שוב אני מוצאת את עצמי מתבוננת בשעון, 4:09, התחלתי להסתובב בבית, כמו איזה פורצת שמקווה בתקווה שאף אחד לא יתעורר, לבסוף התיישבתי על כיסא עם כוס מים ביד חושבת על כל מה שחלמתי.
לפעמים אני לא זוכרת מיד אחרי שאני מתעוררת ולפעמים אני נזכרת בחלום אחרי יומיים. מאז שהייתי בת 8 החלומות היו לי כמו סיפור לילה שלמחרת הייתי כותבת במחברת, האישה עם העיניים הירוקות והבוהקות והשיער החום בהיר זו הייתה אמא שלי - שרון, טוב אף פעם לא הכרתי אותה כי היא נפטרה בלידתי, אבל הייתי חולמת עליה אבא אומר שהיא הייתה מאוד מיוחדת, יש לו תמונה שלה בחדר ליד השידה וכל פעם שיוצא לי להיכנס לחדרו אני מתבוננת בה. לפעמים אני עצובה שלא יצא לי להכיר אותה אבל עמוק בפנים אבא אומר שאני כן מכירה.
בבוקר הרגשתי הרגשה מוזרה חודרת דרך גופי. הקשבתי לציפורים מצייצות אבל זה לא היה ציוץ נעים באוזן, זה היה ציוץ חד, מסר שמשהו רע קורה. ירדתי למטה ובאותו זמן ניסיתי להיזכר מה קרה אמש, לא זוכרת שום דבר, זה כמו שמישהו מחק לי את הזיכרון.
אבא לא היה למטה גם לא בחדרים. קראתי בשמו, מיכאל, אבל הוא לא ענה. חשבתי שאולי הוא יצא לטיול או למכולת. העפתי את מבטי אל השעון שתלוי בקירות הלבנים השעה הייתה 7:30. לאן הלך בשעה כזאת? חשבתי לעצמי, וגם איך, הרי זאת הייתה דירה חדשה ועוד לא קנינו מכונית. רק לפני כשבועיים עברנו לפה, הוא עדיין לא מכיר את הרחובות.
זה היה חורף, לא היו לי חברות כי עדיין לא נרשמתי לבית ספר. חשבתי ללכת לחפש אותו אבל לא ידעתי איפה, אני לא מכירה את האזור, כשקלטתי מה קורה הלב שלי התחיל לפעום בקצב לא נורמלי, השתגעתי - דפיקה בדלת - מי זה יכול להיות? הצצתי דרך העינית הקטנה בדלת, ראיתי משטרה, מה עושה פה משטרה??
פתחתי מבלי להסס ראיתי איש עם מדי משטרה ודמעות בעיניו – "שלום, את הבת של מיכאל?" הנדתי את הראש באיטיות הלב שלי כבר הפסיק לפעום, ידעתי לאן זה קרב לא רציתי לשמוע, לא רציתי להקשיב, אבל בכל זאת "אני מצטער להודיע" הוא נתקע לכמה שניות ואמר "אביך מאושפז בבית החולים במצב קשה מאוד מתאונת דרכים" ואני חבר מאוד טוב שלו והבטחתי לו שאטפל בך".
לבשתי נעליים ורצתי החוצה מחוץ לדלת, אל הציפורים שכבר לא צייצו, רצתי, לא יודעת לאן, הרגליים שלי סוחבות אותי דרך רחובות ובניינים לא מוכרים, מה זה המקום הזה?! לא הסתכלתי לאחור, רגליי הובילו אותי למקום שומם עם כמה בתים מוזנחים, אך לא עצרתי והמשכתי לרוץ דמעות זלגו בעיני הדמעות חנקו את גרוני, הייתי בלחץ - מה לעשות עכשיו ? איך חוזרים ולאן?
עמדתי שם פרוסת ידיים, הרוח הנושבת הקפיאה כל איבר בגופי.
כל גופי רעד, אך רק שתי ידי הארוכות לא זעו ממקומן ולו רק לרגע אחד.
ידעתי שאני לא אמורה להיות שם, שאני חייבת לחזור. אבל לא, לא רציתי.
לא רציתי לחזור... למרות הקור המקפיא, כך טוב לי יותר מבכל מקום אחר. לבדי.
