אין לך נער בר מצוה שאינו ירא מן הקריאה בתורה. חודשים ארוכים מתכונן, חוזר ומשנן את הפרשה שיקרא, יודע כבר על פה כל פסוק וכל טעם, ואף על פי כן ירא הנער מן הטעויות. הרי בזאת ייבחן נער. זה טקס חניכתו וזהו המבחן לגבריותו. במקומות אחרים יהא עליו לצוד אריה, לשסף נחש או להתחרות ברכיבה כתנאי לכניסתו לחברת הגדולים. לא כן אצלנו. אלה בחרב ואלה בסוסים ואנחנו בשם אלוהינו נזכיר. היהודים אין כוחם במותניהם אלא בפיהם, ועל הנער לקרוא את פרשתו ללא טעויות. יעלה בידו ויקרא יפה הרי הוא גבר שבגברים, יכשל - ויהיה למשל ולשנינה בפי כל.
אין לך בר מצוה שאינו ירא מן הטעויות וקל וחומר הדברים אמורים כשלומד הוא לקרוא בנוסח הספרדי, בו עליו להקפיד שלא להניח את הנע ולא להניע את הנח, לא להדגיש את הרפוי ולא להרפות את הדגוש. אין לך בר מצוה שאינו ירא מן הטעויות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשעתיד הוא לקרוא בבית הכנסת הקטן פורת יוסף בקטמון שם יחזירוהו שוב ושוב על כל מתג שלא ביטא כראוי.
ואף שירא הנער מן הטעויות יראה רבה מחזקת את ליבו הידיעה שלא בודד הוא במערכה. שני עוזרים נאמנים יעזרו לו במסעו הקשה. יסייעו בידו הרעש והמולת השמחה שיבלעו אי אלו טעויות קטנות שיעשה, ויעזרו לו רחמי המתפללים שהעלם יעלימו אוזניהם משגיאותיו כטוב ליבם עליהם בשמחתו.
לא כך אם איתרע מזלו של הנער ועומד הוא לקרוא בבית הכנסת פורת יוסף שבקטמון, ממלכתו של הרב יוסף גבאי שליט"א. הרב יוסף גבאי שליט"א, שליט אבסולוטי הוא ועל פיו ישק דבר. הוא השופט, הוא המחוקק והוא האוכף את החוק. שייר לאותם רבנים גדולים של ימים עברו שהיו רודים בצאן מרעיתם בשבט ברזל, לא כרבנים החייכנים של היום השבויים בידי הגבאי ואינם מבקשים אלא לרצות את קהל שומעיהם.
וכלל קבע לו הרב יוסף גבאי שליט"א, קריאתה של תורה כנתינתה מסיני. מה בנתינתה ארץ יראה ושקטה כך בקריאתה. יראה יתירה מטיל הרב יוסף גבאי שליט"א על הציבור בשעת קריאת התורה. ילד לא צווח, בריה אינה מדברת, זבוב לא עף ואף השעון אינו מתקתק, אלא בית הכנסת שותק ומחריש.
וכך נוטל הרב גבאי שליט"א את חומשו בידו, מתיישב בכיסאו בהדרת כבוד כיאה לשופט החורץ גורלות לשבט או לחסד ולא תהיה טעות שאוזנו החדה לא תקלוט. כה בקי הוא במלאכתו עד שמבחין הוא בטעויות טרם יתרחשו, ומתקן את הקורא עוד לפני שהספיק לשבש את קריאתו.
כך היה גם כשהגיעה שעתי לקרוא את פרשת בר המצווה. כמוני ככל הילדים ואין דבר לספר עליו פרט אולי למאורע קטן אחד שאפשר שיתכן והקורא יוכל אולי למצוא בו עניין כלשהו. המלמד שלי היה ידוע ברחבי השכונה כאחד המלמדים הטובים. מדויק, אהוב על הילדים וקריאתו נאה.
כליל השלמות לא היה משום חסרון אחד, קל שבקלים, שהתגלה בזמן שלימדני. את המילה גביעים לא ידע להגות יפה והיה אומרה כאילו גיביעים. לא שהיה הוגה זאת בשיבוש גמור אלא שלא היה קריאתו ברורה. ומשום שמילה זו נדירה בתורה, ומשום שהדיוטות מן השורה אינם מבחינים כלל בשינוי, לא נודע ברבים חסרונו זה.
ככל המלמדים הקליט אף הוא קלטת ובה הפרשה, ולה הייתי מקשיב שחרית מנחה וערבית. טובה הייתה עליי רוחי שעה שהייתי מקשיב לקלטת ובה נגינתו של המלמד, אולם כל אימת שהגעתי לאותם גביעים משוקדים אשר היו במנורת הזהב שעשה בצלאל הייתה רוחי נעכרת.
ביני לבין עצמי אמנם הקפדתי לתקן את הטעות, אך מודאג הייתי שמא דווקא בזמן הקריאה התורה אשכח ואתבלבל. דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים אמרו רבותינו, וכדי לקיים מצוות חז"ל כהלכתה התניתי צרותיי בפני כל מי שהטה אוזנו לכך, תוך כדי שאני משמיע מתוך הקלטת את אותה טעות איומה של מלמדי.
חבריי כלל לא הבינו מה רצוני ולא עמדו על ההבדל הדק שבין שתי ההגיות. "איש לא ישים ליבו לכך", ניסו לנחמני, אבל בליבי ידעתי שאל לי לזלזל בעניין משום שטעות שכזו לא תיעלם מאוזנו של הרב יוסף גבאי שליט"א ובודאי שיעיר עליה.
