על אותו בעל שתמיד נענה ללא היסוס בכל פעם שנקרא למילואים, שבחר להוביל את מטוסו לעבר המטרות שנקבעו לו מבלי להביא בחשבון את הסכנות ואת אשתו וילדיו המצפים לו בבית? האם כעסה על ציפורה ועליו, שהקימו מדינה בה בנים מתים לפני הוריהם, על החינוך שנתנו לילדיהם, להתנדב לחיילות הקרביים ולהגן בגופם על המדינה ששלחה אותם להילחם למענה? על המדינה המאובקת והחמה בה בחרה להקים את ביתה, כה רחוק ושונה מהמקום השלו והקר בו נולדה וגדלה? עתה לא ראה בעיניה אלא עייפות והשלמה.
שוב ניסה אברהם לחשוב על מילים שימצאו מסילות לליבה, לבחור במשפטים שישכנעו אותה לשנות את החלטתה, אך ידע שמעולם לא היה איש של מילים. "אילונה", ניסה שוב, "מגיע לצבי שילדיו יגדלו במקום בו גדל אביהם, שידברו את שפתנו, שיישארו חלק מהמשפחה".
אילונה היססה לרגע ואמרה "אתה הרי יודע שבמסגרת עבודתו של צבי הוצעו לו מספר פעמים מישרות בארצות הברית ובאירופה, ושצבי ואני דיברנו לא אחת על האפשרות של מעבר למספר שנים לאירופה, לעיר בה גדלתי. אתה יכול לחשוב על המעבר הזה כאילו החלטנו לחיות מספר שנים בחו"ל במסגרת העבודה".
"אבל עכשיו הכול השתנה", אמר אברהם, " עכשיו כשצבי איננו עלינו ללכד את המשפחה ולעזור לך לגדל ביחד את הילדים..." מהמבט שנאטם בפניה ראה שהטיעון בו בחר לא היה נכון.
"אברהם", אמרה, "אתה יודע עד כמה אני אוהבת אותך ואת ציפורה אבל עכשיו אני צריכה להתרחק מהכל, אני צריכה לחשוב מה אני עושה עם עצמי ועם הילדים ועם שאר החיים שנותרו לי. אני לא רוצה שילדי יגדלו במדינה שתשלח אותם אל מותם כשיגיעו לגיל 18. ההחלטה שלי סופית. הבית כבר נמכר ואנחנו עוזבים בעוד יומיים".
"אילונה", ניסה שוב, "אילונה..." מיליו לעו בפיו. היא רכנה לעברו והניחה את ידה הקרירה על כפו המיובלת. "אברהם", חזרה, "אני חייבת להתרחק מכאן לזמן מה. אני זקוקה לשקט. אני רוצה שהורי יכירו את נכדיהם".
"ומה איתנו?" עלתה נהמה מליבו, "אלה גם הנכדים של ציפורה ושלי!" היא נשענה לאחור בעייפות בכיסאה ולא השיבה לו. אברהם העביר את כפו על פניו. הוא קם וניגש למקרר ומזג לה ולעצמו כוסות מים קרים. היא דחתה את הכוס שהניח לפניה. הוא שב והתיישב.
לאחר דקות ארוכות בהן ישבו בשתיקה אברהם קם לאיטו על רגליו. אילונה לא קמה ולא הביטה בו, מבטה נעוץ בנקודה נעלמה בקיר שלפניה. "להתראות" מילמל, "אשוב מחר, אני מקווה שעד אז תשני את דעתך" אך טעמן של המילים היה ריק בפיו. הוא צעד לעבר דלת הבית ויצא אל האור המסמא והחום המאובק שבחוץ. שני נכדיו הגיחו בריצה מעבר לפינה וכשהבחינו בו זינקו לעברו וקפצו עליו. הוא התכופף ואסף אותם לחיקו וחיבק אותם אליו בחוזקה. הקטנה הסתכלה עליו בתימהון. "סבא", שאלה, "למה שוב אתה בוכה"?