עצמתי את עיני בחוזקה, אך אחרי זמן רב שבו לא קרה הדבר, הדמעות לא היו דמעות עצב, הן היו דמעות של שחרור.
לאט לאט, פקחתי את עיני, ונתתי לדמעות לזלוג. לבסוף, הרשיתי גם לרגלי להתקפל לרצפה, ירדתי מהמעקה שהפריד ביני ובין האבדון, והרגשתי את השחרור של הבכי, ללא חשבון לאף אחד. הייתה לי מן הרגשה, שלמרות שהכול כה רע, יכולתי להישאר כאן, ושום דבר לא יקרה לי. הסתובבתי וראיתי אותה. היא הניפה את ידה לשלום והרגשתי את גופה מאבד שיווי משקל ונוטה לאחור. רצתי לכיוונה אבל כבר היה מאוחר מדי בתוך מצמוץ של עיניי היא לא הייתה שם יותר האישה עם העיניים הירוקות והשיער החום בהיר - אמא שלי .
התעוררתי בצרחה שהעירה את הבית, אבא בא לראות מה קרה. זאת לא פעם ראשונה שאני חולמת סיוט כזה, כבר נמאס לי, אני מרגישה אשמה עם כל מה שקרה בעניין אמי, אחרי שנרגעתי חזר לישון.
לפעמים כשאני עוצמת עיניים, אני יכולה לדמיין את עצמי, לבדי, על הר גבוה בלי אף אחד אחר, לרוב אני מדמיינת בחוץ, באוויר הפתוח, מנציחה את יכולתי להריח את העצים ואת ענפיו, עוטפים עלים צחורים ומבריקים, נאבקת בנגיעה של הדשא הלח שפרוס באדמה, שמה, אני שולטת, בעצמי ובכל מה שקשור אליי, אך כשאני פותחת אני עיניי אני חוזרת למציאות היחידה, לעולם היחיד, שבו אני חלשה, שבו אני לבד.
ביום למחרת עיניי נפקחו באיטיות, הרגשתי תחושה מצמררת של ריחוף. מערבולת רגשות שלא נותנת מנוחה וגורמת להרהורים לצוף בראשי סתם כך, כנראה מהלילה של אתמול, כשקמתי וניסיתי לעמוד ביציבות על רגליי הבחנתי בבובה הלבנה שישבה על המדף והביטה בי עם עיניה הכחולות, אמא קנתה לי אותה עוד לפני שנולדתי, התקדמתי לכיוונה, באיטיות קלה עם הרגליים על הרצפה הקרה, אך רק כשהתבוננתי בה לעומק שמתי לב שהלב שהיא מהבהבת אור ושהתקרבתי יותר שמעתי צפצוף.
"מה זה?" שאלתי בבהלה.
"יותר נכון, מי זה. אני בלה" נשמע קולה השקט בראשי. "ואת?"
"מה לעזאזל? את לא מדברת! את בובה!" אמרתי לה בפראות, השתגעתי, והתבוננתי בה.
היו לה פנים רגועות כשדיברה והלחיים השתלבו עם עיניה הגדולות. היה בה משהו די מפחיד. היא נראתה כמו ילדה תמה ומתוקה המסרבת להשתלב בחזות הקשה בה היא נמצאת למרות שבהתחלה נראתה בובה.
"מה, את לא מאמינה בי?" נשמעה אכזבה בקולה. "את חושבת שאת מדמיינת, את הכל?"
"את לא יכולה להוכיח לי שאת אמיתית." אמרתי לה בכנות. "הפה שלך אפילו לא נע."
"אני יכולה להוכיח אבל את לא רוצה לדעת. אני מרגישה את זה. ממה את פוחדת?"
הקול שלה שוב הדהד בראשי.
"בטוח שלא ממך," השבתי בחטף. "אני בטוחה שכל מה שקורה כאן בכלל לא אמיתי, בעצם."
"באמת?" היא פלטה כשלפתע החלה לנוע וליצור מעגלי רוח סביבי. היא פקחה את עיניה והן היו כחולות בהירות.
"זה לא אמיתי תכף אני התעורר ואגלה שזה היה חלום", דיברתי אל עצמי.
