ביום ראשון כבר הייתה הוראה לשחרר בצורה מדורגת את אנשי המילואים. תחילה את אלה שפחות נחוצים, כלומר אותי.
אחרי יום העצמאות כשהחלו הגיוסים ידעתי שמשהו הולך לקרות. נאצר מחכה לרבין באהלן וסהלן והפעם כן נבוא. סמלת הקישור אמרה שאני לא חייב לבוא. מה יעשו עם חייל קטוע רגל ואלמן המטופל בילדים ?
גילי ודורית רצו להישאר לבד בבית אבל שלחתי אותם לאחותי שזקוקה לעזרה אחרי שגייסו את בעלה. הודעתי בסניף הבנק שמגייסים אותי והתייצבתי בחטיבה.
את המלחמה חוויתי דרך המרכזייה במבצעים. בהמתנה היה שקט ואמרו שלא יהיה שום דבר וישחררו אותנו אבל בעיני הקצינים הייתה מעין ציפייה דרוכה לרגע בו יוכלו לבצע את שהתאמנו לקראתו כל השנים.
פתאום החלו הפגזות. כל אותה העת עסקתי בטלפונים, מקשר בין קצין ההנדסה, קצין החימוש, קצין הרפואה ושאר הדרגים. בקשר נשמעו הודעות מרגשות. תוך שלושת רבעי שעה כבשו גדודי החטיבה את ארמון הנציב ואחר כך גם את מוצב הנקניק , מוצב הפעמון, צור בהר ולמחרת גם את אבו-תור. אחר כך נשמעו רעשי המלחמה מכיוון העיר העתיקה ומאוגוסטה-ויקטוריה. במקביל הגיעו ידיעות על כבוש העיר המזרחית על ידי הטנקים של חטיבת הראל והצנחנים. ההודעה שהר הבית בידינו הדהדה בכל הרשתות וגם דרך המרכזייה שלי.
בשבת כולם ניגשו לראות את העיר העתיקה. מי בתפקיד ומי מזדמן. קצין המודיעין סיפר על חיילי לגיון שעדיין מסתתרים בין תושבי העיר העתיקה, אך המוני ירושלמים התעלמו ממצב המלחמה והציפו את העיר העתיקה, כולם רצו לכותל. אחת החיילות סיפרה בהתפעלות על סמטאות השוק הערבי שהחל לפעול מהרגע שהגיעו הישראלים.
עכשיו, שיכולתי להשתחרר, החלטתי לדחות את השחרור בכמה שעות. לא רציתי לוותר על תורי לבקר בעיר במדים ועם נשק.
- - -
חומת העיר העתיקה התגמדה.
בזיכרונותיי ובסיוטי הן היו גבוהות יותר. אפורות כהות, ניצבות מעל גופי השותת כענקים רמסנים.
אבל עכשיו החומות הן ח?מ?ת, אנושיות, שיחים גדלים בין האבנים ושער יפו בולט החוצה כאילו הושיטה החומה יד לבאים. ממעל שמים כחולים והמולת הישראלים הבאים בשערי העיר מזכירה חגיגה.
"חייל?"
זוג עיניים. אישה נמוכה, פנים בהירות, עדינות.
"אני פוחדת להיכנס לבד, זאת אומרת, אני רוצה להגיע לכותל, האם אפשר לבוא אתך?"
"בסדר, גם אני מחפש את הכותל"
חייכתי. חייכה בחזרה.
מעבר לשער רחבה קטנה והמונים נחושים הולכים אל הסמטה, ואנחנו אתם. לכל אורך הדרך מתנהל מסחר ער. חנויות קטנות ובהן מזכרות, תכשיטים, עורות כבשים, בגדים, סדקית, בקבוקי משקה זרים שלטי פרסומות בערבית, ריח תבלינים ואבק עתיק.