לא נותר לי אלא להלין על הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו על שציווה להוסיף למנורת הזהב גביעים משוקדים, וסיבך כך את העניין. וכי לא יכול היה להסתפק באותם כפתורים ופרחים שהיו במנורה? וכי לא הייתה המנורה מפוארת דיה גם ללא גביעיה? לקדוש ברוך הוא פתרונים.
עברו הימים ושבת בר המצווה הלכה וקרבה. טרם הגיעה השבת ומקרה מוזר התרחש, מקרה שהיה בו כדי לרמוז על הצפוי לקרות. אבי עשה מעשה שלעולם לא יעשה איש אשר כמוהו והוסיף למלמד סכום יפה על משכורתו. מקרה מוזר זה, שטרם ראיתי כמוהו אצל אבי או אצל אחרים מבני עדתנו כה הפתיעני, עד כי ראיתי לנכון לשאול את אבי מה ראה על ככה. המקרה היה כה תמוה עד כי גם לאבי לא היה הסבר לכך, הוא תלה זאת ברוח נדיבות בלתי קרואה שנחה עליו לרגע, ונשבע שלא יחזור על כך להבא.
ולפתע מוצא אני את עצמי על במת בית הכנסת, רגעים ספורים לפני הקריאה בתורה. אט אט תופסים המתפללים את מקומותיהם, ממתינים להצגה שתחל עוד רגע קט. והנה מתחיל אני לקרות. כך אומרים זאת, לקרות בתורה. הקריאה מתקדמת יפה ומפסוק לפסוק אני צובר ביטחון וקריאתי נעשית צלולה וברורה. כל זאת עד אשר הגעתי לאותם גביעים משוקדים שכה יראתי מפניהם.
לא עזר השינון ולא תשומת הלב, ואשר יגורתי בא לי. החזרות היו מושלמות אך הביצוע כשל, וכמעשה שטן קראתי גיביעים. מיד עמדתי על טעותי והמשכתי במהרה כדי שאיש לא יבחין באותו חיריק סורר, אולם לא אדם כמו הרב יוסף גבאי שליט"א יניח לטעות שכזו לעבור בשלום ותיקן מיד גְ-ביעים. כשלתי במשימה ועולמי חרב עלי.
את המשך הפרשה קראתי כמי שכפאו השד. אמנם טעויות נוספות לא היו וקולי נותר צלול, אך בליבי ידעתי שכשלתי במבחני החשוב ביותר. משנסתיימה התפילה לא העזתי להסתכל בפני המתפללים. ודאי לא בפני בני משפחתי שכה אכזבתי אותם. כולם חייכו וצהלו, אך היו אלו חיוכים מאולצים שאין תוכם כברם. המתפללים ניסו לנחמני, בפיהם ברכוני ברכות חמות, "ישר כח", "כל הכבוד", "מעולה", אך ידעתי שליבם לא נכון עמדי ולמעשה לועגים הם על קריאתי הכושלת.
היחיד שניחם תנחומי אמת וליבו היה כפיו היה זכאי שבנו עלה לתורה שבוע קודם. "זו הקריאה הטובה ביותר ששמעתי השבת". ואף הוסיף "הלוואי והיו לי מליון דולר על כל פסוק שקראת נכונה" (ועד היום תמה אני על טיפשותו, מדוע ביקש מיליון דולר עבור כל פסוק כשיכול היה לבקש מיליארד דולרים ולהיות לאחד מעשירי תבל).
סבי, אביו של אבי, שהיה מורה קשוח וקפדן זה ארבעים שנה, דווקא העיר בגלוי. "חבל שהתבלבלת במילה הזו". "טעות אחת שהרסה את הכל". אבי קפץ כנשוך נחש. "עזוב את הילד", חתך את דברי הסבא. "חנך אתה את הבנים שלך". "ראינו מה יצא מן החינוך שלך". "בנים שמעירים להוריהם. בסוף גם הוא יאמר לנו מה לעשות".
כל היום קודר התהלכתי, ולא מצאתי נחמה אלא בצהריים, בתפילת המנחה, שעה שהגיע אביו של המלמד גם הוא לבית הכנסת ומיד ניגש אל סבי. "מכיר אני את כבודו עוד מפרס" פנה אליו, השניים החלו לדבר פרסית כדבר איש אל מכרו הקרוב אליו זה ארבעים שנה. את השפה לא הבנתי, אך פניהם אמרו הכול.
בתחילה ניסה אביו של המלמד להיזכר מהיכן מכיר הוא את סבי, לאחר מכן עבר לניחושים, וכשהצליח לפגוע החלו שניהם לצחוק. מיד פנה אליי בהתרגשות ואמר "גלגל הוא שחוזר בעולם, סבא שלך לימד אותי לקרוא בתורה כשאני הייתי בר מצוה".
כולם התפעלו מהגילוי המדהים אולם רק כשחזרנו הביתה סיפר הסבא את הסיפור במלואו. "זה היה באחד מנדודיי, וכבר אינני זוכר באיזו עיר היה הדבר. הוא למד יפה אבל הייתה לו טעות אחת שחזר עליה שוב ושוב ולא הצליח להיפטר ממנה. הייתי אז צעיר חסר ביטחון וויתרתי לו, היום לא הייתי מרפה ממנו עד שהיה לומד כראוי". "מה הייתה הטעות שלו?" שאל את עצמו הסבא, ותוך כדי דיבור כבר נזכר, "הוא תמיד קרא כבשים תימימים. לעולם לא אשכח את התלמיד הזה. זו הפעם היחידה ששילמו לי יותר משביקשתי".
