ציפור כלואה, מאת: דניאל עמוסי

‏21 מרץ, 2006
נתתי לקנרית של אחותי מים, כמו שאחותי ביקשה ממני, בתמורה – חטפתי ממנה נקירה באצבע. "לכל הרוחות" מלמלתי ומצצתי את מקום הנקירה, הבטתי בקנרית באיבה, היא החזירה לי מבט חסר הבעה. קנרית טיפשה.

חזרתי לשולחן, מביט בגיליון הריק שקיבלתי למלא. או לפחות, לנסות למלא – 'הרי כל אחד מתבטא באופן שונה. אחד מסביר את עצמו באריכות, השני – בקצרה, זה בסדר גמור אם תכתבו פחות מהגיליון שקיבלתם. זה הגיוני, אפילו' ככה, לפחות, אמר פרופסור יונה.

אני נושך את קצה העט ובוהה בריקנות בתמונת החתונה של הוריי שמול השולחן. אני הבן השני, ילד סנדוויץ', אחי הגדול קצין בסיירת, חתם על קבע, אני עוד לא, לא לגמרי לפחות.

קוראים לי שי, אני בחיל הצנחנים, כרגע הפלוגה שלי ואני נפגשים עם פרופסור יונה על בסיס כמעט יומי. היום הוא נתן לנו את המשימה הזו: לכתוב על קיץ שעבר, על התפקיד שלנו שם, מה אנחנו עשינו, האם הסכמנו – הכל.

בכל מקרה, כשהוא שאל אותנו מה דעתנו על המשימה הזו, אמרתי לו מה אני באמת חושב עליה. אחת מנקודות הזכות היחידות שיש למפגשים האלה. אמרתי לו שאני שם פס על המשימה הזו, אין לי כל כוונה לכתוב על קיץ שעבר, הספיק לי. הוא אמר בשלווה שאנחנו נעשה את המשימה הזו ואני עוד אראה שהוא צדק.
כמובן.

22 מרץ, 2006
הניקיונות לפסח בעיצומן. אני נאלצתי, לאור העובדה שאחותי מנקה את המרפסת, לנקות את הכלוב של הקנרית. לפני שהתחלתי הזהרתי אותה שתתנהג יפה, אחרת אני אכניס אותה לכלוב של האוגר. היא אפילו לא מצמצה, לא נראה שזה איכפת לה לאיזה כלוב אני אכניס אותה. ציפורים.

כשסיימתי והחזרתי אותה לכלוב, היא ניקרה אותי שוב, באותו מקום מאתמול, אז הכנסתי אותה לכלוב של האוגר, היא התחילה לצפצף נורא, אבל אני התיישבתי בחזרה מול הדפים האלה, לועס עט חדש.

הקשקושים בצד זה אני, אין לי מה לכתוב. כלומר, יש. הרבה. אבל אני לא אכתוב אותם. אני לא אתן לפרופסור יונה את התענוג להוכיח לו שצדק. כתיבה לא עוזרת. כתיבה זו לא תראפיה. במיוחד לא כשהאצבע שלך פועמת מכאב.

אחותי נכנסת לחדר ורואה את הקנרית שבכלוב האוגר, היא מאוד מתעצבנת, עכשיו היא צועקת עלי. אני לא מבין מה הבעיה במה שעשיתי – זאת אומרת, הכנסתי גם אנשים לכלא, כי הם לא עזבו בשקט, על זה היא לא עשתה מהומות, אבל על ציפור...?

היא ממשיכה לצעוק, אני מתעלם. כמו תמיד. לימדו אותנו בקיץ להתעלם. להיות אבן.

היא מוציאה את הקנרית מהכלוב ומדברת אליה בעדינות, אותה הקנרית לא מנקרת. היא מחזירה אותה לכלוב המקורי שלה ומסתכלת עלי במבט מוכיח. אחותי, עוד לא סיימה תיכון וכבר מתנהגת כמו אחות גדולה, והעצוב זה שהיא בדיוק ההפך.