זכרתי את אמירתו של קצין המודיעין לגבי לגיונרים ואני החייל היחיד בינות לאזרחים. ספק אם אוכל להפעיל את האף-אן ברגע המתאים. ספק אם אוכל לברוח ברגלי התותבת. מביט ימינה ושמאלה בחשד. התושבים הערבים מסבירי פנים ומנסים לפנות אלינו בעברית עילגת, עברית שנשכחה כמעט כל השנים האלה. אני נרגע. מסביב מפטפטים בעליצות. הכל נראה בסדר.
גם האישה הקטנה מפטפטת. שמה יפה, היא מגבעתיים, מורה, עשתה את כל הדרך לירושלים כדי לחזות בפלא העיר העתיקה, חייבת לבקר בכותל לפני שנחזיר.
"נחזיר? למה שנחזיר?"
"קשה לתפוס שזה שלנו עכשיו"
היא מספרת על עצמה. יש לה ילדה בת 14, בעלה התגרש ממנה ועזב את הארץ וטוב שכך. אני לא שואל.
ואני, איזה אידיוט, לא הצגתי את עצמי.
"אני אורי, בן שלושים ושמונה, עושה מילואים בחטיבה הירושלמית, בקשר, גר ברמת גן, לא רחוק מגבעתיים, יש לי ילד בן 16 וילדה בת 14, עכשיו הם אצל אחותי"
"ואשתך?"
"נפטרה לפני שנה וחצי, ממחלה"
"אויש, אני מצטערת" ובצערה שוב בורקות אלי העיניים, מבזיקות סימן לא ברור.
מגיעים להצטופפות. אחד אחד עוברים האנשים דרך פתח צדדי, שמוביל אל הכותל. גם אנחנו עוברים. שמיים נקיים מעל ראשנו, מפלסים דרך בתים נמוכים שומעים קול תפילה המונית והנה, הכותל ניצב ממול.
הנשים ימינה, אומר מישהו, ואנחנו נפרדים.
הדרך חזרה הייתה פחות נעימה.
יפה חזרה בעיניים אדומות מבכי ולי כאבה הרגל.
"אתה יודע איפה היה הרובע היהודי?" שואלת.
"לא. אף פעם לא הייתי בתוך העיר העתיקה"
אילולא כאבה הרגל הייתי מחפש את הדרך. לרובע היהודי, לשער ציון, למקום הנורא ההוא.
אחרי שיצאנו משער יפו התעשתה. חייכה אלי חיוך מתוק. התנצלה על הבכי.
"אני מבין, זה מרגש" אני עונה.
"היית רוצה להתקשר אלי?" אומרת בישירות. "ממש הצלת אותי ואני מרגישה בנוח לידך" אומרת ומפשפשת בתיקה השחור, מוציאה פנקס, עפרון, רושמת מספר טלפון.
חייכתי. לא חשבתי שאצור שוב קשר עם אישה, ובטח לא בנסיבות האלה.
"אני אתקשר, מבטיח!"
- - -
האוטובוס מקרטע בנוף הרי יהודה. ירושלים נעלמת מאחורי העיכול הראשון.
חיוכה לא מש מתודעתי וזיכרון עיניה שכאילו מתעקשות לשאול משהו.
הדרך מטפסת אל אבו גוש. קיבוץ קריית ענבים מעלה נשכחות ממלחמה אחרת. קרבות נחשון, ליווי שיירות, כיבוש הקסטל, קרבות סן סימון, בית מחסיר, הרדאר. לילות של פעולות ובקרים של הלוויות.
ואז באה הפעולה בהר ציון. מגני העיר העתיקה זועקים לעזרה והלגיון עומד להיכנס לעיר. חייבים לחבור אליהם וליצור בסיס לכיבוש העיר העתיקה כולה.