"זה לא חלום" היא הוסיפה בלחישה והעבירה משב רוח קריר על פני, הסתכלתי מבעד לחלון לראות באיזה עולם אני, מוזר העולם לא שחור או לבן כמו בכל חלום, הבובה דיברה שוב "את רוצה להאמין לי עכשיו?" היא המשיכה להגיד את זה שוב ושוב הסתובב לי הראש ונתתי לגופי להתמוטט על הרצפה.
כנראה שהתעלפתי כי מצאתי את עצמי בחדר לבן - בית חולים – ואבא, הנה הוא, "מה קרה?" שאלתי אותו, "מצאתי אותך על הרצפה, והבהלת אותי". הוא בלע כל מילה ומילה שיצאה מפיו, פניו היו אדומות ועיניו היו נפוחות ורטובות, "אבל מה קרה לי כל מה שאני זוכרת זה .. הבובה! זה לא היה חלום!! .. " אבא לא הבין, אולם לא יכולתי להגיד לו, הוא לא יאמין לי.
אחרי שהתאוששתי ידעתי מה לעשות, עליתי למעלה לחדרי אל הבובה ושאלתי אותה בשיא חוצפתי שבתקווה שהיא תענה "את יודעת איפה אמא שלי?" אך שאלתי אותה ברגע שאבא נכנס, הוא חשב שאני משוגעת שאני שואלת שאלה כזו, או מדברת לבובה והמבט הזה שלו, לא ראיתי מזמן, זה המבט שלו, כשהוא מדבר על אמא.
"הכל בסדר?" שאל בקול מודאג הנדתי את הראש, ואחרי שהלך ניערתי את הבובה והיא לא זזה, זה ישאר תעלומה בשבילי, יתכן, שממש כנראה, איכשהו, זה היה - חלום.
"מה שלומך" קולו הצרוד של אבא הופיע בפתח הסלון.
"בסדר" עניתי – ושאלתי בלי חשיבה שנייה "אבא, גם לך יש חלומות בלילה"?
"למה שלא יהיה לי?" הוא ענה והתיישב על הספה ממולי.
"כי אתה לא פוחד אף פעם, אתה תמיד רגוע ואין לך סיוטים..."
"לכל אחד יש חלומות בלילה לכל אחד יש סיוטים והמציאות יכולה לפעמים להפתיע" הוא הסביר, ולפני שהספקתי להגיב צלצל הטלפון, הוא ענה והלך לחדר, ואני כמובן צוטטתי, לכל מילה.
" אני בטוח שיהיה לה טוב שם" שמעתי אותו אומר, "יהיו לה סוף סוף חברים משלה, וככה אני לא אצטרך לדאוג יותר מידי, במצבי, זה יהיה רק לשנתיים, לא אמא, אני לא אחשוב שוב, ממתי שהיא נולדה לא יכולתי להסתכל עליה בעיניים אבל כשאני כן אני רואה את שרון – אני יודע שזאת לא באשמתה ששרון נפטרה, אבל אני לא יכול לא להיזכר בה."
באותו ערב כשאכלנו, התחלתי את הנושא ראשונה "אבא אתה בחיים לא תעזוב אותי, נכון?", אז הוא שתק, שאלתי שוב, אבל שוב הוא שתק אז התפרצתי – "אני נוסעת לפנימייה, נכון?!, אתה יכול להגיד שכן שמעתי הכל מקודם בחדר".
הוא ענה "החלק בלחיות זה לקחת סיכונים, אבל אני מבוגר כבר ולא אוכל לטפל בך כמו פעם". זה היה שקר הוא לא היה מבוגר היה לו רק קשה, קשה לו להסתכל עלי ולא לראות את שרון, קשה לו להאמין שאני לא אשמה במותה.
מפה לא יכולתי יותר רצתי לחדרי נעלתי את החדר והתחלתי לבכות, לא רציתי ללכת לפנימייה אפילו שזה לא פנימייה לילדים רעים, רציתי בית משלי עם משפחה משלי כמו שיש לכל אחד אחר, וגם לא רציתי חלומות רעים או סיוטים בלילות.
רציתי פתרונות, שיפתרו לי את כל הבעיות, אמנם לא חשבתי על פתרונות אך עבר פתרון אחד במוחי....
המשך יבוא.....