23 מרץ, 2006
אמרתי לאחותי היום מה דעתי על הציפור המקשקשת שנמצאת אצלי בחדר. היא שאלה אותי אם אני מעדיף להעביר אותה למרפסת, איפה שחתולה יכולה לאכול אותה, כי אמא לא רוצה שהציפור תצייץ לה במטבח, עניתי לה כן. ואפילו התנדבתי להעביר אותה, את הקנרית זאת אומרת, אבל אז היא ניקרה אותי. בפעם השלישית השבוע.

בקיץ הבא ההורים שלי מתכננים לעוף עם כולנו לקליפורניה, תכננו לעשות את זה בחופש שעבר, אבל לא קיבלתי פטור. מעניין למה. במקום זה קיבלתי צ'ופר: נסיעה חינם לעזה.

ולא רק זה, אפילו הייתי חלק מהצגה רבת משתתפים של משחק המלכים. אני הייתי הרגלי, יחד עם הגדוד שלי. הרגלים הכחולים, כמובן, השחורים למעשה היו הכתומים.

ארור פרופסור יונה, לא הייתי אמור לכתוב על זה, כזכור לי. אני נאנח, שילכו לעזאזל הפסיכולוגים האלה, יחד עם כל התחבולות שלהם. הם חכמים מדי בשבילי, לעולם לא אבין איך הם יוצאים הצד הצודק. כמו שלא אבין לעולם איך הגירוש הצליח בקיץ 2005.

כלומר, היו כל-כך הרבה הפגנות, עשרות אנשים ניסו לשכנע אותי לסרב פקודה, אבל כל הפלוגה שלי לא סירבה – שאני אסרב? חוץ מזה, יעיפו אותי מהצבא, או ישימו אותי בכלא. ושתי האפשרויות האלה לא נחמדות. אז זרמתי.

ת'כלס, מי באמת האמין שזה יקרה?

האווירה הייתה שזו עוד אחת מאותן תוכניות על הנייר. אבל לא, משום-מה, דווקא בצעד של הרגלי שלי זה יצא. ההתנתקות. הגירוש. כל אותם הכינויים שנתנו לקיץ 2005. אצלנו בבית לא מדברים על זה, ההורים שלי כבר אמרו את שלהם. לא היה איכפת להם מה אני אעשה, הם אמרו לי, רק שאהיה שלם עם זה.

שלם? לא. ממש לא. עם שתי האפשרויות לא הייתי שלם.

כלומר, לכל הרוחות, מה זה עזר?

24 מרץ, 2006.
עוד כמה ימים ליל הסדר. אני תוהה אם אחותי תיתן לקנרית מהאפיקומן. בחנוכה היא הביאה לה מהסופגנייה שלה. הסתבר שהקנרית אוהבת סופגניות, אז היא כמעט הביאה לה משלי. והייתה עושה את זה אם לא הייתי מתערב ומציל את הסופגנייה שלי מהמקור הבררני של הציפור הזו.

קראתי את מה שכתבתי אתמול, אני מניח שיונה יהיה מרוצה. איזה חיוך יהיה לו כשיגלה שאדון גלעדי אכן כתב כמו שאמר שיקרה. חיוך רופס שכמותו, איפה הוא היה כשאני הייתי שם?

כשעליי צרחו 'נאצי', כשאני רציתי לצרוח על עצמי 'נאצי'.

מזעזע. מזעזע. את דעתי שאלו כשהעלו אותי לשם? לא.

אני אמרתי את דעתי? לא.

אז אשמתם של מי הייתה שהייתי שם – הם, ששלחו אותי לשם, או אני, שלא התערבתי וסירבתי פקודה?