בלילה אנחנו יוצאים לתפוס עמדות בהר ציון. תוקפים את העמדות מהעורף, זורקים הצידה את גופות האויב ומשתלטים על ההר. לפנות בוקר אנו תוקפים את שער ציון. אדם אל מול האבן. עמוסים תרמילי אספקה ותחמושת שיש להביא למגני הרובע. מאחורי החומה יורים עלינו במרגמה. אני ממתין לנפילות ואז קם. רץ אל החומה הגבוהה והכהה. כאב חד ברגלי. אני נופל. פצוע. מישהו לוקח ממני את התרמיל. שאר החוליה חולפת על פני. מוטי שואל אם אני צריך עזרה ואני לא רוצה לעכב אותו. חברי נעלמים מאחורי לוע האבן.
אני מתעורר בבית חולים. איבדתי רגל. בשבילי נגמרה המלחמה.
החבירה אל הרובע היהודי הצליחה אבל למחרת השתלט הלגיון על שער ציון. אלה שנכנסו נלכדו בפנים. אחרי כמה ימים העיר העתיקה נכנעה. מוטי לא חזר. נפל אי שם ברובע היהודי.
אילולא כאב לי הרגל בבוקר, הייתי מבקר ברובע היהודי, מחפש סימן וזכר.
- - -
הייתי הפקיד הראשון בסניף שחזר מהמלחמה אך תוך ימים הופיעו אחרים והחיים החלו לחזור למסלולם.
סיפרתי על העיר העתיקה, על הכותל ששוב מתפללים לידו ועל החנויות בסמטאות העיר.
"חייבים לנסוע לראות, לפני שנחזיר" אמר מישהו.
"להחזיר? הייתה מלחמה, כבשנו, זה שלנו" עניתי.
"לא הגיוני להחזיק את כל הכפרים האלה, כמו כובשים"
"לא הגיוני להחזיר את השטחים האלה לירדנים, ששוב יאיימו לחתוך את המדינה לשתיים"
"לא הגיוני" אמר מנהל הסניף שלמד כלכלה, "שמדינה שיש בה מיתון ואבטלה תיקח על עצמה לדאוג לאוכלוסייה נוספת!"
"ואם הם ירצו להפוך אזרחים ולבחור לכנסת?"
"אולי עכשיו יהיה לשלום אתם?"
רק לחץ הלקוחות מנע מאתנו להמשיך את הוויכוח.
זכרתי את יפה. צריך להתגבר על הביישנות ולהזמין אותה לבילוי. עברו שנים מאז הזמנתי מישהי. לאן אקח אותה? מה נאכל? ומה אם תתגנב איזו שתיקה מביכה לתוך השיחה שלנו ולא יהיה לי מה לומר לה? ואיך אספר לה על נכותי?
התקשרתי. היא שמחה והסכימה ברצון. קבענו להיפגש בערב בתל אביב.
ראינו סרט בהצגה ראשונה ואחר כך ישבנו בבית קפה. יפה אוהבת לפטפט ושום שום שתיקה לא יכלה לפלוש לשיחתנו הערה. שאלתי על חייה. היא ילידת כפר סבא. שרתה בצבא ולמדה בסמינר בירושלים. נישאה לבנו של סוחר. נולדה הבת, יעל, הנישואין התפרקו. גרושה עושה עכשיו חיל בעסקים בחו"ל.
ואני סיפרתי על עצמי, על פטירת אשתי, על הילדים, גילי ודורית, על הפלמ"ח, על ילדותי בבית ינאי. יפה אמרה שהכירה משם מישהו פעם אך לא התרצתה לדבר על זה.
כשליוויתי אותה הביתה אמרה לי, בדרך אגב, שהבת בחופש הגדול ונשלחה לבית סבתה בכפר סבא. הייתה זו הזמנה ברורה לעלות לדירתה אך ציינתי שהשארתי את הילדים לבד ושאני אמור כבר לחזור. חששתי מהרגע בו תיחשף התותבת.
הבטחתי שניפגש שוב. הלכתי הביתה, שורק.
- - -
התלבטתי אם להתקשר אליה. הקשר התחיל יפה אך חששתי מהרגע בו תיוודע לה נכותי. ימים רבים חשתי כובד מוזר בידי כשהתחלתי לחייג ולא יכולתי להשלים את מספרה. נטיתי להשאיר את זה ככה, זה לא ילך.
בימים של התלבטות הייתי נזכר במוטי. מה היה מוטי עושה במקומי, אילו זכה לחיות.
'פלמחניק אמיתי לא מוותר' הוא היה אומר. 'לך אליה ותגיד מה יש לך ומה אין לך. תרצה – טוב, לא תרצה – יש אחרות!'
בכלל מוטי היה טיפוס של החלטות. יום אחד החליט לברוח לכפר סבא.
'יש טנדר שנוסע מהמושבה לכפר סבא. דיברתי עם האיכר ולא אכפת לו לקחת אותנו"
"אתה משוגע, מוטי, אם המפקדים ידעו שנסענו בלי רשות יזרקו אותנו מפלוגת הסיור ואולי מכל הפלמ"ח"
"הם לא ידעו. אנחנו נסתדר".
"ומה נעשה בכפר סבא?"
"יש לי שם מישהי"
"סחטיין!"
"אז אתה בא או לא?"
"אני אפריע לכם לרומנטיקה"
"מה פתאום, אולי היא תביא חברה"
חברה היא לא הביאה. ראיתי אותם מתחבקים ומדברים ביניהם בקול לוחש החלטתי לעזוב אותם לבד. קבעתי עם מוטי שנפגש באותו מקום.
שוטטתי במושבה שעה ארוכה. כשחזר היה אור בעיניו.
אחר כך בקרית ענבים היה כותב לה מכתבים ארוכים.
לפעמים אני חושב שאילו נהרגתי אני ומוטי נשאר בחיים היה העולם מאושר יותר.
וכיוון שפלמחניק אמיתי לא מוותר, חייגתי את כל חמש הספרות שבביתה.
"כבר חשבתי שקרה לך משהו" ענתה בחביבות "שבוע שלם לא התקשרת"
"הייתי עסוק, עבודה, בית"
"אז זה לא בגללי"
"מה פתאום. רוצה לבוא לתל אביב?"
מספר שעות לאחר מכן, אחרי ערב מוצלח, אני מלווה אותה הביתה והיא מזמינה אותי לעלות. אני מחפש תירוץ להימנע מזה אבל היא מזמינה אותי להכיר את יעל בתה.
נוכחותה של הבת מוסיפה עוד גבול. עוד מחסה שניתן לעצור בו לפני ההסתערות על האמת הערומה.
הסכמתי.
- - -
כשנכנסתי לדירתה פגשתי את העיניים. העיניים של יעל כמו העיניים של יפה, אמה. פניה מאוד מוכרים. עכשיו אני יודע.
"קרה משהו?" שאלה יפה.
"את מכפר סבא, נכון?"
"גדלתי בכפר סבא"
"כשהייתי בפלמ"ח התגנבתי פעם לכפר סבא עם חבר שבא לבקר את החברה שלו. לחבר הזה קראו מרדכי בן ציון"
"מוטי" אמרה, עומדת מחווירה
"להביא לכם מים?" שואלת יעל, משועשעת מהתדהמה שלנו.
"בוא נשב" מתאוששת יפה. "אז אתה היית החבר הביישן של מוטי!"
"למדנו יחד בעממי ובתיכון ושרתנו באותה מחלקה בפלוגת הסיירים של הפלמ"ח"
"היית אתו גם ב..ירושלים?"
יעל הביאה מיץ תפוזים. לגמתי, מחפש את המלים.
"אפשר לומר ששם סיימנו את הפלמ"ח"
"היית אתו בעיר העתיקה?"
"לא. לא הצלחתי. נפצעתי מספר צעדים לפני שער ציון. לא זכיתי להיכנס בין החומות, עד אותו יום, לפני חודש, שנכנסנו יחד "
"איך נפצעת?"
"חטפתי כדור מצלף שישב בחרך בחומה. נפצעתי כאן ברגל. מתחת לברך יש לי תותב"
"יעל" אמרה יפה "בארון שלי יש קופסה"
"אני יודעת" אמרה וניגשה להביאה.