25 מרץ, 2006
הקנרית שותקת. הידד. רגע, היא מסתכלת עלי. לכל הרוחות. איך אני אמור לכתוב כשקנרית מביטה בי בדממה מוחלטת? ציפורים לא מביטות בדממה על אנשים, הן צווחות ומקשקשות ומדברות אחת עם השניה.

אני קם ממקומי באנחה ומסובב את הכלוב, שתביט על התמונה המשפחתית שתלויה על הקיר, לא עלי. אני לא צריך מבטים שתקניים מציפור שלא יודעת כלום מהחיים שלה.

אני מלכסן את מבטי, היא מביטה עכשיו בתמונה המשפחתית. אני מביט בתמונה, היא צולמה על חוף הים לפני שנתיים, בקיץ, אחרי שקיבלת צו ראשון וסיימתי את הלימודים. הנה דרור, לפני שחתם קבע. הוא לא היה מאלו שגירשו וגם לא מאלו שסירבו, הוא לא היה שם, אבל היה שם יותר מכל אחד אחר מהמשפחה שלי, חוץ ממני. הוא היה היחיד שהסתכל לי בעיניים כשחזרתי לראש השנה.

אני מתנער. לא. לכתוב. על. זה.

אני מסתכל שוב על התמונה. אבא שלי, מחייך חיוך גדול ומסתכל בי בגאווה. נו, לא פלא. הילד שלו קיבל פרופיל 95, זה משהו שמצריך גאווה, לא?

אני נאנח, לא בטוח שאם נעשה שיחזור של התמונה כעבור שנתיים הוא יסתכל עליי בגאווה שכזו. הוא לא מדבר על זה, הוא לא מדבר על קיץ 2005, כמו כולם, חוץ מדרור.

אף אחד לא מדבר על זה אצלנו. זה היה ונעלם. אנחנו מעמידים פנים שהפגישות עם פרופסור יונה לא קיימות. אבל הן קיימות. והסיבה שהן קיימות נמצאת כאן. ברקע.
אני לא יודע מה הוריי חושבים על ההחלטה שלי. כמו שאמרתי, הם אמרו את שלהם.

האם הם גאים בי? אני לא חושב, איך אפשר להתגאות בבן שלך על דבר כזה?
מאוכזבים ממני? ממה? יכולתי לנהוג אחרת?

אדם אחד לא מאוכזב ממני. ואת זה אני יודע לאשורו, הוא לא מאוכזב, הוא מעריך אותי עכשיו יותר מכל אדם אחר. דרור, קצין בסיירת.

26 מרץ, 2006
הכלוב הוצא מהחדר, והאצבע שלי יכולה להתחיל לרפא את עצמה. היא לא סומכת עליי מאז המקרה עם כלוב האוגר שלשום, אחותי, זאת אומרת.

היה לנו היום מפגש שני עם יונה, הוא היה מרוצה שכולנו כבר התחלנו לכתוב.
כשהוא פנה אלי בחיוך שלו ושאל אם 'אדון גלעדי' כתב גם הוא, 'אדון גלעדי' אמר לו כן.

למעשה, אדון גלעדי ישב כל יום, שבוע לפני ליל הסדר, עם גיליונות נייר כתיבה לפניו וכתב על הקנרית של אחותו. וכן, כמה מילים על הגירוש.

היום אחי בא לבקר, הוא יעשה אצלנו את הסדר. נוכל לדבר. הוא מבין.

הוא לא פרופסור יונה, הוא דרור. אנחנו חוגגים לו יום-הולדת בליל הסדר, זה לפחות מה שעשינו עד עכשיו... כשהוא יבוא אני אראה לו את הדפים, אני מניח שהוא יצחק על הקטעים עם הקנרית. כלומר, הוא ואני בדעה המשותפת שהקנרית הזו לא סובלת אותי. טוב, אז הגיע הזמן שתתרגל לעובדה שאני גם חי כאן – זאת אומרת, אנחנו באותה סירה כרגע, לא?