"בתור אחד שיש לו תותב אתה הולך יפה"
"עשיתי מאמצים לחזור לחיות חיים נורמליים. אפילו שרות מילואים"
יעל חוזרת עם קופסה שחורה. יפה פותחת אותה ומוציאה תצלום, מראה לי.
ממנו מביטים אלי פניו של מוטי המחבק את יפה, נערה צעירה מכפר סבא.
כשאני רוצה להחזיר לה, יפה כפופה קדימה, מסתירה פניה בידיה. גבה מתכווץ בעוויתות.
"אימא, אל תבכי" אומרת יעל.
"אני בסדר" אומרת יפה "רק מתרגשת קצת"
בקופסה יש גם גזרי עיתון מ-48. באחד מהם הכותרת "העיר העתיקה נכנעה" ובאחר תמונתו של מוטי בין הנופלים.
- - -
חומות הבטון שהפרידו בין שני חלקי העיר נעלמו ועובדי עיריית ירושלים עסקו בפינוי אשפה ושיפוץ המדרכה, כדי שתראה העיר כאילו מעולם לא חולקה.
הצבעתי אל הבניינים הישנים והנטושים שמימין לרחוב.
"זוהי ממילא. פעם היה כאן אזור מסחרי" אני מסביר לחבורה שלידי. את השם ממילא שמעתי לא פעם במילואים ואף ידעתי לזהותה במפות המבצעיות אך זו הפעם הראשונה שאני רואה את המקום ממש.
ליד שער יפו עמדה טיולית שממנה ירדו מטיילים מקיבוץ בצפון הארץ. ההמולה שהייתה אז ברחבת יפו התחלפה עכשיו בזרם קבוע של מבקרים שבאים לראות את הנס ולבקר בכותל.
חמשתנו נכנסים לסמטאות. הילדים מתלהבים מהמזכרות הנמכרות בחנויות.
"אבא, אני רוצה כזו חגורה מעור" מצביעה דורית על חגורה רחבה שנראית לי מגוחכת. "זה מתאים למכנסי הג'ינס החדשים שלי!"
אני מתמקח עם המוכר על המחיר. הוא רצה חמש לירות. אני מוכן לשלם רק חצי לירה, וכשאנחנו נוטשים את המקום רץ המוכר אחרינו עם החגורה ואנחנו מתפשרים על לירה וחצי.
גילי מנווט לפי המפה שגזר מהעיתון ואנחנו פונים ימינה, עוברים דרך עוד רחוב שוק, ושוב פונים, יוצאים לאזור פתוח ונעים בין הבתים. קולות בערבית עולים מכל בית אך בשעת צהרים זו הסמטאות שוממות.
"אני חושב שהרובע היה כאן" אומר גילי.
"לפי דעתי כבר לא נשאר זכר לכך שהרובע הזה היה יהודי" אומרת יפה.
"תראו" אומרת יעל, מצביעה על משקוף הדלת באחד הבתים.
אפשר לזהות תחריט של מגן דוד וכתובת שנראית עברית. אני מנסה לקרוא. זהו ציון לשנה העברית שבו נוסד הבית.
"זהו זה" אני אומר. "הרובע היהודי"
חמשתנו עומדים דוממים דקה. אני מדליק נר נשמה ויפה מניחה בפינת הרחוב זר פרחים.
"אני מרגיש מוזר" אמרתי, מפר את השתיקה "מוטי זכה להיכנס לעיר אך לא זכה לחיות כדי לראות את זה ואילו אני, שנכשלתי, זכיתי לראות בניצחון".
"במלחמה" אמרה יפה, מחבקת אותי "צריך לא רק לנצח אלא גם להישאר בחיים!"
"אני מקווה" אמרה יעל "שזו הייתה המלחמה האחרונה ועכשיו אפשר יהיה לעשות שלום אתם" אמרה יעל.
"הלוואי" אמרנו אחריה.
